האופן שבו פועלת העיתונות שלנו הופך אותה לסכנה אסטרטגית לדמוקרטיה הישראלית. ההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לתקוף באיראן היא עוד הזדמנות לדפוק את הראש בקיר ולהבין כמה בישראל אין כלל עיתונות. כמה הכל כאן מוטה, עקום ופוליטי. כמה מעל כל דיווח מרחף סבך גדול של שיקולים זרים.
האמירה הזו היא כל הסיפור על קצה המזלג. משום שהתקווה הזו, שהביע אחד מוותיקי העיתונאים בישראל, תקווה ששיקפה את מה שהיה בליבם של 99% מעמיתיו, הפכה לתוכנית הפעולה של כלי התקשורת שלנו.
כך סוקר כל דבר שנגע בו נתניהו, כולל הגרעין האיראני. בלי גרם של ענייניות, בלי צורך להישען על עובדות, במאמץ גמלוני להדביק פרשנות רעה וכושלת לכל סוגיה שעסק בה, כשהכל מותאם לשאיפה שילך כבר מחיינו. ויודגש, לא מדובר בסתם הערכות שהתבררו כשגויות. זה יכול לקרות. מדובר בפרקטיקה שאין בה מולקולה אחת של מחשבה נקייה, שבנויה ממסד ועד טפחות על שנאה ועל פוליטיקה.
פחות משבועיים לפני שנתניהו הורה על תחילת המתקפה הרחבה על איראן, כתב כספית בטור שלו ש"האיש שהבטיח לעצור את הפצצה עלול להיזכר כאבי הפצצה האיראנית".
הוא לעג ל"נאומים המרהיבים" של נתניהו בעניין הגרעין, צחק על ה"מיצגים היצירתיים שהוא הציג באו"ם ובקונגרס ובכנסת", והזכיר כיצד בשנים 2010־2012 "היסס וגמגם והתלבט והתעמת עם ראשי זרועות הביטחון, שהתחלפו פעמיים אבל המשיכו להתנגד לתקיפה, עד שהחליט לוותר". ולמה נתניהו של אז היסס וגמגם ולבסוף החליט לוותר על תקיפה באיראן? לכספית היה הסבר ברור. "הוא פחד. כרגיל".
זו לא הפעם הראשונה שכספית מסביר לקוראיו שנתניהו היה יכול לתקוף את איראן כבר לפני למעשה מעשור, אבל לא עשה את זה רק משום שהוא רעד מפחד. כבר לפני כמה שנים, בעוד טור שבז לראש הממשלה, הסביר מפורשות שנתניהו "לא עצר את הגרעין האיראני אף על פי שהבטיח", פשוט משום שהוא "השתפן ברגע האמת".
עכשיו, אתם מוזמנים לחזור אל הדיווחים של בן כספית בזמן אמת, בשנת 2011, כדי ללמוד מה הוא חשב אז על הרצון של נתניהו לתקוף באיראן מול עמדת כל ראשי מערכת הביטחון. רמז: הפוך ממה שהוא כותב היום.
בקיצור, הרעיון לתקוף את הגרעין באיראן הפחיד מאוד את כספית של 2011. לא סתם הפחיד. "הרפתקה אסונית", "פנטזיה מסוכנת", "ביבי לא לגמרי מבין", "הכל יבער" - אללה יוסתור. מול נתניהו המסוכן, זה שרוצה לסבך אותנו במלחמות מיותרות עם האיראנים, עמד אז מאיר דגן, האיש שכספית הציג כ"איש מפוכח שלמד את מגבלות הכוח".
כספית פירט אחת לאחת את כל הסיבות למה ההתקפה שלנו באיראן לא תצליח, ולמה המכה שנחטוף מהאיראנים בתגובה תהיה קשה ובלתי נסבלת. "לכן, אומרים כמעט כל ראשי זרועות הביטחון, התקפה ישראלית על איראן היא טעות קשה. אולי אפילו היסטורית".
כמה חודשים אחרי שכתב את הדברים הללו, הסביר כספית ש"איראן גרעינית זה לא סוף מדינת ישראל", ש"ביבי מנסה להלך אימים", וש"הוא רוצה שכולנו נהיה בפאניקה שלו". על עצמו העיד כספית שיש לו תפקיד, להזהיר מפני ההחלטה המסוכנת של בנימין נתניהו. "אני חש תחושת שליחות מסוימת".
