מחשבון שעשיתי עולה שיותר מחצי חיי הבוגרים חייתי באמריקה. זה היה בשלוש יחידות זמן שונות, שיחד מצטרפות ל-30 שנה. יותר מאשר לא רציתי לחיות בישראל, רציתי לחיות באמריקה. אני זקן מדי לוויכוח העיקש והעקר בין אוהדי הרילוקיישן וכרוזי המשטמה, והאמת היא שכבר לא באמת אכפת לי מה חושבים עליי; גם על הקשר העמוק שלי לישראל אין לי עניין להצהיר; בקליפת אגוז, אני בנו של צבר משכונת בורוכוב שאמו נולדה בעמק יזרעאל.
מבלי להכריז על כך, חייתי בשנתיים וחצי האחרונות בישראל. את המונח שתיאר אותי ניסחתי כבר בשנות ה-80 כאשר חזרנו מאמריקה בפעם הראשונה: יורד שחי בארץ. בעיקר סירבתי להרפות מהאלמוניות שאני כה אוהב באמריקה; אף אחד לא למד איתי בבליך ולא היה איתי בנח"ל. הפרטנזיה הייתה מיותרת. חוץ מאישה אחת בחנות ירקות שנהגתי לפקוד בחיי הקודמים, אף אחד לא הכיר אותי. המשפט היחיד שאמרה לי היה קפלייה ישראלית רעילה: “כמה רזית! אני זוכרת אותך מה זה שמן!". השפלתי מבט.
לא נרשמתי כתושב חוזר. לא ניצלתי זכויות. לא פתחתי חשבון בנק ישראלי. לא עשיתי הוראות קבע כי לא העליתי בדעתי שהזמני יהיה קבוע. לא ביקשתי פנסיה, קצבת זקנה או תנאים סוציאליים מביטוח לאומי. על מנת להתקבל לקופת חולים שילמתי 4,000 דולר כופר כדי לא להמתין חצי שנה.
כאשר מס הכנסה גילו שאני בישראל בגלל הכתובות של חשבון החשמל והארנונה, הם התנפלו עליי בדרישות מטורפות: חבות מס של 20 שנה שבהן שילמתי מס באמריקה. הם הטילו עיקולים על חשבונות בנק שנסגרו עם פרוס המילניום ועל נכסים שמזמן אינם בבעלותי. יום אחד התקשרתי למס הכנסה. הפקידה שענתה לי הייתה קשובה לטיעוניי; היא הבטיחה לסגור לי את תיק המס ולבטל את העיקולים. כך היה.
חברת הראל, שבה התנהלה קופת גמל שעל קיומה לא ידעתי, טרטרה אותי חודש בלך ושוב; חייבה אותי להתייצב עם מסמכים רלוונטיים ובסוף התחייבה להעביר את יתרת הכסף בקרן לחשבון הבנק האמריקאי שלי בתוך כמה ימים. עברו שישה שבועות והראל לא העבירה סנט.
הקיום הכפול הזה שאני חי מ-1975, שנה לפני “מלון קליפורניה", שמיד אצטט ממנו, אינו מהות הקשר הגורדי הסבוך עם המולדת שלעולם אינה מרפה מצווארך; הוא אילוסטרציה. אתה יכול לעזוב, אבל אינך יכול לצאת. בשנתיים וחצי בישראל נזכרתי מדוע לקחתי את משפחתי לאמריקה 20 שנה קודם לכן. מכיוון שהגיע להם עתיד טוב יותר.
עזבנו לפני שזה הפך לשלאגר. באופן מוזר, הייתי יותר חביב על הבריות כעיתונאי באמריקה מאשר מי שכתב על פוליטיקה ישראלית או הרגיז כמה בעלי מסעדות שהיו משוכנעים שהאוכל שהגישו היה טוב יותר ממה שהיה באמת. אולי משום שלמרות חיבתי הגדולה לאמריקה, לא שיווקתי אותה כבונבוניירה הגדולה בשמיים.
