מסיימים שבוע וחצי מרוטים. חלק מאיתנו גרו במקומות שהם לא הבית שלהם. התרגלנו, עד כמה שאפשר, לזינוק מתוך מיטה זרה בהישמע צפצוף צורמני באמצע הלילה. זה התחיל באזעקות שגורמות להתקף חרדה, נמשך בהתכווצות לתוך ממ"דים, מקלטים ישנים וחדרים שהוסבו מחדר של ילד שלישי או מחסן בחזרה לייעודם המקורי. עם כל אזעקה הפכנו לילדים בעצמנו. בוהים בקירות, מקווים שהטיל ידלג מעלינו, שהממ"ד מספיק חזק. מנסים להיראות אמיצים מול הילדים, בזמן שהלב שלנו דופק בספיד.
הטירוף ברשתות החברתיות הפך לתחביב לאומי: כל אחד פרשן, כל אחת אלופה באיתור הטילים ברקע של הסלפי, ילד עם טיקטוק מסנן אמת משמועה כמו כתב בן 50. יודעים מה, כל זה, לבד, מחזיק טור שלם. אולי ספר. אבל השבוע לא אתרכז בזה.
בסוף כל אחד מאיתנו יזכור את האירוע הזה אחרת. כמו שאני עד היום זוכר את מלחמת המפרץ: את המסיכות, המסקינג־טייפ הדביק, הפחד שישליכו עלינו גז חרדל. הלילה, החיים הלא שגרתיים לאור יום והמנטרה בסגנון אריק איינשטיין אחד שאמר: "נלך לעזאזל". אבל גם על זה לא אתפייט פה.
אפשר היה לכתוב את כל הטור הזה על נתניהו, שראה את הנולד, פירק את האיומים נגד ישראל, ואז הגיע לאיראן, והביא את אמריקה לצידו. הצלחה אדירה, לצד 7 באוקטובר הארור. אפשר גם לדבר על הקרב הפנימי סביב הקרדיט. על עיתונאים שמסרבים לפרגן לראש הממשלה, ועל תומכים שמתעקשים לדבר רק על זה. כי אצלנו, גם באמצע מלחמה, אין הפסקת אש: כן־ביבי, לא־ביבי, פסקול אינסופי של האשמות עם ווליום שבא לנתק ממנו את האוזניים.
אפשר וצריך לדבר גם על עזה. על הכאב, על האסון המרסק, על החיילים.
אפשר לדבר על האנשים שאין להם בית עכשיו. שחטפו טיל. שמסתובבים בין טפסים, בין חדרים זמניים, בין ערימות של עצב. משפחות שברגע אחד איבדו את כל ההיסטוריה האישית שלהן במכת אש אחת מדויקת.
יכולתי גם לשתף אתכם בחוויית השידור מתוך מרחב מוגן, עם בומים שמרעידים את הקירות, עם כאוס וחרדה שמתחלפים באדרנלין ותחושת שליחות, בזמן שחצי מהקווים נופלים וחצי אחר מדווח על עוד יירוט. זה יכול היה להיות טור מצחיק וגם מעט מבהיל. אבל לא אכתוב על זה. מתנצל.
אפשר גם לכתוב על טראמפ, ועל העובדה שהפכנו באופן רשמי למדינה שתלויה לחלוטין באמריקאים. לטוב, לרע. כל כך תלויים שגם כשהוא אומר דברים קשים, חברי הכנסת שלנו, שלא בדיוק חובבי ויפאסנה, נמצאים במוד של שתיקה מוחלטת. קבלה. בליעה.
התרעות פיקוד העורף