רגע, תשאלו, אז איך זה שאותו בן כספית, שהתנגד לרצון של נתניהו להפציץ באיראן, שהזהיר אותנו מפני הסכנה שבהפצצה כזו, ושתיאר כמה חכמים ואחראים כל ראשי מערכת הביטחון כשהם דורשים מנתניהו לא להפציץ - מרשה לעצמו ללעוג לנתניהו ולטעון שבימים ההם לא הפציץ רק מפני שהוא פחדן שהשתפן? או במילים אחרות, נכון היה להפציץ אז או לא נכון היה להפציץ אז?
"מה הדעה שלי בכלל רלוונטית? היום יש לי את הדעה הזו, מחר אני יכול לשנות אותה, עדיין אין לי דעה סופית ומגובשת בנושא הזה. מה הקשר בכלל לעמדה שלי? אני מניח שאכן יש ציטוטים שלי, אבל זה בכלל לא רלוונטי. ברור שחשתי תחושת שליחות כעיתונאי למנוע את התקיפה. אני כותב שהוא השתפן בדיעבד. אני מנתח אותו כמנהיג. הוא לא עשה הצגה, ולמרות זאת הוא השתפן. זה שאני חושב שמזל שהוא השתפן, נכון. אני לא גאון, ואין לי מונופול על שום צדק. אני לא יודע מי צודק פה. מי צודק - זה ההיסטוריה תשפוט".
ההיסטוריה, אם כך, מוזמנת לשפוט.
את אותו כספית, עם אותה רמה של עיתונות, פגשנו לא מזמן גם במלחמה בלבנון. שלושה ימים אחרי מבצע הביפרים המזהיר, ביכה אותו כספית. "זה לא פחות מפשע", ציטט מישהו שיודע.
"בזבזו כאן יכולת שנבנתה להקרסת חיזבאללה. זה כמו לירות חץ ארבע וקלע דוד במופע זיקוקי יום העצמאות... במקום להמשיך ולתת לחיזבאללה את הנוקאאוט שהוא ראוי לו, החליט מי שהחליט להצטנף בבור בקריה בהמתנה לתגובה... גם אם היו לנו השבוע יומיים מצוינים, המצב האסטרטגי לא השתנה מהותית...נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא, כרגיל, מנסה לשלם את המחיר הכי זול ולברוח הכי רחוק, הכי מהר. הבעיה היא שבדרך כלל זה נגמר בפיאסקו".
עוד נחזור לעוד דוגמאות של עיתונאים בכירים נוספים. הן חשובות משום שכאמור לא הערכה מוטעית יש כאן, שהיא עצמה עניין לגיטימי שיכול לקרות לכל אחד, אלא הזניה מוחלטת של המקצוע שלנו, והחלטה מודעת שכל עמדה, בכל נושא, תיקבע קודם כל ולפני הכל בהתאם לשאלה מה היא עושה לנתניהו. וכשזו פרקטיקת העבודה של אנשים שאמונים על תיווך המציאות לקהל הרחב, זו בעיה אסטרטגית של ממש.
שיקולים תקשורתיים אישיים
הגרעין האיראני הוא מיזם חיים של בנימין נתניהו, ועל זה יסכימו גם יריביו הרבים. אין איש שדיבר עליו כמוהו, אין איש שהזהיר מפניו כמוהו, אין איש שניסה לרתום את העולם לנושא כמוהו. את כל זה הוא עשה כשיריביו, במערכת הפוליטית ובעיתונות הישראלית, לועגים לו ללא הרף.
עיתונאים ישראלים צחקו עליו כשעמד מול הקונגרס, בזו לו כשהציג שרטוטים של הפצצה וניסה למשוך את תשומת הלב הבינלאומית, והתחרו ביניהם בטוויטר מי יצליח לנחש תוך כמה שניות תופיע לראשונה המילה "איראן" בנאום הבא שלו. הם ניסו להפוך את העיסוק בגרעין האיראני לבדיחה ואת נתניהו עצמו לאינפנטיל שלא התבגר ונתקע עם משחק מטופש מהילדות בלי יכולת להשתחרר ממנו.
הייתי לצידו לפני 11 שנים כשהוא אמר שהשנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה. וכמה לעגו לו. הייתי לצידו בוושינגטון כשהוא הלך לנאום בקונגרס וכל המומחים הסבירו שהוא מרחיק את ארצות הברית.
