"מדוע התחרות בין שתי מעצמותיה הגדולות של יוון הביאה בסופו של דבר למלחמה שהשמידה את מה שכל אחת מהן הכי הוקירה?". לפי אליסון, הנשען על תוקידידס, ההסבר הבסיסי נוגע ל"לחץ המבני ביחסים בין מעצמה עולה לבין מעצמה שולטת". שלושה מנועים מאיצים את הדינמיקה שמובילה למלחמה: אינטרסים, פחד וכבוד.
במקרה של איראן, הפחד מפני הפלת המשטר – שתוצאתו חתירה נחושה ליכולת גרעינית. במקרה של ישראל – הפחד מפני איראן שיש לה יכולת גרעינית, שתוצאתו ניסיונות בלתי פוסקים, שהגיעו עכשיו לשיא דרמטי, למנוע התפתחות כזאת.
הפחד הישראלי מובן ומוצדק. גם הפחד האיראני מובן, אולי גם מוצדק. זו אולי לא מלכודת תוקידידס, אבל זו בהחלט מלכודת. המקרה של אתונה וספרטה לימד כבר כמעט חצי מילניום לפני הספירה, שממלכודות כאלה לא תמיד קל להיחלץ.
מחיר ותמורה
ישראל הדהימה את העולם בביצועיה. היא הוכיחה, שוב, שהיא יודעת ליזום פעולות יצירתיות, נועזות, עמוק באיראן. מי שלא מתרשם – כדאי שיביט שוב. חיל האוויר עושה בשמי איראן כרצונו, אלפי קילומטרים מחופי ישראל. המוסד פועל בתוך איראן, ומצליח להנחית מכות קטלניות על בכירי מערכת הביטחון שלה.
נכון, גם ישראל חטפה. ערים ישראליות ספגו אש. אבל אם מותר להיות כנים, ומבלי להקל ראש חלילה בכאב, באבידות ובנפגעים, המכה הנגדית שספגה ישראל, בינתיים, לא הייתה קשה כפי שנאמר שתהיה, או כפי שציפינו שתהיה. זו מכה כואבת, אך נסבלת. אנחנו יכולים לעמוד בזה, אם זה המחיר... בעצם, המחיר למה?
בעודנו חוגגים את ההצלחות המבצעיות (וגם למורל גבוה ולתחושת מסוגלות לאומית יש חשיבות), ראוי לשאול: מהו היעד האסטרטגי שישראל מנסה להשיג, ומה סיכוייה להשיג אותו? כתשובה לזה, אפשר לצייר שלושה תסריטים עיקריים:
תסריט ראשון: ישראל תמשיך להכות באיראן, ובשלב מסוים – מסיבה כלשהי, ובאופן כלשהו – גם ארה"ב תצטרף למערכה. במאמץ משותף יהיה ניתן אולי להחזיר את תוכנית הגרעין האיראנית כמה שנים לאחור.
ואז תוצע לאיראן עסקה: קבלו או דחו. כך או כך, יהיה קשה לסמוך על קיום הבטחות מצד המשטר – כי הסיבות העמוקות שבגללן איראן רוצה בגרעין לא נעלמו. למעשה, ההפסד בשדה הקרב רק מחזק אותן. אבל הסדר כזה, מפוקח ומושגח, יהיה הישג שישראל יכולה להיות מרוצה ממנו.
תסריט שני: ישראל נותרת לבדה. במקרה כזה היא תיאלץ לנהל מלחמה מתמשכת, מתישה, ללא סוף נראה לעין. בכל פעם שאיראן תנסה לחדש את תוכנית הגרעין, או למלא מחדש את מאגרי הטילים, או לשקם את מערכות ההגנה האווירית – ישראל תצטרך לשוב ולתקוף. המחיר יהיה כבד – בכסף, בנפש, בשגרה.
