בין ממ"ד לארגז חול: חתולה אחת שמסבירה יותר על החיים בישראל | מאיר עוזיאל

משהו: צה״ל הפציץ את הפתח של הכלא הגדול באיראן. אף פעם לא חושבים אצלנו על היום שאחרי, לכן האסירים יושבים עכשיו ומחכים שישלחו להם פנימה רחפן עם המפתחות של התאים. 

מילה על דור המופלאים

איזה דור סביב. איזה דור של גיבורים. יש צעירים בארץ שאני נושא אליהם עיניים בהערצה.  הם מהווים בשבילי דוגמה ומופת איך עליי להיות כשאהיה צעיר. 

בלבילוס לא מת

בימי הקיסרים הרומיים קלאודיוס ונירון היה ברומא אינטלקטואל רב־השפעה ושמו, תשבו: בָּלְבִּילוּס. הוא היה מה שמכונה בימינו פרשן, מין מומחה שמסביר מה יקרה בעתיד, נירון קיסר הושפע ממנו מאוד.  בָּלְבִּילוּס נחשב לאחת הדמויות האינטלקטואליות הססגוניות של התקופה. תערובת של מלומד, אסטרולוג, איש צבא לשעבר, פוליטיקאי ואיש סוד. המחזאי והפילוסוף הרומי המוכר סֶנֶקָה תיאר אותו כ"אדם מעולה ובעל ידע נדיר בכל תחום". 

בָּלְבִּילוּס. איזה שם מדויק למומחה שמפרש ומנבא את העתיד. בשפה העברית (ורק בשפה העברית) יש לשם הזה צליל בעל משמעות כפולה. שמו של בָּלְבִּילוּס מתאים בימינו ובמקומותינו להגדרת היועצים והפרשנים. תראו כמה בָּלְבִּילוּסִים מבלבלים לנו את המוח בלי הרף ומפרשנים לנו כל הזמן היום. 

והנה כאן הצעתי: להעניק את פרס בָּלְבִּילוּס לפרשן ולפנליסט של השנה. שופטים יקבעו מי יזכה בתעודת בָּלְבִּילוּס מצטיין, מי יקבל פרס בָּלְבִּילוּס ביכורים, ומי יתהדר במעמד בָּלְבִּילוּס שהגיע לגמר, אבל עליו להשתדל לבלבל יותר במרץ אם הוא רוצה לזכות בתואר “בָּלְבִּילוּס השנה" בעתיד. 
תבינו, רק הישראלים יראו בתואר הזה את המשמעות האמיתית שלו. השם בָּלְבִּילוּס בעולם התרבותי הוא דווקא שם בעל משמעות מכובדת. עם ניחוח של רומא העתיקה, וכבוד היסטורי.

פרשן שיזכה בתואר, יוכל להוסיף אותו לקורות החיים שלו באנגלית, ולוויקיפדיה שלו באנגלית, ובעולם אף יציגו אותו כזוכה פרס בָּלְבִּילוּס, והוא יזכה על כך להערכה רבה. רק אנחנו הישראלים נגחך בשקט לעצמנו, כי נבין מה פירוש תוארו של בָּלְבִּילוּס שלנו. 

הסופר הישראלי בעיתונות הזרה

“שוב נדמה שבנימין נתניהו משתמש במלחמה כדי להסיח את דעתו מבעיותיו שלו. אבל כל יום שעובר מביא איתו הרוגים ופצועים חדשים גם בישראל, והאופוזיציה מתחילה להשמיע את קולה שוב, במלחמה עם איראן כפי שעשתה עם עזה".  ככה אמר הסופר הישראלי אסף גברון לעיתון האיטלקי העוין כיום למדי את ישראל ואת זכויות האדם “לה רפובליקה". 

אסף גברון, שכמה מספריו תורגמו גם לאיטלקית, מוגדר בריאיון איתו כ"אחד הקולות החדשים והמקוריים ביותר בסיפורת הישראלית". כשהוא התראיין, הוא היה בניו יורק, מודאג ומדוכא, כדבריו, לא יודע מתי יוכל לחזור לתל אביב כי נמל התעופה בן־גוריון סגור. "האם המלחמה עם איראן איחדה את ישראל, גברון?", הוא נשאל. כך ענה: “בהתחלה, כן, כולם נדהמו מיעילות התקיפה, מהמיומנות של המוסד, מדיוק הטילים. אבל ככל שחלפו הימים, האווירה השתנתה, ואני כבר יכול לשמוע קולות ביקורתיים שעולים כלפי החלטתו של ראש הממשלה נתניהו".