ואני שותף עימו בקבינט ובהחלטה לפרסם בשבוע שעבר במסיבת עיתונאים - ועוד פעם מומחי ביטחון מטעם עצמם הסבירו שזו פגיעה בישראל וזה רק למטרות יחצנות. העתיד של ילדינו ונכדינו בטוח היום הרבה יותר מאתמול, וראוי שאותם מלגלגים ומבקרים של נתניהו בעניין האיראני יגידו לו היום תודה רבה".
העובדה שאיראן מתקדמת לפצצה גרעינית לא הייתה סוד. הרצון שלה להשמיד את מדינת היהודים, גם הוא לא היה סוד. ולמרות שני אלה, ולמרות שכל ילד הבין שאם משהו לא יעצור את האיראנים יהיה פה רע מאוד, אולפני הטלוויזיה והרדיו, אתרי האינטרנט והעיתונים נרמלו לגמרי את הטענה שלפיה אם בנימין נתניהו יתקוף באיראן, זה יקרה קודם כל משום שזה משרת אותו פוליטית.
אחרי שנים שבהן שכנעו את עצמם ואותנו שאין דבר בעולם שמעניין את נתניהו, חוץ מהאינטרסים האישיים שלו - לא המדינה, לא העם היהודי, ולא ביטחון ישראל - זה נראה להם טבעי והגיוני.
הבנתם? הכל פוליטיקה. גם איראן. מגיש בכיר בתאגיד השידור הציבורי ניתח, פחות מיממה לפני המתקפה, עד כמה השמדת הגרעין האיראני תשרת פוליטית את נתניהו. שהרי מה עוד יכול להעסיק את נתניהו, חוץ ממצבו הפוליטי? ואלה רק דוגמאות קטנות. זה היה הבון טון בכל מקום.
אוסף גמדים שלא מצליחים להתרומם מעבר לשנאה שלהם את מנהיג המפלגה היריבה, גם כשעל הפרק מאבק קיומי מול מי שמאיים למחוק מעל האדמה את כולנו.
ערימות של עיתונאים, שאת השמות של כולם אתם מכירים, אנשים שאחראים לתווך לכם מדי יום את המצב, הסבירו שהדיבורים על התקפה באיראן אינם אלא ספין שנועד לאחת משתי מטרות: לסייע לנתניהו להציל את הקואליציה שלו, או לסייע לנתניהו לעצור את החקירה הנגדית במשפטו. גרעין? איום קיומי? השמדת מדינת ישראל? עזבו שטויות, אלה לא באמת סיבות רציניות לתקוף באיראן.
רגע, ועוד לא הגענו לדיונים הרציניים שהתנהלו סביב מועד התקיפה, דיונים שישבו כולם על ההנחה שראש הממשלה לא יעשה דבר שיפגע בהכנות לחתונה של בנו אבנר, כשהמהדרין מסבירים שיש סיכוי גבוה שנתניהו יוותר גם על כל דרישותיו מול חמאס וילך לעסקה דחופה עם ארגון הטרור, רק כדי למנוע ירי חות'י על החופה.
ומה שמדהים זה שהטיעונים הללו לא נזרקו בחיוך. עיתונאים האמינו בהם בכל ליבם, ועשו ככל יכולתם כדי שגם אנחנו נאמין להם. "הדבר היחיד שיופגז השבוע הוא רחבת הריקודים בחוות רונית באמצעות תותחי קונפטי", חזה מגיש תוכנית התחקירים של התאגיד.
דמיינו את הרגע הזה שבו מסתיימים כל חיתוכי המצב. אינספור גורמים שמעורבים בהוצאת המבצע אל הפועל נותנים את ה"אוקיי" שלהם, מפקד חיל האוויר מודיע על מוכנות מלאה אצלו, הרמטכ"ל מאשר סופית, ראש המוסד מעדכן בשעה המדויקת שבה אמורים שני מדעני גרעין, מטרות לחיסול, לחזור הביתה ממסיבת בר מצווה לבן של חבר מרכז במשפחות המהפכה, ואז, שנייה לפני היציאה לדרך, מחליט נתניהו לדחות את המבצע בשבוע, כי שרה כבר שילמה מקדמה לחוות רונית, ומסובך מדי להתחיל עכשיו לבטל הזמנות. תגידו, השיח הזה לא מביך אתכם? כמה עוד אפשר לדרדר אותו?