אולי אי אפשר להימנע מהמחיר הזה, כי האלטרנטיבה גרועה יותר, אבל זהו מחיר שילך ויכביד. מטבע הדברים, הציבור יאבד סבלנות. את המחיר הוא ירגיש כל יום. את הסכנה העתידית ייאלץ לדמיין. מבחינה פסיכולוגית, תשלום במזומן גובר על איום תיאורטי. זאת הסיבה שבגללה רוב המדינות נמנעות מיציאה למלחמות מנע. וכאשר הן יוצאות אליהן – לעיתים קרובות הן מתחרטות.
תסריט שלישי: ישראל חותרת לשינוי המשטר. קשה לומר את זה בקול, אבל אם נשאל את השאלה בכנות – זו התשובה שנקבל. למה? כי זהו התסריט היחיד שניתן לדמיין שיש לו סוף ברור וטוב. אם המשטר האיראני ייפול ויוחלף בשלטון חדש – כזה שיוכל לייחס את התבוסה הצבאית לקודמו – אולי יהיה אפשר להגיע להסכם חדש, ארוך טווח, שיסלק את סכנת הגרעין.
שינוי משטר – זה מצלצל מוכר? זה לא דומה למבצע החיסול של הכור בעיראק תחת מנחם בגין. זה לא דומה למבצע חיסול הכור הסורי תחת אהוד אולמרט. אז לא דובר על הפלת המשטר. אז המבצעים היו נקודתיים.
ממריאים, מפציצים, נוחתים. עכשיו המבצע אינו נקודתי. הוא מזכיר יותר את מה שעשתה ארה"ב בעיראק בשנות האלפיים, רק בלי פלישה קרקעית. מבצע שביסודו שאיפות מרחיקות לכת לשינוי האסטרטגיה של מדינה אחרת, או לשינוי המשטר של מדינה אחרת.
בעיראק זה הצליח, או חצי הצליח. המשטר הוחלף, וכבר אינו איום על שאר העולם. אבל המחיר היה עצום, בדם ובכסף. והיו לו גם תוצאות פחות צפויות, כמו ההתחזקות המטרידה של איראן. למעשה, המחיר היה כל כך גדול, עד שאמריקה איבדה את התיאבון למלחמות מנע, מוצדקות ככל שיהיו, לשנים ארוכות.
לאן ממשיכים מכאן?
קגן היה מהתומכים בפלישה. ויש שיאמרו: מראשי התומכים. הוא היה אינטלקטואל בחוגים שנהוג היה לכנות אז ניאו־שמרנים, שדחפו את ממשל ג'ורג' בוש הבן למדיניות האידיאליסטית והכוחנית של כל אותו עשור.
על אירופה כתב שהיא סובלת מפסיכולוגיה של חולשה. "פסיכולוגיית החולשה קלה למדי להבנה. אדם שמצויד רק בסכין עלול להחליט שדוב המשוטט ביער הוא סכנה נסבלת, שכן החלופה – לצאת לצוד את הדוב חמוש רק בסכין – מסוכנת יותר מאשר לשכב בשקט ולקוות שהדוב לא יתקוף. אותו אדם בדיוק, אם יהיה חמוש ברובה, ככל הנראה יערוך חישוב אחר לחלוטין בנוגע לשאלה מהי סכנה נסבלת. מדוע שיסכן את חייו אם אין בכך צורך?".
משל הסכין והדוב יפה גם למלחמה היזומה של ישראל באיראן. על הדוב אין מחלוקת. איראן היא דוב מסוכן. השאלה היא ישראל – האם בידי ישראל יש סכין, שבאמצעותו היא מנסה לצוד את הדוב, או שמא ישראל מצוידת ברובה, מה שמאפשר לה להניח שתוכל להכריע את החיה המשתוללת, הפצועה.
