"זה אירוע אחר, יש רעידת אדמה, היכנסו למרחב המוגן" , אמרתי לבני ביתי, לפני כשבוע בשלוש לפנות בוקר, כשהתראת פיקוד העורף כמעט איימה לשבור לי את הטלפון, שגם ככה היה קרוב מאוד להישבר לי ביד מהעוצמה שאחזתי בו מחמת האימה והחרדה.
הרגשתי שמגיע חזון אחרית הימים, טרם הספקתי להכין צוואה חיננית וחשבתי לעצמי לאיזה עולם דפוק אנו מגדלים את ילדינו. באותו רגע, גם חזרתי מספר עשורים אחורה בזמן למלחמת המפרץ (מה לעזאזל חשבנו לעצמנו כשישבנו בחדר אטום עם מסקינטייפ וניילונים דקורטיביים שאמורים להגן עלינו מטילים מעיראק עם נחמן שי וקולו המרגיע ברקע? כן, פלסטיק על כל גווניו וצפיפות מיקרונים הם ממש מיגון מיטבי כשינחת טיל במרכז הסלון)...
לא להאמין שמלחמות הן פס הקול של חיינו.
פתאום רילוקיישן למקום שאפשר לנשום אוויר בלי התקפי חרדה בין שתיים לארבע נראה לי מזמין מתמיד. רק חבל שלא אוכל לממש זאת בשנים הקרובות.
אז לאחר שעות צפופות בחיק משפחתי האהובה ורצון עז לברוח למספר דקות לעצמי, גם אם זה רק לתדלק, קבלו מספר עצות לשפיות זמנית מידית.
קודם כל- שחררו. אני יודעת שמשפט זה הוא אוקסימורון לכל מי שיש לו או לה חומרים משני תודעה בנמצא, שהם מפחדים להשתמש בהם מחמת חוסר שליטה על האירוע, אבל מרכז הרעיון הוא לשחרר שליטה ברצון שהבית יהיה מסודר לפרקים, ברצון להצליח לסדר את השיער או את הנפש, ברצון להיות אמא מגניבה וקלילה, שלעתים בא לה לקפוץ ראש מקומה ראשונה מאימת הפאניקה, ברצון להספיק לעשות כביסה, לקפל ולהכניס לארון (על מי אני עובדת, השילוש הקדוש הזה אף פעם לא היה בר ביצוע או יישום אצלי, רק אגדה אורבנית רחוקה ששמעתי שמתרחשת איכשהו בבתים אחרים).
דבר שני - תנו לעצמכם זמן לנשום בין אירוע לאירוע, ונקודה זו בעיקר מופנית לאימהות ביננו. כל רגע שאפשר לבחור באסקפיזם - עשו זאת. אם זה לתכנן את חופשת הקיץ (לא משנה אם אכן תקרה בסוף, אבל מחשבה יוצרת ציפייה יוצרת תקווה יוצרת מציאות), אם זה רגע לצאת למרפסת, להישען על הפוף ולהבטיח לעצמך שעוד היום את עושה חמישים כפיפות בטן יותר מאתמול, אם זו הליכה לסופר לבדך רק כדי לסדר מחשבות, אם זה לעשות מקלחת ארוכה יותר מתמיד ולהשתמש בקרמים החדשים שקנית טרום הסגר ולדמיין שאת בריזורט מפנק בסיישל.
אם לרגע הכתה בכן תחושת הדה-ז'וו שאתן בחופשת לידה (מי לעזאזל המציא את צמד המילים הללו) נטולת חופשה ונטולת לידה (רק עם הקילוגרמים ואחוזי השומן שעלו), אז כנראה שצדקתן. זה לא נעשה קל יותר עם ילדים שצריך להעסיק 24/7 וגם לשלב עבודה תוך כדי, לא ברור איך. יכול להיות שישראל צריכה לרשום פטנט על אימהות מולטידיספלינריות, אינשטרנשיונליות, מועצמות ומעצימות ומחופפות.
דבר שלישי - היפגשו עם חברים בגינה/ בשכונה/ בנחל בר קיימא, כי הרי ידוע שצרת רבים חצי נחמה. שלבו בפגישות הללו מזון בריא ומנחם (כן, יש דבר כזה בדמות חטיפי חלבון ואלכוהול קליל בפחיות) והרבה הומור ציני, שגורם לך להצטער שטרם מימשת את האזרחות הפולנית שלך.
בכלל, הקיפו את עצמכם באנשים חיוביים שיעבירו איתכם את הדאון והבאסה בימים האלה ונסו לעשות דייט עם בן/ בת הזוג בין האזעקות. גם אם זה מסתכם ברביצה במיטה, כל מנוחה היא ברכה, גם כשהיא עם דופק גבוה, בעיקר כשהיא עם דופק גבוה.
וזכרו, גם זה יעבור, עם עוד שריטות בנפש, עם ילדים שלא מפחדים כבר משום דבר בעולם, ועם תחושה תמידית של פספוס שאם רק היית מזמינה כרטיסי טיסה לכולם לפני שבועיים, לפחות הייאוש היה נעשה יותר נוח עם שייק קוקוס מהול בפינה-קולדה על החוף בפאפוס.