זה הכיוון הכללי של הריאיון, זה מה ששזור בו כל הזמן. אנטי־ביבי בלי הרף, ואפילו כאשר נותנים לו שאלה להנחתה ואפשרות לדבר ממש על בעיה אמיתית, הוא לא מתאפק ומכניס לבוחרים של ביבי. “האם ניתן להניח שלא תצטער אם משטר האייתוללות ייפול?", הוא נשאל, וכך הוא עונה:  “אהיה שמח: כל המשטרים שנמצאים בידי קנאים דתיים הם מסוכנים, לעמם וליציבות הבינלאומית. הייתי מודאג באותה מידה אם קנאים דתיים היו תופסים את השלטון בישראל, בישראל הם בממשלה אבל לפחות לא לבד".

השתגעת? התעוורת? קפץ לך הפיוז ששומר על הלשון? מישהו שאל אותך על המפלגות הדתיות בישראל? האם יש בכלל אפשרות להכניס לאותו משפט את האייתוללות ואת המפלגות הדתיות של ישראל? מה אתה משווה בין משטר שסוקל נשים באצטדיון לבין רבנים מחמירים בהלכות כשרות? 

לרגע חשבתי שכאשר אסף גברון דיבר על דאגתו ממקרה שבו קנאים דתיים יתפסו את השלטון בישראל הוא דואג שמא המפלגות הערביות הדתיות שקיימות בישראל יתפסו את השלטון. מפלגות שבהן רשימת המפלגה לכנסת נבחרת על ידי מועצת אנשי הדת, מועצת השורא של תנועה אסלאמית. או שהוא מתכוון לסכנה האמיתית: שחוקי השריעה המוסלמית יחולו על אירופה. באמת לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה הם יתפסו את השלטון, אבל כמובן שאני ממציא כשאני אומר שחששתי שמא אסף גברון התכוון לסכנה כזו. הוא לא היה מעז לדבר על סכנת האסלאמיזציה העריצה באירופה. צריך בשביל זה הרבה יותר אומץ אינטלקטואלי. מוטב לדבוק בשקרים המוסכמים שהמראיינים רוצים לשמוע. 
אסף גברון אומנם אמר כמה דברים מעודדים בריאיון הזה. וכאשר הוא נשאל “האם איראן היא האויבת החזקה ביותר שישראל התמודדה אי פעם מולו?".

הוא ענה: “נלחמנו עם אויבים חזקים אחרים, במלחמות 48', 67', 73'. אבל הנשק שיש לאיראן כיום לא היה קיים. בהתחשב במרחק בין איראן לישראל, לא סביר שנגיע לעימות בין כוחות קרקע, אבל טהרן עדיין יכולה לפגוע בנו".

הריאיון מסתיים בתבניות המחשבתיות הבנאליות לפי התקן הנדרש, כאשר אסף גברון אומר: “הרושם הוא שנתניהו משתמש במלחמה לאינטרס אישי שלו, כדי להאריך את חיי הממשלה הנוכחית, אולי כדי לנסות לנצח בבחירות הבאות". לפחות הוא מוסיף את ההסתייגות “הרושם הוא". רוב האנשים שאומרים שנתניהו פועל מתוך שיקולים פוליטיים ורק למען שרידות הממשלה שלו, ורק כדי להתחמק ממשפט, אומרים זאת בביטחון
כזה, שבכל פעם אני רוצה לשאול אותם: “וואו, איך אתה יודע? ביבי סיפר לך?". 