ולמה כל זה קורה? כי אחרי ששלושה עשורים מספרים לנו עיתונאים שנתניהו לא מתעניין במדינה, שאין לו בעיה להשמיד אותה ואת כולנו, ושכל מה שמניע אותו זה מה שטוב לו עצמו, הם השתכנעו בסיפור עד כדי כך שכל שטות שמישהו זורק להם בפינת הקפה נראית להם סבירה.
טראמפ לא ספר אותם
"כשגורמים בכירים בצבא ובקהילת המודיעין אומרים במילים חריפות כי אינם סומכים על שיקול הדעת של נתניהו, כי הם חוששים שהוא פועל ממניעים זרים... וכי הוא לא מספק מידע שהוא חיוני להפעלת הצבא ולהיערכות למה שיבוא - התוצאות עלולות להיות קשות ביותר", הזהיר.
מילא זה. ברגמן הסביר שבמערכת הביטחון לא מבינים מה נתניהו רוצה. "גורם" כלשהו אמר לו שנתניהו "איבד את זה", שהוא "נטול מעצורים" ושהוא סובל מ"טירוף הדעת". "אחד מהם, חובב ז'אנר 'משחקי הכס', אף השווה את נתניהו ל'מלך הרע' שאיבד את שפיותו והחל לטבוח בנתיניו ולסבך את ממלכתו במלחמות אבודות ושותתות דם".
אבל עזבו את זה. זה עוד כלום. הבכירים הללו, סיפר ברגמן בטור שכאמור עלה לאוויר כשמטוסי חיל האוויר כבר היו בדרכם לאיראן, ממש לא מתלהבים מתקיפה באיראן. "יש כאלה, והם כנראה רוב הגורמים הבכירים בצמרת מערכת הביטחון, שלא בטוחים שצריך לקפוץ לתוך כל חלון, גם אם הוא היסטורי, כי לפעמים קפיצה כזו עלולה להסתיים בהתרסקות כואבת על המדרכה מהצד השני".
רגע, עכשיו מגיע השיא: "כעת, לטענת גורמים בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון, הרי שאינם יודעים, גם לא בשעת ערב מאוחרת, לאן מועדות פניו של נתניהו". אני מזכיר שוב, בשעה שבה הסביר ברגמן שגורמים בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון לא יודעים לאן מועדות פניו של נתניהו ומה הוא מתכוון להורות להם, הטייסים שלנו כבר ישבו בקוקפיט. אז תגידו, איזו סיבה יש להמשיך לנסות ללמוד על המציאות מאנשים כאלה? מה בין הקשקשת הזו לבין עיתונות?
חכו, זה ממשיך. "גם בעין לא מקצועית ובלתי מזוינת קשה שלא להבחין שצדודיתו של נתניהו הולכת ומצטמקת בשבועות האחרונים. תסתכלו עליו ותראו אותנו. מעמדנו כמעצמה אזורית הנתמכת בידי המעצמה העולמית הגדולה – הולך ומצטמק גם הוא". תגידו, אני שואל שוב, ברצינות, מי האנשים שצורכים את השטויות של הפרשנים האלה? מי האנשים שמוכנים להמשיך לקבל את תמונת המציאות שלהם ממחוללי קשקושים, שחוץ משנאה ליריב הפוליטי שלהם אין בהם דבר?
כאמור, אם היה מדובר בהערכה שכשלה במבחן העתיד, זה לא היה נורא. קורה. אבל זה לא העניין כאן. כאן, הטקסטים המביכים של הפרשנים האלה הם כולם פרי תיעוב שפיתחו אל מושא הסיקור שלהם.
בנאדם שהיה אלוף בצה"ל, שאמור להבין משהו בביטחון, מסביר לקהל הרחב ש"נתניהו מאוד רוצה את התקיפה, התקיפה הזו משרתת את נתניהו, בעיקר מסיבות פוליטיות...".
האויב הכי גדול שלנו מפתח פצצה גרעינית, ומכריז בריש גלי שהוא רוצה להרוג את כולנו, והאיש הזה, שישב במטה הכללי של צבא להגנה לישראל, שוחה במי אפסיים, כשכל עולמו נע בין מה טוב לביבי למה רע לביבי.