כתבתי עליה כמות שהיא: מעצמה מתפקעת מנכסי תרבות אוניברסליים, מכתיבה טעם בתחומים רבים מדי, מקום שמי שרוצה להיעלם ביער יכול להתחבא בו מתובענות החיים. ובעיקר ערש העוולות החברתיות והפוליטיות המבחילות ביקום. ישראלים אוהבים לקרוא שאמריקה זה חרא.
לקראת סוף שהותי בתל אביב, שמעולם לא גרתי בה, היה ברור לי שהחוויה והקיום הישראליים זרים לי מכפי יכולתי לשאת. שאני דועך לדיכאון קליני, שאני פתטי ומעיק על סביבתי ועל מי שאני יקר להם. ד"ר לייב, הפסיכיאטר של מכבי בגבעתיים, השליך עליי חופן נוגדי דיכאון; כולם לא עזרו לי ואחד הפך כל מתן שתן להרפתקה.
אשר יגורתי בא לי. הפכתי לנטל. מהיצורים העגמומיים הללו שיונקים את החמצן מהחדר ומפיצים סביבם רדיואקטיביות. לא היה לי ספק שעליי לשוב לאמריקה. גם הקרובים אליי הבינו את זה. לפעמים משתלם להיות רומנטיקן. כך אינך מחמיץ את מה שאתה רואה. לכל מי שממשיכים לשלוח אותי חזרה למיין כי אני מעצבן אותם, אני מעריך את תשומת הלב, אבל חזרתי הביתה. 50 שנה אחרי שהגעתי לקליפורניה שבתי אליה.
בניגוד לפעמים קודמות, ישראל היא נטל גם בהפרש של עשר שעות. אני לא מאזין לגלי צה"ל, שונא יומני בוקר וערב, אין לי מינוי ל"הארץ", ואיני מכור להוויה הישראלית. אני מודע למה שקורה בקווי מתאר כלליים, ומה שאני מחמיץ מספרים לי. לפעמים אני צופה בחדשות ערוץ 12. בעיקר כדי לזכור מדוע עזבתי. מעולם לא ראיתי קרנפים כה רבים מתגודדים באולפן אחד. יש אולפנים סבירים יותר, אבל מדוע לצפות בקורקטי כשיש לך הזדמנות לקחת חלק בגרוטסקה דיסטופית.
בשבוע שעבר מלאו לי 71. לא גיל שנוח לעסוק בו. היינו ארבעה במסעדה איטלקית בסנטה מוניקה. האוכל היה טעים. החברה נעימה. לא ידעתי שרונית כתבה בהזמנה שלאחד הסועדים יש יום הולדת. הופתעתי כאשר הגיעה צלחת עם תלולית פנה קוטה ולידה "Happy Birthday" בשוקולד. אני החדש ניסיתי להסתתר והתנחמתי בעובדה שהמלצרים לא התגודדו סביבי ושרו “יום הולדת שמח". אפילו הבעתי משאלה וכיביתי את הנר. המשאלה? שלום עולמי כמובן.
בשכונות השריריות שבהן אני מסתובב בלוס אנג'לס חיים שליטי היקום. ייקח לי קצת זמן להגדיר אותם, אני עובד על זה. אבל מדובר באנשים עשירים במונחים אבסולוטיים, שזופים, אתלטיים ופריבילגיים, שמבעבעים בעליצות קיומית ודוחסים את החיים בשתי הלחיים. במקרה שמתי לב שלגברים כאן יש בערך 70% יותר שיער על ראשם מאשר לגברים ישראלים, כולל אותי. אנחנו תוצרי הגנטיקה שבה בגיל צעיר יחסית נודד השיער מהראש לאוזניים.
