זו הפעם הראשונה זה 52 שנה שישראל נלחמת מול מדינה ואומה. ועכשיו מדובר במדינה של יותר מ־90 מיליון בני אדם, המשתרעת על שטח של 1.6 מיליון קמ"ר (פי 50 מגודלה של ישראל). במדינה כזאת לעולם לא ייגמרו לנו המטרות. תמיד יהיה עוד מה לתקוף. אבל אחרי שורת ההצלחות המזהירות, כל יום של המשך לחימה מעלה את הסיכון שגם אנחנו נשלם מחירים גבוהים יותר. זו יכולה להיות תקלה במטוס או פגיעה משמעותית מאוד בעורף, ולכן צריך לבחון בכל יום לחימה מה גודל ההישג שעוד ניתן להביא אל מול הסיכון הזה.
את תוכנית הגרעין של איראן לא ניתן לחסל מהאוויר, וגם לא את השאיפות של המשטר לגרעין צבאי. איראן צברה את הידע להעשרת אורניום, והיא גם צברה כמות מרשימה של חומר בקיע ופיזרה אותו ברחבי המדינה, ואת שני אלה לא ניתן להשמיד במטוסים ובפצצות. גם אם יושמדו כל מתקני הגרעין של איראן – היא תוכל להקים את התוכנית מחדש, ולכן ההישג צריך להיות גדול יותר מהשמדה פיזית של מתקני הגרעין: הפלת המשטר או הסכם כניעה בנוסח ורסאי.
ברור שכניסה של ארה"ב ללחימה תשנה את התמונה כליל ותזרז את סוף המערכה. זו לא רק היכולת האמריקאית לפגוע במתקן התת־קרקעי בפורדו – זו ההבנה האיראנית שהאמריקאים יכולים לפרק את המשטר הזה כליל. האיראנים ראו מה חוללו האמריקאים מהאוויר למשטר של סדאם חוסיין בעיראק, והלקח הזה צרוב אצלם. אם ארה"ב בפנים – איראן תזחל בתחינה להגיע להסכם.
מספיק למרוח
עד אז, הנה כמה אבחנות על מה שקרה עד כה ותיאום ציפיות לעתיד לבוא: עיתוי המתקפה – ישראל יצאה למערכה לא מתוך כורח, אלא מתוך רצון לנצל חלון הזדמנויות ייחודי שעמד להיסגר. בשנה האחרונה לא חלה פריצת דרך משמעותית בדרך של איראן לפצצה. איראן אכן צברה כמויות גדולות יותר של חומר אורניום מועשר ברמה גבוהה, והיו התפתחויות נקודתיות בקרב המדענים האיראנים שעסקו בפיתוח נשק גרעיני.
מאז יצאה ארה"ב מהסכם הגרעין ב־2018, וביתר שאת מאז חיסול אבי תוכנית הגרעין של איראן מוחסן פחריזאדה ב־2020, החלו המדענים שהמשיכו את דרכו ביוזמות עצמאיות. לא הייתה הנחיה של המנהיג העליון לפתח פצצה, אבל הוא אפשר למדענים לפעול עצמאית ולסגור פערי ידע בדרך לייצור מתקן ראשון. לכן חיסול המדענים במכת הפתיחה הוא אחד ההישגים המשמעותיים ביותר שלנו. לא בטוח שאיראן תדע לשחזר את הידע שצברו האנשים האלה.
מה שכן הטריד הוא המאמץ האיראני לשקם את יכולות ההגנה האווירית שנפגעו באוקטובר בשנה שעברה, והכניסה שלהם לייצור מואץ של טילי קרקע־קרקע (טק"ק). חלון ההזדמנויות נפתח כאשר הממשל האמריקאי הבין שהאיראנים מורחים אותו במו"מ ולא מוכנים להגיע לפשרה אמיתית. צה"ל השלים מוכנות לתוכניות המלחמה והאמין ביכולתו ליצור חופש פעולה אווירי מעל איראן, וממשל טראמפ נתן לנו את האור הירוק לפעול.
ח'מנאי – בכל הפרופילים שנכתבו בשירותי המודיעין במערב על המנהיג העליון של איראן הוא מתואר כקיצוני, חשדן, פרנואיד, אבל זהיר ולא הרפתקן. אבל גם הוא היה שבוי בקונספציה, וגם הוא חווה עכשיו את 7 באוקטובר שלו. ממש כמו נסראללה, שהאמין עד נשימתו האחרונה שישראל מורתעת ממנו ולא הבין שמחסום הפחד של ישראל מחיזבאללה נשבר ב־7 באוקטובר.
