עוד טרם פונו כל חללי הטבח בעוטף, עוד לפני שצה"ל תקף ברצועת עזה להשמיד את האויב ולכבוש את השטח שהיה לבסיס טרור ענק - כבר החלו המתלוננים הקבועים אצלנו לשאול: "מה תהא אסטרטגיית היציאה?" ו"מה יהיה ביום שאחרי?".
חיזבאללה הצטרף והחל לכתוש את הצפון. רבבות אזרחים פונו. צה"ל הגיב רק במהלומות ארטילריות ואוויריות, ואצלנו כבר גדשו "מומחים" את האולפנים והטיחו בממשלה שאין לה אסטרטגיה. בשאר אסד נפל וברח. ישראל השמידה את מתקני הצבא ואת כלי נשקו, כבשה את כתר החרמון ואזורי חיץ בבשן ובחורן - ואצלנו כבר שאלו מתי ניסוג ומה יהיה ביום שאחרי.
וכאשר, בניגוד לרוב הערכות "המומחים" בישראל, הפתענו את איראן, תקפנו והגענו להישגים אדירים – שוב התייצבו כל הטועים הקבועים, אלה שלא ידעו לחזות אף אחד מכל המהלכים הדמיוניים הללו ודיברו מהרהורי ליבם החוזה שחורות, והסבירו שאין לישראל סיכוי להשמיד את תעשיית הגרעין האיראנית. אנשים שכנראה אינם מסוגלים, ביולוגית ממש, לשמוח כשישראל מכה באויביה ותובעים לדעת "מה יהיה ביום שאחרי". סתם לפגוע בתעשיית המוות האיראנית - לא די טוב להם. כאילו הייתה איזו מלחמה בהיסטוריה העולמית שנפתחה בידיעה מוחלטת מה יהיה אחריה.
היד המכוונת
יש שלוש אפשרויות להסביר את שרשרת האירועים מאז 7 באוקטובר המר והנמהר: נס משמיים, רצף אירועים אקראי שלמזלנו שיחק לטובתנו - או מהלך אסטרטגי מתוכנן. גם המאמינים בחסדי שמיים יודעים שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, שאסור לשבת בחיבוק ידיים. לא לקפוא באמצע הרחוב כשנשמעת אזעקה אלא להיכנס למקלט.
לאסוננו – רוב החרדים פטרו עצמם מלצאת עם אחיהם למלחמה הקיומית שלנו, והסתפקו בתפילות, תהילים ולימוד תורה. ויש כמובן מאמינים גדולים שיודעים כי גם כשאלוהי ישראל שומר עלינו – אנו חייבים להילחם באויבינו ומתפללים לאלוהי ישראל שישמור על חיילינו ויוליכם לניצחונות. אשרי המאמינים.
ויש כאלה שאינם מאמינים בכלום. הם יודעים שהעולם נברא ב"מפץ הגדול", ושמאז ההיסטוריה מורכבת מרצף אירועים ומפצים אקראיים ותגובות אנושיות, נכונות או מוטעות, לאירועים הללו. הם בטוחים כנראה כי מה שהחל במחדל השלטוני והביטחוני הנורא ההוא, התגלגל למזלנו לשרשרת הישגים מופלאה. לכל אורך הדרך הם טענו שאין לישראל אסטרטגיה, שלראש הממשלה אין שום תוכנית, ושכל המהלכים שהוא מוביל נועדו רק לשרת את שרידות שלטונו.
האם הם באמת מאמינים שרק "מזלה הטוב" של ישראל הוביל לשרשרת המהלכים המשנים את פני המזרח התיכון? שהכל רק מהלכים פוליטיים שנועדו לשמר את שלטון נתניהו ובמקרה, רק במקרה – הם גם טובים למדינת ישראל? הלוואי שתמיד יהיו לנו מנהיגים שטובתם הפוליטית וטובת המדינה יעלו בקנה אחד. אבל אולי זוהי ההנהגה, אשר ידעה לנצל הזדמנויות והצלחות כדי להגיע ליעד האסטרטגי איראן?
מזרח תיכון חדש
האפשרות השלישית, שישראל פועלת על פי תוכנית אסטרטגית סדורה – מחייבת בחינה. מחדל 7 באוקטובר הוביל לאסון הגרוע בתולדות המדינה. אבל מתהומות השכול והייאוש – הסתמנה גם הזדמנות. לא רק להכות באויב הערבי בעזה ולנקום את דם הנרצחים והנאנסים והחטופים, אלא גם לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל.
שני פשעי המחדל ההוא - ההכלה והקונספציה - רשומים על שמם של בנימין נתניהו וממשלותיו, ממשלות קודמות, ועל שמות ראשי צה"ל והשב"כ והמוסד לדורותיהם. אולי הרצון לכפר על הקונספציה ופשעי ההכלה ותוצאותיהם האיומות הוא שגרם לנתניהו, ההססן בדרך כלל, לבצע את המהלך שהשלב האחרון שלו, המלחמה באיראן, מתחולל עתה לעינינו.