מה שמעיק עליי באמת הוא העובדה שלאנשים בגילי אכלה המציאות הישראלית את שארית חייהם. גם אם המלחמות ייגמרו ומשפחת נתניהו תעקור למיאמי, הזמן שייקח לשקם את ההריסות, לרפא את הצלקות הנפשיות ולהתמודד עם פוסט-טראומה ברמה הלאומית, יאכל את השנים המעטות שנותרו לנו.
אני נתקל ברשת בפוסטים המיואשים של ישראלים שקרסו תחת הנטל ומייחלים לחיים אחרים, רצוי מעבר לים, ולמצקצקים הצדקנים שנוזפים בהם על חולשתם. אין לי ספק לאיזה צד אני שייך. הייתי בתל אביב ב"מטח ה-300" האיראני הראשון. מכיוון שהייתי שווה נפש וגם לא היה לי איפה להסתתר, נשארתי במיטה. אני הרבה דברים אבל לא מי שיצליח לרוץ שלוש פעמים בלילה למקלט בקצה הרחוב בלי חזייה.
במגזין “אטלנטיק" כתבו בשבוע שעבר כיצד הבומרים, הדור ששיחק אותה, כלומר אנחנו, הגיעו לרגע שפל מאיים. אנחנו שידענו מה שרצינו, שנרשמנו ללימודים בצבא, ששכר הלימוד שלנו היה סביר, שהייתה לנו יכולת לקנות דירה, למצוא עבודה, לטייל בעולם ולעשות ילדים, הפכנו לשעיר לעזאזל של מערכת סוציאלית קורסת, של מחירים מחוררי ארנק, קורבנות של ממשל אלים ושל יחידות דמויות גסטאפו שצדות כל מי שנראה להם חשוד, כלומר לא אמריקאי בלאדי. המצב הזה ילווה אותנו כל הדרך אל דעיכתנו הקוגניטיבית. הוא ישלול מאיתנו את התופינים, הנפשיים בעיקר, ששמרנו לעתיד. כמו כיסא נדנדה על מרפסת עץ בקצה מדשאה מוקפת בגדר לבנה.
ב"אטלנטיק" גרסו שהמילניאלים אכלו אותה. שהם חיים אצל הוריהם כי אין להם כסף לשכר דירה. ששכר הלימוד מעמיס עליהם חובות לכל החיים ויוקר המחיה מפיל אותם. עכשיו גם אנחנו חוטפים.
אין אומה שמילים מושחתות ונשחטות בה בחוסר אפקטיבי טרגי יותר מאשר בישראל. לכולם יש דעה והם מוסרים אותה כל הזמן. כאשר אתה מפנים את הפיחות המשמעותי והלגיטימי במעמדך, אתה מבין כמה לא משמעותי, לא רלוונטי ונטול זכויות אתה בחייה של המולדת.
מפחיד לחשוב כמה בתים עברתי בחיי, כמה שיפצתי לכדי שלמות, מכרתי ועברתי הלאה. כמה מלאה הנדידה הבין-חופית הזאת; רגע אחד אתה בנקודה המזרחית-צפונית ביותר באמריקה בבית ששתה את כל כספך; רגע אחרי חייך מתהפכים על ראשם ואין לך ברירה אלא למכור את הבית; אחרי שנתיים וחצי בתל אביב, שהיו בזבוז קולוסלי של זמן, 15 שעות טיסה ואתה בלוס אנג'לס. אם זה נשמע כמו תלונה, זאת הכוונה. ברוב המקומות הייתה לי כוונה להרים רגליים ולטפל בדלקת פרקים במינימום תנועה.
חוויית הישראלי הגולה אינה זרה לי, אבל מעולם היא לא הייתה כה דלקתית. ישראל לקחה את הטבח הנפשע של 7 באוקטובר 2023 והפכה חמת זעם ותגובה צבאית לגיטימית למעשה שגם ישראלים בכירים - כמו אהוד אולמרט ובוגי יעלון למשל - מכנים “כמעט ג'נוסייד". הכמעט נועד להסיט מהם חרון פטריוטי קדוש. הם מתכוונים ג'נוסייד אבל לא נעים לומר את זה בריאיון לעיתונות זרה.
