לא מה שחשבתם: מומחית לתורת המשחקים חושפת את האמת על הירי האיראני אחרי הפסקת האש

נוח לנו לתפוס את איראן ככוח לא רציונלי – כזה שפועל באימפולסיביות, הולך עם הראש בקיר, מונע מאידיאולוגיה ולא מהיגיון. אבל כדי להבין את איראן, צריך להפריד בין מסר להתנהגות.

הרטוריקה – תיאטרלית, דרמטית, מאיימת. אבל ההתנהגות – רציונלית, מדודה, מבוימת בקפידה. התקיפה האחרונה על בסיסים בקטאר ובעיראק הוכיחה את זה. האמריקאים קיבלו התרעה מוקדמת, פינו את אנשיהם, והמסר העיקרי – הוכן מראש ונכתב באנגלית, עבור המערב – "ירינו מספר טילים הדומה למספר הטילים שנורו לעבר איראן".

זו תגובה שנועדה לסמן וי. איראן הייתה חייבת להגיב, אך ביקשה לעשות זאת בצורה שלא תסלים את המצב. זו תגובה לשם התגובה – הצגה מתוזמרת של עוצמה, מבלי לשלם את מחיר ההסלמה.

התקיפה של איראן לא הייתה תגובת נגד אימפולסיבית, אלא מהלך מתוסרט. מטרות תקיפה סמוכות לבסיסים אמריקאיים בקטאר ובעיראק, ירי מדוד שמדגיש כוונה להימנע מפגיעה ישירה, הודעות מסודרות על חוסר נפגעים, וציוץ מתוזמן מראש – באנגלית – שמבהיר בדיוק למי נועד המסר.

וזו לא הפעם הראשונה. באפריל כתבתי טור על אותו דפוס בדיוק – אחרי תגובת איראן על חיסול הבכיר בדמשק. גם אז הייתה זו תגובה מבוימת, עם טווח מסר ולא טווח פגיעה. גם אז – האמריקאים ידעו מראש. גם אז – השווקים נרגעו מהר. כשאיראן מגיבה, היא עושה זאת בשפה של סמלים, לא של נפגעים.

להבין את איראן זה גם להבין את האיש שעומד בראשה. עלי חמינאי, בן 86, הוא לא רק מנהיג פוליטי – הוא אדריכל של מערכת הישרדות מתוחכמת. במשך 35 שנה הוא בנה רשתות נאמנות עמוקות ו"כת אישיות" שבה חלק מתומכיו הקיצוניים טוענים שהוא השיג "חסינות מטעויות" – כלומר, לא יכול לטעות בזכות תמיכה אלוהית.

בניגוד לקודמו חומייני, חמינאי חסר הכריזמה הטבעית, אבל הוא פיצה על כך בבניית מערכת בקרה מתוחכמת. הוא יודע שכל פשרה חייבת להיראות כ"החלטה עצמאית עליונה" ולא כ"כניעה תחת לחץ". זה מנהיג שהשקיע עשרות שנים בהשמדת מתנגדים פנימיים – מהתנועה הירוקה ב-2009 ועד למחאות מהסה אמיני ב-2022. הוא יודע שכל ביטוי של חולשה עלול לעורר עליו את עמו. בעיני תומכיו הקיצוניים הוא נתפס כהמשך של מסורת האימאמים השיעיים, וכל פשרה או נסיגה עלולה לפגוע לא רק בלגיטימיות הפוליטית שלו אלא ב"קדושה" שלו.

ככל שנבין את זה, כך נבין גם את ההיגיון שמנחה אותה: איראן אינה מדינה אימפולסיבית. היא רציונלית, פרגמטית, ומיומנת בלשחק שחמט בממלכת התודעה. היא יודעת כיצד לבנות לעצמה תחושת ניצחון – גם כשאין הישגים בשטח.

אמנם המכות הצבאיות חושפות פער מביך בין הדימוי למציאות. כשישראל פועלת בחופשיות מעל טהרן ומפרקת את התשתיות הגרעיניות, כשמפקדי המשמרות המהפכניים נהרגים בזה אחר זה, כשהפרוקסיות (חמאס, חיזבאללה) נמחצות – הפער בין הרטוריקה לבין המציאות הופך לבעייתי מבחינה פנימית.

מה שיוצר לחץ נוסף על המשטר: חמינאי לא יכול להיראות חלש מדי (זה מסכן את שלטונו), אבל הוא גם לא יכול להסלים יותר מדי (זה מסכן את קיום המשטר עצמו). לכן היה צורך במה שפסיכולוגים קוראים "Golden Bridge" – גשר זהב לנסיגה בכבוד.

השיגורים שמגיעים אחרי הפסקת האש אינם טעות. הם אינם "ירי תועה" וגם לא הבעת עמדה טקטית. הם סימפטום עמוק לפגיעה קשה הרבה יותר – פגיעה בכבוד. בתרבות הפוליטית האיראנית, הכבוד הלאומי אינו תוספת – הוא המטבע המרכזי. וכשהכבוד נרמס, גם הרציונל נכנס להקפאה.

אחרי תקיפה אמריקאית כירורגית על מתקני גרעין, שלא נענתה באבדות אמריקאיות – ואפילו זכתה להסכמה שקטה מצד חלקים בצמרת האיראנית – מה שנשאר לאיראן זה לירות. לא כי זה ישנה את המשוואה הצבאית. אלא כדי להוכיח: "אנחנו עדיין כאן. לא נעלמנו. לא השפילו אותנו בשקט".

וזה חשוב להבין: הרציונל האיראני בנוי על הצורך להיתפס כמי שלא נכנע. ברגע שהם מתויגים כמי שקיבלו סטירה – ושתקו – הם חייבים לייצר רגע של "תגובה לשם כבוד". אחרת, הלגיטימציה הפנימית שלהם מתרסקת. לכן הם יורים. גם אחרי הפסקת אש. לא כי הם טיפשים, אלא כי הם נואשים לשמר תדמית של כוח – גם אם המחיר גבוה.