מלחמה אומנם איננה נמדדת על פי ניצחונות או כישלונות במהלכה, אלא רק על פי תוצאותיה המדיניות. המבחן הבא של טראמפ וגם של נתניהו יהיה הצלחתם לתרגם את ההישגים הצבאיים לסוף פסוק מוחלט של האמביציות ההרסניות של השלטון האיראני, ובעקבות זאת להביא להיערכות מדינית חדשה במזרח התיכון כולו, ואולי מעבר לו.
הימים שקדמו להחלטה של טראמפ היו רחוקים מלהיות חד־ משמעיים – אדרבה, במפלגה הרפובליקנית התחולל מאבק עקרוני ומעשי בין מחנה גדול שראה עצמו כשומר הגחלת של אידיאולוגיית MAGA, “החזירו לאמריקה את גדולתה”, ובין מחנה מסורתי יותר במפלגה. לטראמפ, גם בכהונתו הראשונה, היו עמדות ניציות והוא אף לא התנגד עקרונית להתערבות בסכסוכים בינלאומיים, אבל עדיין העדיף דרכים דיפלומטיות. בעניין איראן הוא כנראה הגיע למסקנה שאין כל סיכוי להשיג את מטרתו ללא פעולה צבאית. מבחינה זאת הוא איננו רחוק מהנרי קיסינג’ר, שטען שמהלכים דיפלומטיים יהיו אפקטיביים יותר אם תעמוד מאחוריהם עוצמה צבאית.
היא גם האשימה את משפחת רוטשילד בגרימת שריפות היער בקליפורניה ותקפה ארגונים יהודיים שונים, כולל רפובליקניים, ואת “נוצרים מאוחדים למען ישראל”, בקונספירציות שמזכירות את הפרוטוקולים של זקני ציון. הדמויות האלה טוענות שהבייס של טראמפ איננו תומך בעמדותיו בנושא איראן ושהצטרפות למלחמה תביא לסוף נשיאותו. אף שיש בבייס חלק הסבור כך, חלק אחר, גדול יותר, הוא המחנה האוונגליסטי – והוא דווקא מצדד בהצטרפות ארצות הברית למאמץ המלחמתי של ישראל.
האנטישמיות היא אחד הסימנים הבולטים במאבק הפנימי במפלגה הרפובליקנית, אך הנושא העיקרי שם היה ההתנגדות בחלק גדול מהציבור האמריקאי למעורבות ארצות הברית במלחמה נגד איראן. רוב משמעותי בדעת הקהל אומנם מתנגד לאיראן גרעינית, אך לא בהכרח תומך במלחמה נגדה. זה יכול להשתנות, כפי שהיה במלחמות העבר, אחרי שנפל הפור ונופלות הפצצות על מרכזי האיום הגרעיני באיראן. קיימת קואליציה מוזרה בין הימין הקיצוני במפלגה הרפובליקנית לשמאל הקיצוני והפחות קיצוני בארצות הברית בעניין המלחמה נגד איראן.
במפלגה הדמוקרטית אין היום מנהיגות, ומתחולל בה מאבק הישרדות בין הזרם המרכזי לאגף השמאלי הרדיקלי, המואשם גם באחריות לכישלון בבחירות. ואילו עתיד המפלגה הרפובליקנית יוכרע, ואולי כבר הוכרע, על ידי הנשיא טראמפ עצמו.
התרעות פיקוד העורף