בכל שנותיי באמריקה לא נתקלתי באנטישמיות. המשטמה הנוכחית כלפי ישראל ואזרחיה הגולים הפכה לסוג של איום קיומי. זה עוד לא ברמה של טלאי צהוב, אבל מה שהייתה פעם הזדהות על להבה נמוכה עם הפלסטינים, הפכה למשטמה בגודל מלא לישראל. זה מרגיש כמו חיים במרק שעועית רותח לפני שמכניסים לך את היד לסיר. כדי להשלים את החוויה הלאומית, אתה צופה בעשר בבוקר באולפן החדשות הישראלי של שמונה בערב. ביום טוב ייצא לך לראות את יונית לוי מכווצת את גבותיה כמאמר מערכת.
אחרי זמן קצר יחסית באמריקה, התחלתי לשים לב שידידים וקולגות, אנשים שהיו לי איתם יחסי גומלין טובים, החלו לנוון את הקשר איתי. אני אוהב להתכתב ויש מי שנהנים מהמיילים שאני שולח, אבל בהדרגה החלו קווי הקשר להיסתם כשבני שיחי מפעם נאנחים על זמנם הקצוב ומתוודים שאינם טובים בהתכתבות ערה ותובענית המכונה ידידות. אחד מהם התנצל לפני שנעלם, כי אינו קורא את המדור שלי אלא רק כאשר הוא מזדמן למספרה ורואה עיתון. לפי איך שנראה בפעם האחרונה שראיתי אותו, אין לו סיבה לסור למספרה לעיתים תכופות. אין לי תפיסה שגויה או מופרזת של עצמי. מיזנתרופ אינו יכול להתלונן על כך שלא מתייחסים אליו, אבל מדובר באנשים שהמרחק, המהות והעקירה קלקלו משהו בראייתם אותי.
אלה ימים שבהם אני שומע בפעם הראשונה מחברים ובני משפחה שאינם יודעים יותר כיצד ימשיכו לחיות, הם וילדיהם אחריהם, בישראל של נתניהו. אנשים שלא הניחו למחשבות כפירה לגעת בבדל הכרתם, מביעים כעת את האמת הקשה הזאת בדיבור מלא. אין זה אומר שהם יקומו ויהגרו, אבל המחשבה לפחות אינה זרה להם ומהגרים אינם שנואים עליהם יותר ממיעוטים אחרים.
לוס אנג'לס אינה זרה לי. אבל תמיד חשבתי שקליפורניה היא שתי מדינות מבחינת המנטליות והעדפתי את הצפונית על פני הדרומית. כשהתקבלתי ב-1980 ללמוד במכון האמריקאי לקולנוע, לא הייתה לנו ברירה אלא לעבור לאל-איי. ארזנו את מיטלטלינו המעטים ואת שני החתולים, שכרנו משאית ונהגנו שמונה שעות דרומה. היה אוגוסט והיה כה חם במשאית, עד שהחתולים, בניגוד למזגם, הוציאו ראשם מהחלון, כל אחד מחלון אחר.
הדירה ששכרנו ב-South Orange Grove בווסט הוליווד, נראתה כאילו משפחת מנסון עזבה אותה לפני שהגענו. בעל הבית היה אנטיפת שהיה זר כמונו, והדירה הייתה אופיינית לאל-איי הענייה: דירות מקיפות במעגל דשא צהוב עם מזרקה מזרזפת במרכזו. הגטו הישראלי באותן שנים, רחוב פיירפקס, היה במרחק הליכה. לא להאמין אבל פעם פגשתי שם את יוסי חצבני, שעבד עם אבי במאפייה. במגרש חניה פעל סניף קטן של “מי ומי", הסטקייה ומקדש הבוואריה של משה כרובי. לא היה סבבה.
