כרגע מתנהלים שני ערוצים מקבילים: הראשון, הערוץ הצבאי, שבו ישראל והמערב פועלים להסרת איום הגרעין והטילים. השני, הערוץ הדיפלומטי, שעדיין לא המריא — אבל בלעדיו אין מוצא.
הבעיה היא שיותר מדי שחקנים מניחים שהשני יקרה אוטומטית אחרי הראשון. שהפצצה מוצלחת תוביל למשא ומתן. שניצחון בשטח שווה לניצחון בתודעה.
אבל ככה לא פועלת מנטליות כמו של איראן. הם לא ייכנסו למשא ומתן תחת מה שייראה כהשפלה. הם לא ייכנעו – גם כשהם מותשים – אם זה ירגיש כמו כניעה. ולכן כל ניסיון "לדחוף" אותם לשולחן הדיונים רק יוביל להתבצרות נוספת.
כאן פועלים שלושה מנגנונים פסיכולוגיים מרכזיים: ראשית, פרדוקס ה"Reactance" - כשדוחפים מישהו חזק מדי לפינה, הוא פועל בדיוק בכיוון ההפוך, גם אם זה נגד האינטרס שלו. המוח האנושי מתנגד אינסטינקטיבית לאיבוד חופש הבחירה. לחץ ישיר רק מגביר התנגדות.
שנית, צורך השמירה על כבוד - במזרח התיכון זה לא רק נושא תרבותי, זה צורך פסיכולוגי עמוק. מנהיגים חייבים להציג כל פשרה כ"ניצחון" או לפחות כ"החלטה עצמאית". אחרת הם מסתכנים במרד פנימי.
ושלישית, האשליה של שליטה - כשמנהיג מרגיש שהוא איבד שליטה תחת הפצצות, הוא נוטה להחזיק בעוצמה רבה יותר בדברים שעדיין בשליטתו, גם אם זה הורס את האינטרסים שלו. זו תגובה פסיכולוגית אוטומטית להשבת תחושת הכוח.
בעיני תומכיו הקיצוניים הוא נתפס כהמשך של מסורת האימאמים השיעיים, וכל פשרה או נסיגה עלולה לפגוע לא רק בלגיטימיות הפוליטית שלו אלא ב"קדושה" שלו. זה מנהיג שהשקיע עשרות שנים בהשמדת מתנגדים פנימיים - מהתנועה הירוקה ב-2009 ועד למחאות מהסה אמיני ב-2022. הוא יודע שכל ביטוי של חולשה עלול לעורר עליו את עמו.
ניצחון צבאי הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. הוא אמור להסיר את האיום – לא לייצר הסכמה. ואת ההסכמה – חייבים להשיג בכלים אחרים.
אבל יש כאן מלכודת נוספת - גם הצד הפועל צבאית עלול להיקלע ל"נעילה". כשמנהיגים מתחייבים פומבית לניצחון מוחלט או להשגת מטרות מקסימליות, הם יוצרים ציפיות שמקשות על יציאה דיפלומטית. הלחץ הפנימי להוכיח "ניצחון ברור" יכול לדחוף למחיר גבוה יותר ממה שמוצדק מבחינה אסטרטגית. לפעמים המנהיג מוצא את עצמו שבוי של הרטוריקה שלו עצמו.
אם לא נדע לתרגם את הפעולה הצבאית לשפה שמדברת גם את הרגש, הגאווה, והנרטיב של הצד השני — נמשיך למלחמת התשה. ולא תהיה לה תוצאה ברורה.
אז מה כן? כדי להביא את איראן למסלול מדיני – צריך: לשדר מסר של עוצמה אבל לא השפלה. ליצור תרחיש שבו דיפלומטיה נראית כהחלטה שלהם — לא דרישה שלנו. לדבר את השפה שלהם: של כבוד, של מורשת, של זכות לבחור את העתיד — ולא רק של אינטרסים קרירים. לשמור על גמישות בהגדרת "ניצחון" — כדי שגם אנחנו נוכל לצאת מהמשבר ללא איבוד פנים.
התרעות פיקוד העורף