שוב הייאוש אוחז בי למקרא תשובות מפי סוג כזה של ישראלי בריאיון. שוב אני נעצב אל מול הטיפשות. זהו העצב הנורא של להיות ישראלי בין ישראלים.  העניין הוא שאסף גברון הוא דווקא סופר שאני מעריך. את הקטע הזה אני כותב דווקא כדי להעניק לו שבחים. מה שהוא אמר בריאיון אחד יישכח מהר, מה שנמצא בספר, כך אני חושב, חי מעל לדעות של הסופר. אני בדרך כלל לא מוצא ייצוג לדעות הנכונות בתרבות הישראלית, לכן למדתי לעקוף דעות של יוצרים ולמצוא את האמת שבכוחה המסתורי מתגברת על הסופר ושולטת בספר. כזה הוא ספר אחד שכתב אסף גברון ושמו “הגבעה" (שאגב, תורגם גם לאיטלקית). הספר מתאר את החיים בהתנחלות.  ספר מצוין. כשקראתי נכבשתי.

גיבורת הספר היא גבעה בשומרון. היאחזות בשם “מעלה חרמש". הדמות המרתקת בספר, זו שבה כולם מתאהבים במהלך עלילת הספר עצמו, היא גיתית, נערה יפה מההתנחלות, אבל הקורא מתאהב דווקא בהיאחזות עצמה. וזהו הדבר המהפכני בספר הזה. משום מה, מעטים הספרים המתארים את הצייטגייסט של תקופתנו, את הווי וחיי אנשי האיכות של ההתנחלויות. כזה הוא גם הספר הנהדר של אמילי עמרוסי “תריס". אבל נדמה לי שגמרתי למנות את כל הספרים המתארים את חיינו. 

כל זמן הקריאה בספרו של אסף גברון “הגבעה", כמו תמיד בתרבותנו הלאומית, חששתי מרגע המלכודת: מתי כבר יוצגו המתנחלים כמפלצות אנושיות, וההתנחלות תתואר כפשע עולמי. זה לא קורה. לכן אומר לכל מי מקוראיי מבין המתנחלים עצמם שחושש מחינוכיות הספרות העברית: הסירו חשש. רוצו לקרוא.

צריך לומר שהספר זכה לביקורות טובות, אומנם פה ושם בהרמת גבה על הגישה הכל כך אוהדת למתנחלים, אבל תמיד שבחים, ובכל זאת הוא לא זכה לרעש הספרותי שהוא היה ראוי לו לדעתי. אני לא אומר דברים אלה רק כתגובה לריאיון עם אסף גברון, שהעציב אותי בימים האחרונים, אמרתי כך בדיוק גם לפני 12 שנה, כשהספר פורסם. הזכויות לתרגום הספר נמכרו לארצות רבות, ואפילו, כך נודע לי, תמורת סכומים נאים (מעל 100 אלף יורו מקדמה. הנה - יש כאלה שזוכים לחיות מספרות).

מפני שהספר נקרא בידי כל כך הרבה קוראים שאינם ישראלים, מתעורר בי, כקורא, החשק לנסות לקרוא את הספר גם בעיניים של קורא זר. מה לעשות, אנו הישראלים לא יכולים להשתחרר לעולם מהתפקיד הכפוי של המסבירן, ולשאול את עצמנו איך אנחנו נראים.

נהדר היה לי להיכנס בעת הקריאה לעורו של קורא הולנדי, או צרפתי, או איטלקי, או ברזילאי - ולחיות את חוויותיו דרך רגשותיו כשהוא קורא על היומיום על אותה גבעה בשומרון, לומד את החיים הצנועים והיפים המפכים בה למרות הקשיים שבחיים האלה, ואת האיום המתמיד מצד כולם על הבונים והמקימים חיים בארץ ישראל, כולל התמיהה שהקורא הדמיוני המערבי אולי יחוש: מה יש לנשיא ארצות הברית לדון בכמה קרוונים באיזה מקום שקט, נידח ונעלם?

בדרך לחתולה

אחד האנשים שאני מכיר מיום הולדתי, כי גם הוא נולד אז, עזב את ביתו חסר הממ"ד ונדד לבית טוב ומשובח וממומד יותר. שם הוא גר בחדר צמוד בטון.  הכל טוב ויפה, הוא בחיק משפחתו והוא לא שכח בבית את אשת נעוריו ולקח גם אותה איתו. המשפחה מאוחדת, ישנים פחות אבל נהנים יותר. והוא לא היה יוצא מתחום מרחק ה־20 מטר מהממ"ד.

