זאת הייתה שיחת מסדרון, שכמו בכל היתקלות בימים אלה בעבודה המכונה "חיונית", התנהלה בטורים גבוהים. "למה את לא מסוגלת לדקה אחת ליהנות מההישג?", ירה אליי קולגה בתוך ויכוח סוער, "למה את לא מסוגלת לקבל מחמאה, לשהות ברגעי ניצחון?". השיחה המשיכה על אוטוסטרדה. לא היה לי מספיק זמן להסביר לחבר שאת השברים הכי גדולים בחיי חטפתי תמיד, בתמימותי, אחרי אותם הישגים. שאת המחירים הכי יקרים שילמתי על שיעורי חיים בצניעות. "ככה חונכתי בספורט, בווינגייט", חתמתי לבסוף את השיחה במשפט. "אסור אף פעם להתבשם מהישגים". כמה שזה נכון.
בדומה לספורט, גם מנהיגים מתמודדים עם אורח חיים של ניצחונות והפסדים. מי שאין לו דרייב הישגי – לא ישרוד. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא ללא ספק המנצח הגדול של השבועיים האחרונים. אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות מספורטאי שעבד כל חייו וזכה בזהב האולימפי, עבור נתניהו האירוע מתפצל לשתי אפשרויות עתידיות: או שישכיל למנף את ההישג, להכפילו, ולנצל באופן מושלם את המומנטום, או שיתבשם מהרגע ויתרסק אל הקרקע. בדרך למטה, הוא יוכל לספור המון נשמות טובות שיפתחו בקבוקי שמפניה.
מי כמו נתניהו יודע זאת. ברגע הזה כולם מביטים בו בהערכה אדירה: בני עמו, גם אלו שלא תומכים בו ביומיום, מנהיגי העולם שעשה עבורם את העבודה השחורה, אפילו ראשי האופוזיציה, מתנגדיו המרים. מנהיג של מדינה קטנה, שבצעד אמיץ מאין כמותו ריסק את האיום על השמדתה. "מלחמת 12 הימים", כפי שכינה זאת מחולל הכותרות וחתיכת מנהיג בפני עצמו, הנשיא דונלד טראמפ. איזו זכות זו לחיות בתקופה שבה ההיסטוריה נכתבת, ואיך נמהלו תוך כדי כך רגשות הפחד והגאווה.
עכשיו עומדת בפני נתניהו הזדמנות מדינית אדירה. בשותפות עם החבר טראמפ הוא יוכל להרחיב את הסכמי אברהם, להשיב את החטופים בעסקה (חלקית לצערי - חמאס הוא בכל זאת ארגון טרור) ולעצב מזרח תיכון טוב יותר ממה שהיה. זה יכול להיות פוטו פיניש של קריירה מרהיבה – כן, מרהיבה (להוציא את כתם 7 באוקטובר), שבה נתניהו ברגע האחרון יזרוק את הגוף קדימה אל קו הסיום, ויתייצב על הפודיום עם מדליית זהב אולימפית מנהיגותית על צווארו.
להצלחה אבות רבים, זה ידוע, אבל יש לה גם קנאים רבים, והם – יריביו הפוליטיים שהמומים מהישגיו של נתניהו ומהחשש שניצחון בבחירות מתרחק מהם - כבר מתכננים את נקמת הנקמות בראש הממשלה. כתבתי כאן לפני שבועיים שנתניהו יתקוף באיראן כי זו מורשתו, ובשבוע שעבר התחייבתי שטראמפ יצטרף. זכרו את הטור הזה שמנבא את נקמת הקנאה. הנה עוד איום שנתניהו יידרש לו בקרוב. בהצלחה לכולם.
ללמוד להאמין
כשהשלום פרץ השבוע, והפסקת האש הוכרזה, ניהלתי עוד ויכוחון עם חבר, הפעם בענייני היום. "מחר הילדים חוזרים ללימודים", צהל, "יששש!". "תרגיע", ציננתי את התלהבותו, "המערכת תדרוש לפחות יום אחד של התארגנות". משכתי את ה־ת' של ה"התארגנות" בהתרסה. למחרת, אכלתי את הכובע.
קוראי טור זה נחשפו בעבר לדעתי הנחרצת על מערכת החינוך בישראל. יש לה עוד דרך ארוכה להשתפר כדי להגיע לדרגת "גרועה". אלא שהשבוע נפל דבר, וכשמגיע - מגיע. כשבאוויר עוד עפים טילים, אנשים מאבדים את כל רכושם ולפעמים את חייהם, ומאיראן עוד משייטים כטב"מים ששמעו באיחור על בשורת הפסקת האש, נערכה המערכת בתוך כ־12 שעות לשגרת לימודים. זה היה מרשים. בערב הודיעו, בבוקר נפתחו הכיתות. בשפתה של אמא מותשת מטכנאות של זומים: תקתוק־על.
אז, מנהלים ומורים יקרים, צוותי חינוך, משרד החינוך, רשויות מקומיות וכל מי שמגיעים לו הפרחים: תודה. זו הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהן התרשמתי כאזרחית וכאמא שאפשר אחרת. שיכול להיות פה סדר, תגובה מהירה לאירועים, ורצון והתלהבות שידביקו ודאי גם את הילדים – ללמד וללמוד.
רגע, לא להתבשם מדי מהמחמאה (קראו את החלק הראשון של הטור כדי להבין למה). יש עוד המון עבודה. אז תנו בראש ביומיים שנותרו, סיימו למעלה, ושתהיה לכולנו חופשה מהנה ובטוחה. ניפגש שוב בשנה הבאה עם טענות, ואינשאללה גם מחמאות. רק יפה בן דויד ורן ארז, בחייאת, בלי שביתות בבקשה.
לראות קרוב
נתן אלתרמן כתב פעם: "יש אדם רואה הכל באור ורוד־־ורוד, זה לא טוב אומרים כולם, אפילו רע מאוד. יש אדם רואה הכל באפלה קודרת. זו אותה המחלה רק בצורה אחרת". אני לא רואה ורוד ולא רואה קודר, אני פשוט לא רואה. חצי שנה אני מדחיקה את האירוע, ודוחה את הביקור בחנות אופטיקה כדי לברר מדוע נתפסת לי היד כי אני מקרבת ומרחיקה כל עיתון, ספר, וואטסאפ ופתקית.
ולא, אני לא בוכה, פשוט בעוד שנה גיל 40 ייכנס לי לעין. ובזמן שכמו כל אישה אני מחפשת על מה לבזבז כסף כשהכל סגור, מצאתי שדווקא חנויות האופטיקה פרשו אליי זרועות מזמינות בזמן המלחמה. הן הרי "עסק חיוני", ובדיקת ראייה היא דבר חיוני לי ממש.
אז אחרי דילמה חורצת גורלות בנוגע למולטיפוקל או לשני זוגות – אחד לקרוב ואחד לרחוק, ואחרי שהטרפתי שלוש חנויות אופטיקה עד שהצטערו על החיוניות שבהן, נמצאו המשקפיים הנכונים. איך פזמן אלתרמן? "אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות". אמן שדרך המשקפיים החדשים אסתכל תמיד בעיניים של אוהביי, ונראה אני וכולנו, עם ישראל הנפלא שלנו, עתיד בהיר וורוד יותר.
התרעות פיקוד העורף