אלה ימים שבהם העגלה מתחילה לנוע לאיטה. אולי אפשר לומר – העגלות. ישראל רשמה יתרון מוחץ על אויביה, ואף אם השיח הפומבי אצלנו איננו עוסק בכך, אזי הקהילה הבינלאומית כן. היא שולחת את מבטיה בעניין רב אל היום שאחרי המלחמה.
הכינוס התקיים ביום שישי, 13 ביוני, שבו החלה התקיפה הישראלית באיראן, ועל כן נדחק לשולי הסיקור. מקרון הבטיח שם לאורחיו כי הוא מתכוון להכריז בקרוב על הכרה במדינה פלסטינית. הוא רמז כי צרפת לא תהיה היחידה, וכי מדינות נוספות באיחוד האירופי יצטרפו אליה.
הפנקס הפתוח
התוכנית המצרית לפתרון בעזה, שהתקבלה על ידי כלל מדינות ערב, משתלבת בפתרון שתי המדינות. הסעיף המרכזי בה חותר לנשל את חמאס מהשלטון ולהחזיר את הרשות לרצועה בהדרגה. בניו יורק תכנן מקרון להכריז על הכרה במדינה הפלסטינית – אבל הוועידה לא התקיימה. העולם לא היה קשוב לסוגיות הללו בשל המלחמה בין ישראל לאיראן, ועל כן החליטו מארגניה לדחותה למועד בלתי ידוע. נכון לעכשיו, מדובר על מועד חדש בנובמבר.
המלחמה בעזה עוררה בתוכן מחשבות שניות. במיוחד לנוכח התמונות שמגיעות משם בחודש האחרון. אזרחים שמגיעים למרכזי החלוקה של מזון, בצפון הרצועה וגם בדרומה, נורים למוות אם התקרבו יתר על המידה, או פעלו באופן שהלחיץ את החיילים או המאבטחים האמריקאים. כך קורה כמה פעמים בשבוע, ואף שהישראלי הממוצע אינו נחשף לכך, בעולם הרחב עוקבים אחר אירועי הדמים הטרגיים, ויש שפנקסם פתוח.
על החתום: מחמוד עבאס
המאמצים הדיפלומטיים בערוץ הזה רשמו התפתחות נוספת בשבועות האחרונים. ראש הרשות, אבו מאזן, התחייב בחתימת ידו, במסמך רשמי, להניע שורה של שינויי שלטון מרחיקי לכת. בראשם - בחירות בתוך שנה לכל היותר. בעשור האחרון כבר השמיע אבו מאזן כמה התחייבויות כאלה וחזר בו. אלא שהפעם עשה כן באיגרת רשמית שאותה שלח ליורש העצר בן סלמאן ולנשיא מקרון, מה שיקשה עליו להפר את הבטחתו הפעם.
האיגרת נשלחה אל השניים ב־9 ביוני, והיא נועדה לחזק את המתכנסים בוועידת ניו יורק. אבו מאזן סבור כי לא לנצח הוא יוכל לעמוד בפני הדרישה לשינויים ברשות. הוא מניח כי בעקבות המלחמה בעזה נוצרה הזדמנות פז להניע את תהליך השלום. תהליך זה ידרוש רשות פלסטינית חזקה, שתחובק על ידי הקהילה הבינלאומית. לכל אלה מצטרף לחץ של משרד החוץ הצרפתי, שאנשיו התדפקו על דלתו בבקשה שיפעל ברוח השינויים באיגרת.
אורכה של האיגרת שלושה עמודים, והיא ממוענת ישירות אל שני המנהיגים – הצרפתי והסעודי. היא איננה רק התחייבות, אלא גם הצהרה מדינית מפי המנהיג הפלסטיני, המלמדת על עמדותיו. בפתחה הכריז אבו מאזן כי הוא נחוש לקבל את האחריות הדרושה לקידום פתרון שתי המדינות ומבקש את עזרת המכותבים לסייע לו. כן הוא מבקש לגרום לישראל לפעול לקידום הפתרון.