"האירופים", כתב קגן, "הגיעו למסקנה, די סבירה מבחינתם, שהאיום שמציב סדאם חוסיין נסבל יותר עבורם מהסיכון שבהסרתו. האמריקאים, בהיותם חזקים יותר, פיתחו – ובצדק מבחינתם – סף סובלנות נמוך יותר כלפי סדאם ונשק ההשמדה ההמונית שלו".
נעזוב לרגע את העובדה שנשק להשמדה המונית לא נמצא בסופו של דבר בעיראק, כי כאשר האמריקאים יצאו למלחמה הם בהחלט חשבו שהנשק קיים שם (וכך חשבה גם ישראל). במקרה של איראן, אין ספק שהנשק קיים, ולכן, שוב, המשל של קגן מתאים לנמשל של ישראל.
"איראן היא בעיה חמורה מאוד. אסור להרשות שיהיה לה נשק גרעיני". "ואתה חושב שיהיו סנקציות ממשיות נגדה?". "יכול להיות, יש אפשרות שכן". "והן יעזרו?". "אני לא מאמין". "אמריקה תתקוף?". "לא מאמין, סיכוי קלוש".
אפשר לראות בשיחה הקצרה הזאת את תמציתה של תורת המשבר האיראני על רגל אחת: האיום, אמצעי הלחץ, התוצאה הצפויה. אין בכיר אמריקאי, רפובליקני או דמוקרטי, שלא יודע להסביר את הסכנה הגלומה בהצטיידות של איראן בנשק גרעיני.
ובכל זאת, ההסבר האמריקאי נשמע אחרת מההסבר הישראלי. הוא מחושב, מרוחק. נעדרת ממנו תחושה של חרדה. לכן תמיד היה קשה לדמיין את אמריקה פועלת בכוח נגד איראן. האמריקאים כמובן לא רוצים לראות אצבע איראנית על כפתור הפעלה גרעיני, אבל אין מי שמתעורר בוושינגטון בלילה שטוף זיעה קרה, ובליבו חשש שאוטוטו אמריקה נחרבת.
כמו הפער בין היחס האמריקאי לשימוש בכוח לבין זה האירופי, שתיעד קגן, גם הפער בין יחסה של ישראל לאיום האיראני לבין יחסה של ארה"ב אליו הוא פער בלתי ניתן לסגירה. יש סיכונים שמעצמה כמו אמריקה יכולה לקחת – ולמדינה שאינה מעצמה כמו ישראל הם מסובכים הרבה יותר. אבל ישנם גם מצבים שנשיא אמריקאי איננו מסוגל לדמיין – ולמנהיג ישראלי הם כמעט הרגל. תוצר של היסטוריה מוכרת, כואבת.
מכאן גרירת הרגליים האמריקאית כבר עשורים רבים, שאפשרה לאיראן להצמיח את תוכנית הגרעין שלה. מכאן ההחלטה הישראלית לנצל רגע מתאים כדי לשבור את הכלים. לקח שבעה באוקטובר לימד את ישראל מחדש את לקח הסכנה של גרירת רגליים. רקטות לא מחלידות במחסנים.
פעילי טרור מאומנים לא משתעממים עד שהם חוזרים למוטב. מנהרות שנחפרו ישמשו בבוא היום למתקפה. טילים שנצברו, ימצאו את דרכם אלינו.
כמו המתקפה האמריקאית על עיראק בימי בוש, גם בבסיס המתקפה הישראלית על איראן אפשר לזהות היגיון סדור, מוצק. ישראל קיבלה החלטה שקל לנמק, וקל להסביר. אם יש לה יכולת לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית, או להביא להחלפת השלטון באיראן – ההחלטה לתקוף היא בלי ספק החלטה נכונה.