ביקרתי כמה פעמים נוספות. ראיינתי את קופולה במלון ארבע העונות לפני שהגעתי לבקר אותו בשאטו שלו בנאפה. פעם אחרת שהיתי בשאטו מרמונט האייקוני בבונגלו שבו מת ג'ון בלושי, כדי לספוג אווירה. בחורף 2022, כשהעמדתי את ביתי במיין למכירה בדצמבר, ברחתי מהקור לאיילת, שהייתה צלמת "מוניטין", ודיוויד בוואלי, שאותו אני מכיר מתחילת שנות ה-80 בישראל. שכבתי אצלם על כיסא נוח ליד הבריכה כדי להפיל עליהם כמה שפחות עצבות. חזרתי לארוז את הבית, למכור אותו ועברתי לבית שכור בקונטיקט שבו כמעט התפגרתי. כל הזמן הזה ישראל לא הפריעה למישהו מנוסה ובקיא כמוני כמו עכשיו.
הקשה מכל היא החלטתי שלא להיות יותר חלק מהרוב הדומם, הכועס, המודר, הדחוי והממורמר שכוחו והבכורה נלקחו ממנו בהליך דמוקרטי תקין בידי רוב ששם אותו ללעג ולקלס, להתנכל לו בשל דעותיו המיושנות ותאוותו להליך מדיני שיישב אחת ולתמיד את זה המכונה “המצב", שמבעד לעיניים רחוקות נראה כפסע מטרום-אפוקליפסה. אני מאמין שהרוב ניצח בכפוף לעקרונות הדמוקרטיה אך שולט בכלים בלתי דמוקרטיים בעליל, העושים חוכא ואטלולא מכל מה שדור המייסדים שאף לו וקיווה שישראל תהיה כאשר האיום הקיומי המיידי יוסר מעליה.
אני מסרב להיות חלק מאומה שהסתגלה לרעיון להמשיך ולשלוט בגורלו של עם אחר, הנאנק בלפיתת הברזל האכזרית שלה וכורע תחת התקפות זעם אלימות. אינני רוצה בזה חלק. גם לשבת באמריקה ולשרבט את דעתי הלא נחשבת על “המצב" נמאס לי. הדברים לא נגעו באף אחד והיוו עילה להתנכל לי, לסגור דלתות בפניי ולשייך אותי לקבוצה המכונה עוכרת ישראל. אינני עוכר אף אחד.
קשה לחשוב על הבדל גדול יותר בין מיין הקפואה, הכפרית והענייה, שמורת טבע שיש בה יותר בעלי חיים מאנשים, ולוס אנג'לס, פסגת העושר האולטימטיבי לצד ריכוז מייאש ושובר לב של חסרי בית. המרחק מקשה על הקשר עם ישראל, מעבודה ועד משפחה. כשלוס אנג'לס מתעוררת, תל אביב מתכוננת לשינה.
מצד שלישי, יש דבר מה מפתה בלחיות במדינה שטראמפ שונא יותר מכל מדינה אחרת באמריקה וגם התנפל עליה לאחרונה בחמת זעם עם המשמר הלאומי והמארינס. מושל קליפורניה הדמוקרטי גווין ניוסום, פוטנציאל נשיאותי מובהק, הוא הקול הבולט ביותר נגד הנשיא שרוצה להיות מלך.
ביום שבת הלכנו לעשות קניות ב"Trader Joe’s", מרכול עם מצפון וסחורה טובה. ליד הקופה נתקלנו בדיוויד מהוואלי. לא החמצנו אף חיבוק. רוב זמני באמריקה נשמרתי מקומבאיה עם מכרים. בגילי אני כמו בשר שהיה תלוי ליישון בקירור. רך, אפור, משויש ומחכה שימששו אותו.
התרעות פיקוד העורף