מתופפים על החזה
למה הם בוחרים בדרך של איומים? שרים בממשלה נוהגים לשגר איומים ריקים מתוכן. בעבר אלה היו כלפי חמאס, ועכשיו הם כלפי איראן. המאיימים המקצועיים יודעים שמרבית דבריהם לא יובילו לפעולה מדינית, צבאית או דיפלומטית. מדובר בפסטיבל מילים ריקות, שמכוון יותר למגישים באולפני החדשות לצורך יצירת כותרות, מאשר לאוזניהם של המאוימים.
איומיו של השר כהן, כמו של שרים אחרים, מתאימים יותר לתוכניות סאטירה מאשר לאמצעי התקשורת. השימוש החוזר ונשנה באיומים על איראן מרוקן את האמירות ממשמעות. מדינה שמאיימת שוב ושוב, נתפסת כמדינה שמדברת יותר ממה שהיא עושה, מה שגורם לנזק אסטרטגי ותדמיתי.
השר אלי כהן משדר ביטחון עצמי מופרז, שמעמיד בספק את הבנתו המדינית. הוא התפאר בעבר בביקורים במדינות שאין להן יחסים רשמיים עם ישראל, ובכך גרם למבוכה דיפלומטית חריגה. גישתו התקשורתית מדגישה הישגיות אישית, וגורעת מתהליך של מדיניות אחראית.
כששר האנרגיה מדבר בסיסמאות, הוא לא רק מסכן קשרים מדיניים שבריריים, הוא גם פוגע בלגיטימציה של מוסדות המדינה בזירה הבינלאומית. כהן, כמו שרים אחרים, ממיר אחריות מדינית באופורטוניזם תקשורתי – והציבור משלם את המחיר.
ישראל אינה זקוקה לשרים שמתנהלים כטוקבקיסטים בתפקיד ממלכתי. היא זקוקה למנהיגים אחראיים, שמבינים שלמילים, במיוחד כאלה שמופנות לזירה הבינלאומית, יש השלכות של ממש. רדיפת כותרות, ולהיטות שלכאורה לא נשלטת רק כדי להתראיין, פוגעות בנו בימים רגישים, ומעידות על לא יותר מאופורטוניזם צרוף מבלי לקבל אחריות על הדברים.
התרעות פיקוד העורף