אלא שכמו שהאמריקאים גילו בתחילת שנות האלפיים, וכמו שישראל מגלה יומיום בעזה, תוכנית סדורה והגיונית לא תמיד מובילה לתוצאה המבוקשת. כי יש יער, ויש דוב, ולפעמים התוקף מגלה שברובה יש מעצור, ושבעצם הוא חמוש רק בסכין, או שהוא מגלה שהדוב קרוב מדי, ופציעה שלו רק עושה אותו מסוכן יותר, או שמתברר שהדוב הוא שלושה דובים, או שהוא לא דוב, אלא טיגריס, שחומק בחשאי בין העצים.
מה סיכוייה של ישראל להצליח במלחמה? לרוב הישראלים אין שום דרך להעריך נכונה את התשובה על השאלה הזאת, משום שאינם מכירים את היכולות שלנו, ואינם מכירים את היכולות של איראן, ובעיקר אינם יכולים לשער את הדינמיקה שתתפתח בימים ובשבועות הקרובים.
תיאורטית, הם יכולים לשאוב עידוד מסוים ממה שקרה בקרב מול חיזבאללה. שהרי, גם במקרה ההוא רווחה ההערכה שביום שבו תיפתח מלחמה ייפלו על ישראל עשרות אלפי רקטות, שיביאו להרס רב – הערכה שגרמה לישראל, כולל נתניהו, להרתיע את עצמה מפני מתקפה על הארגון הלבנוני.
בקיץ שעבר, בלבנון, ישראל תקפה – והבתים לא נהרסו. התברר שישראל יכולה יותר מכפי שידענו, ושחיזבאללה מסוכן פחות מכפי שהנחנו. ישנה אפשרות, שלא צריך לבטל, שכך יקרה גם באיראן. יתברר שחבל שלא תקפנו מזמן. יתברר שאיראן היא נמר ששיניו קהות. יתברר שהיכולת של ישראל להכות בעוצמה מבטלת את כוחו של היריב להגיב באפקטיביות. במקרה כזה נשאל בדיעבד, למה רק עכשיו?
וישנה גם האפשרות השנייה, זו שקגן לא הבין כאשר הניח שלארה"ב יש רובה, ושאת הדוב העיראקי יהיה קל יחסית לצוד. ישנה גם האפשרות – נשתמש בביטוי מושאל מאמריקאית – שישראל מנסה ללעוס יותר מכפי שהיא מסוגלת לבלוע. ישנה גם אפשרות שהמלחמה תתארך, ושישראל לא תשיג את מטרותיה. עד לא מזמן, רבים מהקברניטים המדיניים והצבאיים בישראל העריכו שזה המצב. בדיוק בגלל זה בחרו ב־20 או 30 השנים האחרונות לא לתקוף באיראן.
מה גרם למנהיגים – למעשה לנתניהו, שנהנה ממעמד של מחליט כמעט בלעדי – לשנות את דעתם? זו שאלת מפתח של הימים האלה. לא מה שינה את דעתם בעניין הצורך למנוע מאיראן להתחמש בגרעין – זו דעה שרווחת כאן כבר עשרות שנים. השאלה היא מה שינה את דעתם בעניין היכולת של ישראל להשיג מטרה כזאת – שזה בהחלט חידוש.
אם להאזין למה שהמנהיגים אומרים, אם להאזין למה שאינם אומרים, מדובר בשילוב של גורמים רבים. הביטחון שנצבר בלבנון וסוריה, יכולות שהוכיחו את עצמן במלחמה עד כה, הידיעה שאיראן חשופה יותר מבעבר, שאיבדה כמה מהמשענות שלה, התקווה שהממשל האמריקאי יגבה את ישראל בהגנה, ואולי אפילו יחבור להתקפה (אם האיראנים יתנו לו תירוץ).
אולי שיקול פוליטי, שפוליטיקאים תמיד עושים, אולי הערכה שישראל כבר ממילא במלחמה, אז מוטב לעשות את כל מה שאפשר בכל מקום שאפשר לפני שהיא נגמרת. וגם: התחושה שמדובר באמת ברגע האחרון. יש דברים שמדינות עושות רק ברגע האחרון.
התרעות פיקוד העורף