אלא שאין לו ברירה. פעם ביום מר אני נוסע בחזרה לביתו בתל אביב. יש שם חתולה שצריך להאכיל וקקי של חתולה בארגז החול שצריך לנקות. 
עכשיו הקוראת האהובה של מדור זה, וגם הקורא האהוב, ישאלו את כותב קורותיו הלא חשובים האלה: למה לא לקחת את החתולה איתך?
קוראים אלה לא מכירים את החתולה האמורה. היא בת 16 עכשיו, אולי 18, ומאז שהיא נכנסה לביתם של מר אני ואשתו ועד גיל 12 שלה, גיל פנסיה בשביל חתולים, החתולה לא נתנה להם לנגוע בה. הייתה לה אולי טראומת ילדות קשה או אולי היה הסבר אחר, בכל אופן - אי אפשר לגעת בה. כל ניסיון נתקל בפה פעור במלוא שיניו ובנשיפה שאפילו תזמורת כלי נשיפה לא יכולה להפיק מפחידה ממנה. 

אחרי שהחתולה עברה שלושה רבעים מימי חייה, היא התחילה להתרגל למר אני ולרעייתו שאגב מאכילים אותה כל יום, ואם לא - היא נושכת להם ברגליים לצורך זירוז וחינוך. אחרי גיל 12 או 13 החתולה התרככה מעט, והם היו יכולים לפעמים ללטף אותה מספר מדוד של ליטופים. לא להגזים, כן? אבל כמה ליטופים עברו בשקט. 

אחרים לא הורשו לגעת. נכדים ונכדות של מר אני ניסו, אבל השיניים נחשפו מיד, וניתן היה לראות שהן מחודדות, וקול הנשיפה הבהיר את מה שבכוונת החתולה לעשות בשיניים המחודדת האלה אם ימשיכו הניסיונות לגעת בה, או אפילו לחשוב על לגעת בה. זאת אומרת שהרעיון לקחת אותה איתנו במכונית לבית אחר הוא רעיון לא מעשי. מדובר בחתולה מזן זבל, ורק פעם אחת בהיותה קטנה מאוד לקחנו אותה לווטרינר בתוך מגבת, שהיא שרטה לכל עבר בתוכה, כדי ללחוץ דליט על האפשרות שיהיו לה גורים והיא תוריש גם להם את שנאת האנושות שלה. אולי זה היה מיותר, כי ממילא היא לא הייתה נותנת לאף חתול להתקרב אליה. 

ובכן חשפתי בווידוי זה את האופי של החתולה שלי, ואת הסיבה לכך שאני נאלץ לנסוע אל ביתי חסר הממ"ד יום־יום לשעה קלה, חשוף בכבישים לכל איראני. אני רק דואג שאם טיל ייפול על ראשי בדרך, או בשהות הקצרה בביתי חסר הממ"ד, יכתבו על מצבתי: האידיוט התפוצץ בגלל חתולה.

תעודות

כל תלמידי התיכונים קיבלו בשבוע שעבר תעודות, בשעה שאת ממוצע הציונים הכי גבוה קיבל חיל האוויר.

פינת השלולית

קוראה יקרה ושמה ליאורה שימחה אותי וכתבה לי: “אני קוראת את המדור שלך ב'מעריב' סופ"ש בקביעות. ברשת אני עוקבת אחרי האיורים של יובל רוביצ'ק וצירפתי כאן איור שלו שמתאים מאוד לפינת השלולית, לדעתי".  והיא צירפה איור מבריק ופיוטי זה שאני מביא כאן. את האיורים בקו המיוחד הזה של יובל רוביצ'ק אני מכיר כמובן, ומוקסם בכל פעם מחדש. רובם המוחלט על נושא אחד, על הנושא הנצחי: אהבה. זהו הקשר העוצמתי בין גבר לאישה, או בין צפרדע לנסיכה, שיוצר כוח שמצליח לנצח את הנצח. 

האיורים של יובל רוביצ'ק מופלאים, והם מבוצעים בקווים דקים ומעטים שכאילו אומרים: לא צריך יותר מכמה קווים כדי לומר הכל (אם כי יש פעמים נדירות שבהן קשה לי לפענח איור מסוים).  הוא מעלה את האיורים בחשבון האינסטגרם שלו: .https://www.instagram.com/yuvalrob יובל גר בתל אביב, עוקבים אחריו מאות אלפי אנשים מכל העולם, 365 אלף בפעם האחרונה שבדקתי.