מה שנשאר זה ההומור והקטנוניות. כמה טוב להיות קטנונית בימים כאלה. להתווכח עם המפקד העליון של המוספים, דורון כהן, על כן איור או לא איור ולרטון על כך שלאחרים יש תקציב ולי לא. להזמין בגד - מעסק ישראלי כמובן - ולחכות לשליח בדריכות. אפשר לחשוב לאן אני יוצאת. להוסיף עוד דברים לרשימת הקניות כאילו הכל כרגיל. הומור וקטנוניות. הקטנוניות היא העוגן בימים כאלה. לא גדלות הנפש. קטנוניות היא סוד החיים הארוכים בימים טרופים.
להמשיך להתרגז מקטנות, להתפלא על התנהגויות מסוכנות בכביש, להתרגש מעוד קילו פחות קילו, ולגמוע ממעיין החיים של ההומור של העם הזה. מזמן לא יצא לי לצחוק ככה בפרק זמן קצר כל כך. איזה מוחות מבריקים פעילים פה! כל מצב, גם המשונה והמאיים ביותר, גורר אחריו סרטונים, טקסטים ותובנות שמציפים את הנייד שלי ואת הרשתות החברתיות. זו גבורה בעיניי.
בעניין עם כלביא: אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה עם. אין לי מושג מה מחבר אותי, למשל, למי שמתנכלים למפגינות ומפגינים שאת אחיהם מבקשים. אחיהם שחטופים אצל חמאס בעזה. אני מפחדת לכתוב כמה ימים. כי הרי הימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים והחודשים כבר כמעט לשנים. זו למשל לא קטנוניות.
אני לא יודעת מה הופך אותי לחלק מעם שחלק מכוחות השיטור שאמורים לשמור עליו נתלים בחוקים לא קיימים כדי להציק. ראיתי לא מעט תיעודים של שוטרות ושוטרים איך התקבלו למשטרה. זאת בשעה ששוטרות ושוטרים אחרים נותנים את הנשמה לשמור עלינו. אני לא יודעת מה הופך אותי לחלק מהעם של הילד שהפך לכוכב תקשורת כי צילם שיגור של טיל איראני על סורוקה בניגוד לכל ההנחיות מצילות החיים של פיקוד העורף, תוך קריאות "נודר באמא שלי, נודר באמא שלי".
לא ברור לי מה מחבר ביני לבין חברות וחברי הכנסת שמחליטים שזה הזמן להעביר הצעות חוק שיאפשרו לבתי מלון להגיד ללהט"ב שהם לא רצויים בהם, או מה ביני לבין חברות וחברי כנסת שמאז 7 באוקטובר, כשחצי עם מדמם והשני בפוטנציאל לדמם, יוצאים לנפוש. עם כלביא זה לא. זה כבר משהו אחר, שלא מעלה גרה, וכפי שחז"ל מדמים במדרש: "החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר: 'ראו שאני טהור!' כך אלו - גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים".
ובעניין נופש: מה קורה עם התורים בנתב"ג של מי שנוסעים לחו"ל לנוח בידיעה שיש פה מילואימניקים שלא עצמו עין מאז 7 באוקטובר? אין לכם בושה? ואיך בדיוק אני, בת למשפחה שחלקה דתית מאוד, נחשבת לבת אותו עם של חרדים שלא מתביישים לומר לי פעם אחר פעם שאני למעשה סייעת שלהם? שמעתי הרצאות שלמות מפי צעירות וצעירים חרדים על תפקידם של הלויים. ובכן, לטענתם אני ויתר משלמי המיסים כוח עזר בעבודת הקודש שלהם, החרדים. חלקם רואים בעצמם גלגול עכשווי של הכוהנים בבית המקדש. נעים להכיר, נציגת עם כלוייה.
ואם כבר: לו הייתי עורכת מהדורת חדשות, הייתי מקפידה לפתוח כל מהדורה עם חברת או חבר כנסת שיסבירו כיצד היו פועלים אילו היה זה הבן שלהם או אבא שלהם בשבי חמאס ואיך קורה לכל הרוחות שהם עדיין נמקים שם ואיך זה שהם לא התפטרו בבושה מאז 7 באוקטובר.
ככל שאני מעלה את תחושותיי על הכתב כמתבקש מטור אישי, כך עולות עוד מחשבות: מה זה עם? מתי בכלל היינו עם? המחלוקת הגדולה של קורח ובני עדתו מול משה רבנו הסתיימה בזה שהאדמה פערה את פיה ובלעה את מתנגדיו של משה. הטריק הזה היה חד־פעמי, אבל יכול להיות שעם הזמן למדנו לבלוע זה את זה: רחבעם מול ירבעם, ישראל מול יהודה, החשמונאים מול המתייוונים, הצדוקים מול הפרושים, בית הלל מול בית שמאי, רבן יוחנן בן זכאי מול הקנאים, החסידים מול המתנגדים, היישוב הישן מול היישוב החדש, המתיישבים מול החלוצים, הסוציאליסטים מול הרוויזיוניסטים, וכל השאר מוכר היטב. כל אחת ואחד שיבחרו איזה חלק מהעם הם בוחרים להיות. אפשרות נוספת: להמציא את עצמנו מחדש.
ברקע נשמעת שוב אזעקה, כך שאני חוזרת למקלט. בנייד מתקבלת הודעה מודאגת ממכר מבית ג'אן. במקלט שבציון יושב העם שלי: הורים בעלי דעות מנוגדות לאלו של ילדיהם אבל חיים תחת אותה קורת גג באהבה; זוג עולים חדשים שמנסים לעכל את מה שקורה פה; זוג מבוגר - היא ניצולת שואה ואחות שכולה ממלחמת ששת הימים, והוא אופטימיסט ללא תקנה שראה כבר הכל, ואנחנו - זו שהולכת ומאבדת את ההומור וזה שמנסה להרגיע אותה. הדלת פתוחה לרווחה בפני הקהל הרחב, ובלבד שיהיו לו נעליים מכוערות במיוחד ולב חושב.
התרעות פיקוד העורף