שונאיו יטענו ודאי שהוא לא יכול היה לדעת שחיזבאללה בלבנון יילחם בנו ושתתגלגל לידינו ההזדמנות להכותו, ושרק במקרה התמוטט שלטון אסד בדמשק, ושרק מתוך שיקול מוטעה האיצה איראן את תוכנית הגרעין שלה, במקום לנסות להתפשר אפילו למראית עין. כלומר: הכל ענין של מזל. אבל גם הם יודעים שישראל נלחמת בעזה באיטיות ובזהירות מרבית, כדי שלא ייפגעו חטופים ולוחמים.
ואגב, מלחמה איטית וזהירה זו גם מחריבה את עזה ובנותיה. יותר ממחצית הבתים ברצועה נהרסו, והתושבים לומדים לקח שייזכר שם ובכל סביבותינו – לדורות. הם יודעים שהמיטו על ראשיהם נכבה שנייה במו ידיהם. האם המלחמה הממושכת בעזה היא כישלון צבאי? או שמלחמה איטית גורמת חורבן שגם הוא חלק מהתוכנית?
גם כל הטוענים שלממשלת ישראל אין אסטרטגיה יודעים כי נתניהו היה יכול להמשיך "להכיל" את הרקטות מלבנון, להמתין לאיזה תיווך בינלאומי, לעוד איזה 1701 חלול. אבל הוא החליט להשמיד את חיזבאללה. כך עשינו וגם הפכנו את דרום לבנון לעיי חורבות, לרצועת ביטחון שאויבינו לא יוכלו לחזור אליה במהרה. וממשלת לבנון – פתאום גילינו שיש דבר כזה – פיתחה שרירים ומנסה לשלוט. גם שם למדו לקח.
אפשר לטעון שנפילת משטר אסד בעקבות קריסת חיזבאללה לא הייתה צפויה, אבל אנחנו יצרנו את התנאים שאפשרו אותה. גם ניצול ההצלחה המיידי - השמדת כל הצבא הסורי ונשקו, כיבוש כתר החרמון ואזורי החיץ בתוך ימים ספורים - מעיד על תוכנית מוקדמת לאפשרות כזו, למהלך שיפתח את הדרך לאיראן.
יכולים לטעון שרק במקרה החליטה איראן להאיץ את פיתוח הנשק הגרעיני דווקא עכשיו. אולם כשהתפרקה חגורת האש השיעית שהקיפה את ישראל, ו"הפרוקסים" של איראן קרסו בזה אחר זה – היה צפוי שהיא לא תוותר על הקלף האחרון שנותר בידיה כדי להישאר מעצמה אזורית. ההימור שלה היה קטסטרופלי - אבל צפוי. וישראל, לאור האסטרטגיה שלה, ארבה להזדמנות ולא היססה להשתמש בה.
ההזדמנות שנוצרה הייתה לא רק תוצאה של הפריצה האיראנית לפצצה – אלא גם תוצאה של תבוסת חיזבאללה, הכרעת חמאס ופתיחת הדרך לשמי איראן. עזה, לבנון, סוריה ואיראן: הכל אותה מלחמה. ישראל פעלה על פי אסטרטגיה נכונה, וניצלה הצלחות והזדמנויות כיוון שהמטרה הייתה ברורה: לא "מסלול היתקלויות" אלא "התקפה, התקפה סוף". ועכשיו הוא היום שאחרי.
דור הולך ודור בא
השבוע כתבתי לנכדיי: אני בן 75. כבר ראיתי הרבה מלחמות בישראל, ובחלקן גם השתתפתי, ואני אומר לכם - עם ישראל, הזוכר ארבעת אלפים שנות היסטוריה, יודע שרק הדברים החשובים באמת יכולים להיכנס לדפי ספר תולדות העם היהודי, והימים שאנו חיים עכשיו הם כאלו.
כשהוקם צה"ל, ידענו שייעודו להגן על גבולותינו. מהר הבנו שצריך גם לפרוץ את הגבולות ולהעביר את המלחמה לשטח האויב. אבל במלחמה הזו הוענק למושג "ההגנה" ממד חדש. קמנו להכות את אויבינו הרחק מאוד מגבולותינו. רחוק יותר ומפתיע יותר ומתוחכם יותר מכל מה שעשינו בעבר. אנחנו משנים את פני המזרח התיכון ואת מהלך ההיסטוריה. רק לפני פחות משנתיים היינו במצב רע מאוד. איראן איימה לחנוק אותנו בטבעת אש של ארגוני רצח ערביים שהקיפו אותנו - ואנחנו הפכנו את הקערה על פיה. והעולם מתבונן נדהם.
זכרו את הימים הללו. כשהייתי קטן וקרה משהו חשוב, הייתי כותב יומן. ועדיין יש בידי היומן שכתבתי במלחמת ששת הימים. אני יודע שזה נשמע לכם מוזר, לקחת עט ומחברת ולכתוב מה שעובר עליכם בתוך המלחמה הזאת. אבל עשו זאת. כך תחרטו עמוק בזיכרונכם את הימים הללו שאתם עדים להם. פרק חשוב ונפלא בתולדות ישראל. בזכות הימים האלה תוכלו בעוד 50 שנה לספר לנכדיכם כמה גדול ונפלא העם שלנו. ואיך ניצח את אויביו.
[email protected]