חזרו עד רבין
לא עברה יממה מאז החל המבצע, ובאולפנים ובעיתונים התחילו הממורמרים לתהות "מה האסטרטגיה?", והמהדרין הוסיפו "מה אסטרטגיית היציאה?". ובכן, הנה במילים ספורות האסטרטגיה שממשלת ישראל, ובראשה בנימין נתניהו, מובילים מאז 7 באוקטובר: הסרת התמנון וזרועותיו מהגרון שלנו.
תראו מה קרה לחמאס, תראו מה קרה לחיזבאללה, תראו מה קרה לסוריה, תראו מה קרה לאיראן, תראו מה קרה לכל המנהיגים שהכריזו על רצונם להרוג אותנו וחוסלו אחד אחרי השני. מה לא ברור באסטרטגיה?
כל דובריה הרשמיים של המדינה מסבירים שמטרת המלחמה הזו היא להסיר את איום הטילים ואת האיום הגרעיני, ואתם שואלים מה האסטרטגיה? מה אתם רוצים? שקיפות? פירוט מלא? פרסום פומבי של תוכנית הפעולה הרשמית בטרם יציאה לקרב? ומאיפה צצה ההתניה הפבלובית הזו שלכם, בכל פעם שאנחנו מנחיתים מכה על האויב, לקפוץ מיד עם "עד מתי?" ו"איך נצא מזה?". ואף שהתרגלנו, בכל פעם המאמץ הזה להוריד את המורל ולשדר חולשה מדהים מחדש.
זה מה שמספרים לנו מאז. הוא היחיד שמוזכר בכל פעם שהנושא עולה על סדר היום. למה? כי לכולם ברור שעם כל הכבוד, ויש טונות של כבוד, לאנשי המקצוע המעולים שלנו שביצעו את מה שצריך, יש קברניט אחד שקיבל את ההחלטה, והמשקל שלה יושב כולו עליו.
מיותר להסביר למה הכרזת מלחמה על איראן שוקלת כמו מאה החלטות להפציץ בסוריה, ולמה צריך כתפיים ברוחב קילומטר כדי להחליט עליה. ואולי לא מיותר. כי זה אפשר להתפוצץ מצחוק מהמקומות שאליהם ברחו הפרשנים השבוע, כדי לא להשאיר את נתניהו עם הקרדיט.
"ההחלטות שהתקבלו בתקופתו (של רבין – ק"ל), כולל ללכת על ה'רעם', האף־15, שהוא הזרוע המפציצה של חיל האוויר לטווח ארוך שמפרקת עכשיו את איראן", פירשן בן כספית, "אלה החלטות שמהן נבטה כל המצוינות שאנחנו רואים עכשיו. זה בגלל שהוא ראה באיראן את האויב האמיתי". ואיך, אם כך, השתרבב נתניהו לסיפור? כספית: "ביבי מכיר את זה כי רבין דיבר איתו על זה".
תגידו, אפשר להמציא דברים כאלה? אה, וכדי להבהיר כמה רחוק הקרדיט מנתניהו, הסביר עוד כספית שההכנות להתקפה לא התחילו עכשיו. "אתמול דיברתי עם טייס בכיר, שאמר לי 'אתה לא מבין, אנחנו 30 שנה מתאמנים על הדברים האלה'". מה אתם יודעים? מפקד הטייסת בן ה־39, שהוביל לפני שבוע את טייסינו לטהרן, מתאמן על זה מכיתה ג'. הרבה לפני שביבי ידע להגיד "איראן".
ומה הכי מדהים? שרגע אחרי שהנבחרת הלאומית של הכתבים והפרשנים והמגישים של העיתונות הישראלית התגלתה בכישלונה, ולא ידעה כלום, ולא הבינה כלום, ולא חזתה כלום, ושגתה בכל ניתוחיה, וטעתה בכל הערכותיה, ונגלתה בקלונה כמי שכלום לא מניע אותה מעבר לשנאה צרופה - אנשיה מתייצבים שוב בהרכב מלא באולפנים, וכמו בשעשוע ילדים אינטרנטי, לוחצים על "התחל משחק חדש" וממשיכים הלאה, עם אותה ארשת חשיבות עצמית, כאילו לא קרה דבר. בישראל אין עיתונות.
התרעות פיקוד העורף