גם ח'מנאי לא הבין, כשהעז לראשונה לתקוף את ישראל ישירות באפריל 2024, ואז שוב באוקטובר, שהתגובה הישראלית שברה עוד מחסום: חיל האוויר הבין שניתן להשמיד את ההגנה האווירית של איראן וליצור לחיל האוויר תנאים לפעול בחופשיות מעל איראן. זה סלל את הדרך לתוכנית הנועזת שמתממשת בימים האחרונים.
ח'מנאי גם לא קרא את האמריקאים. הוא חשב שטראמפ להוט כל כך להשיג הסכם בכל מחיר, שניתן יהיה למשוך אותו למו"מ אינסופי. הוא גם ראה מולו עו"ד ממולח שלא באמת מבין בגרעין, והיה בטוח שהוא יכול למרוח זמן. הנחת היסוד שלו הייתה שכל עוד יש מו"מ – ישראל לא תוכל לתקוף. מה שבאמריקאית קוראים: ביג מיסטייק.
פורדו – אתר ההעשרה השני בגודלו באיראן, הקבור עמוק בתוך הר, הופך בשיח התקשורתי בימים האחרונים לאבן הראשה של תוכנית הגרעין. פורדו הוא רכיב משמעותי בתוכנית הגרעין, וייתכן שבצד הצנטריפוגות הוא גם אתר האחסון העיקרי של חומר בקיע, וככזה חשוב להשמיד אותו. אבל תוכנית הגרעין של איראן לא תיפול או תקום על פורדו.
סטנד־אין – מושג חדש לרבים מאיתנו. המשמעות היא שמטוסי חיל האוויר יכולים לשהות בחופשיות מעל המטרות באזורים נקיים מהגנה אווירית ולהטיל פצצות זולות יותר בתדירות גבוהה יותר על המטרות. זה נותן לישראל יכולת פגיעה משמעותית יותר בכל מטרה באזורים שנפתחו, ומחזק את תחושת חוסר האונים של האיראנים.
אורך הנשימה – דיווחים אמריקאיים טוענים כי מלאי טילי החץ של ישראל הולך ואוזל. איראן לא יודעת כמה מיירטים נותרו לנו, אבל היא ספרה כל מיירט ששיגרנו בחודשים האחרונים נגד הטילים החות'יים (וירינו הרבה) ונגד המתקפות שלה.
בלי להיכנס למספרים מדויקים, נאמר שישראל מייצרת מספר מאות קטן מאוד של מיירטי חץ מדי שנה. הייצור של החץ הוא לא גמיש. הוא תלוי באספקה של רכיבים, שלוקחת הרבה זמן. אם נזמין היום עוד אלף מיירטים – ייקח שנים לייצר אותם. לעומת זאת, איראן ייצרה עד יום חמישי שעבר 30 טילי קרקע־קרקע בשבוע, כלומר כ־1,500 בשנה. חלק מיכולות הייצור האלה נפגעו, אבל לא כולן, ולכן זה פער מטריד.
ארה"ב מסייעת לנו בהגנה, אבל הביצועים של מערכת ה־THAAD שפרושה בישראל ושל אוניות ה־AEGIS לא מתקרבים להצלחה של החץ, שעומדת על כ־90%. המשמעות היא שככל שתתמשך המערכה – הפגיעה בעורף הישראלי תהיה קשה יותר.
האמריקאים מרעיפים עלינו כל מה שאנחנו מבקשים. מתחילת המלחמה נוחתים כאן מטוסים עמוסי חימושים אוויריים שמאפשרים את רציפות המתקפות באיראן. חיל האוויר יכול לפצות על החולשה בהגנה ביכולות הענישה שפיתח לעצמו – על כל פגיעה משמעותית בישראל הוא יכול לגבות מחיר כבד מאיראן. אבל הוא לא יכול להחזיר את אלה שייפגעו מהטילים האיראניים.
מימוש הז'יטונים
יש הזדמנות ליצור קונצנזוס בינלאומי להוביל את איראן להתפרק מיכולות הגרעין שלה. ההישגים הצבאיים סללו את הדרך למדינאות, וזה מה שנדרש מישראל עכשיו. ישראל מצטיינת תמיד במכות פתיחה מרהיבות ולא יודעת מתי לסיים.
את גבורתם המופלאה של צוותי האוויר, לוחמי היחידות המיוחדות ואנשי המוסד, את מסירותם הנהדרת של צוותי הקרקע שמאפשרים את רציפות הלחימה, אפשר לממש עכשיו ליצירת עתיד טוב יותר. נתניהו, שבמשך שנה וחצי היה עסוק בלמחוק ממורשתו את 7 באוקטובר ולהבטיח את עתידו האישי, יכול עכשיו לכתוב פרק מפואר במורשתו, והפעם גם להבטיח את העתיד של כולנו.
התרעות פיקוד העורף