אחרי שהיינו במתח, אפשר להירגע. תחת אבטחה וחששות כבדים, שר הקליטה אופיר סופר שב בשלום מאזרבייג'ן. חסרונו הורגש כאן מאוד. לאחר שחולץ, אנחנו יכולים לישון בשקט. למי שמגלים עניין, משפחתו של השר לא שילמה עבור החילוץ ולא השתתפה בהוצאות. את פעולות החילוץ שילמה קופת הסוכנות היהודית. אין דין אחד לכולם.
מעתה, אם תבקשו פרטים על השר, כל שאתם צריכים לכתוב הוא "מורם מעם". אף אזרח לא יכול להעלות על דעתו שיזכה לחילוץ דומה. לא ברור למה קופת הסוכנות הייתה צריכה לשלם עבור חילוץ יקר. היה ניתן להעביר את השר למדינה שאין בה סיכון ביטחוני, ולא היה קורה דבר אם שר העלייה והקליטה היה שב ארצה עם שאר הישראלים שתקועים בחו"ל.
השר זכה לחוויה מטלטלת. הוא המריא לאזרבייג'ן בשליחות הסוכנות היהודית, ולא עודכן במלחמה הצפויה עם איראן. עוד לפני שהספיק להשתתף בכנס מקצועי ולהצטלם, נאלץ סופר להסתגר בחדרו במלון עד שהוברח לאתונה, משם הוטס ללרנקה בקפריסין, הוסע ללימסול, ושם עלה עם ארבעת מאבטחיו על יאכטה פרטית שמימנה הסוכנות. הוא הפליג במשך שבע שעות, והמתין בכניסה למים הטריטוריאליים של ישראל, עד שסודר ליאכטה מסדרון בטוח לכניסה ארצה.
כשהיאכטה ובה השר עגנה בנמל חיפה, התקוטטה עדיין השרה מירי רגב עם חברת מנו ספנות, והזדרזה להאשים את החברה שהיא מסרבת להשיב ישראלים שתקועים בחו"ל. די מהר התגלה כי דבריה של רגב רחוקים מהאמת. רגב היא מאישי הציבור שיורים, ואחר כך מסמנים את המטרה. מתברר שמנו ספנות היא זו שפנתה למשרד התחבורה והציעה להביא ישראלים מחו"ל. המחדל הגדול שממנו סובלים אלפי ישראלים מעיד על כך שתפקיד שרת התחבורה גדול למידותיה של רגב, והיא מנסה לגלגל את האשמה למגרשם של אחרים.
מתופפים על החזה
למה הם בוחרים בדרך של איומים? שרים בממשלה נוהגים לשגר איומים ריקים מתוכן. בעבר אלה היו כלפי חמאס, ועכשיו הם כלפי איראן. המאיימים המקצועיים יודעים שמרבית דבריהם לא יובילו לפעולה מדינית, צבאית או דיפלומטית. מדובר בפסטיבל מילים ריקות, שמכוון יותר למגישים באולפני החדשות לצורך יצירת כותרות, מאשר לאוזניהם של המאוימים.
מי שמצטיין במקהלת הרהב הוא שר האנרגיה אלי כהן. לא מדובר רק באיומיו השגרתיים על איראן, אלא גם באיומים מביכים וחסרי אחריות שהפנה כלפי הפלסטינים, כאשר הצהיר בעבר שיש כוונה "לסגור להם את השלטר" ולהפסיק את אספקת החשמל לרצועת עזה. כאילו מדובר בהתנהלות חובבנית, ולא באחריות הומניטרית וביטחונית ברורה.
איומיו של השר כהן, כמו של שרים אחרים, מתאימים יותר לתוכניות סאטירה מאשר לאמצעי התקשורת. השימוש החוזר ונשנה באיומים על איראן מרוקן את האמירות ממשמעות. מדינה שמאיימת שוב ושוב, נתפסת כמדינה שמדברת יותר ממה שהיא עושה, מה שגורם לנזק אסטרטגי ותדמיתי.
השר אלי כהן משדר ביטחון עצמי מופרז, שמעמיד בספק את הבנתו המדינית. הוא התפאר בעבר בביקורים במדינות שאין להן יחסים רשמיים עם ישראל, ובכך גרם למבוכה דיפלומטית חריגה. גישתו התקשורתית מדגישה הישגיות אישית, וגורעת מתהליך של מדיניות אחראית.
כששר האנרגיה מדבר בסיסמאות, הוא לא רק מסכן קשרים מדיניים שבריריים, הוא גם פוגע בלגיטימציה של מוסדות המדינה בזירה הבינלאומית. כהן, כמו שרים אחרים, ממיר אחריות מדינית באופורטוניזם תקשורתי – והציבור משלם את המחיר.
ישראל אינה זקוקה לשרים שמתנהלים כטוקבקיסטים בתפקיד ממלכתי. היא זקוקה למנהיגים אחראיים, שמבינים שלמילים, במיוחד כאלה שמופנות לזירה הבינלאומית, יש השלכות של ממש. רדיפת כותרות, ולהיטות שלכאורה לא נשלטת רק כדי להתראיין, פוגעות בנו בימים רגישים, ומעידות על לא יותר מאופורטוניזם צרוף מבלי לקבל אחריות על הדברים.