אבו מאזן הצהיר כי הרשות אימצה סדר יום שאפתני, כך במילותיו, שנועד לקדם רפורמות: מנהל תקין, שקיפות כלכלית וקידום נשים וצעירים במועצה המרכזית של אש"ף. אחר כך הוא פירט שלושה סעיפים מרחיקי לכת. תחילה הצהיר כי בכוונתו לבטל את חוק התמיכה באסירים הכלואים בישראל ובבני משפחותיהם, ולהמירו במנגנון תמיכה סוציאלית. אומנם האיגרת איננה מפרטת בעניין זה, אבל ההצעה שנשקלת בצמרת הרשות היא הקמה של גוף בדומה לביטוח הלאומי שיפעל בשיטה שונה מהנהוג.
כיום משלמת הרשות לאסירים הביטחוניים קצבה לפי חומרת המעשה ומניין שנותיהם בכלא. נוסף לכך, היא מפצה את משפחותיהם של מחבלים שנהרגו. כתוצאה מכך, אסירי העולם מקבלים קצבאות גבוהות (עד כדי 13־15 אלף שקל בחודש) ומתעשרים בין כותלי הכלא. הרעיון שהגו אבו מאזן ואנשיו הוא לשלם למשפחות, ולא לאסירים, לפי צורכיהן ומצבן הסוציו־אקונומי. במכתב מתחייב אבו מאזן להעמיד את המנגנון הזה לפיקוח בינלאומי.
בסעיף נוסף מתחייב אבו מאזן לשנות את תוכניות הלימודים בבתי הספר, באופן שלא יכללו הסתה. כאן הוא דורש הדדיות גם מישראל. אחר כך הוא מצהיר על כוונתו להכריז על בחירות לנשיאות הרשות ולפרלמנט. בחירות אלה, הוא כותב, יהיו מבוססות על חוק מפלגות חדש. לפי החוק הזה, יורשו להתמודד רק מפלגות ויחידים שיסכימו למצע המדיני של אש"ף. מצע זה כולל הכרה בישראל לפי הסכמי אוסלו. החוק יחייב את המתמודדים גם להכיר ברעיון האחדות הפלסטיני. כלומר, ישות פוליטית אחת (הרשות), ממשלה אחת, חוק אחד לכולם ופיקוד ביטחוני אחיד, או במילותיו – "אקדח אחד". סעיפים אלה נועדו לפסול את חמאס.
אבו מאזן דורש מהמכותבים לפעול לסיום הכיבוש, ועוד לפני כן להסיר את המגבלות שהטילה ישראל על אוכלוסיית השטחים. מגבלות של תנועה, גישה למקורות טבע וסייגים כלכליים.
"הסכסוך לא ייפתר בעוד אלימות וטרור. ההתעקשות על הנתיב הזה תוביל לעוד הרס ואובדן", כותב אבו מאזן ומוסיף: "העם הפלסטיני לא נידון לחיות בכיבוש. לא אנו ולא הישראלים נידונו לחיי לחימה. אנו יכולים לחיות בשלום וביטחון, אלה לצד אלה, כבר מחר – אם נקבל היום את ההחלטה הנכונה".
ממשלת ישראל אינה שותפה למהלכים הללו ואיננה תומכת בהם. גם הממשל האמריקאי הנוכחי אינו מחבק את היוזמה להניע את פתרון שתי המדינות. כל השחקנים המעורבים יודעים זאת היטב ואינם משלים את עצמם כי השלום מרוחק כדי פסיעה. אבל הם נוהגים כאצנים למרחקים ארוכים. מכשירים את הקרקע, עודרים ומנכשים עשבים, ומקווים כי בישראל ובוושינגטון יחול בקרוב שינוי.
התרעות פיקוד העורף