הנשיא המגויס: נדמה לי שגם אם נחפש מתחת לאדמה, נתקשה למצוא ישראלי אחד שיאמין שהציוץ המפורט של דונלד טראמפ שבו הוא קורא לבטל לאלתר את משפט נתניהו, הגיע ביוזמה מפתיעה של הנשיא עצמו. גם הביביסט הקנאי ביותר, אם יילקח לבידוד ויחובר לפוליגרף, יודה בזה. לטראמפ אין עניין בנושאים שאינם קשורים אליו. מישהו הפעיל אותו.
הציוץ הזה לא הפתיע אף אחד בסביבת נתניהו. להפך. המתינו לו בכיליון עיניים. האקדח המעשן טמון בעובדה שהקמפיין לביטול המשפט החל עוד בטרם הפציע הציוץ. מישהו לא הצליח להתאפק ושחרר את הנצרה לפני הזמן. על פי כמה מקורות בכירים בסביבה הזו, הכל היה מתואם. עד הפסיק האחרון.
הרעיון נבט בביקורו הראשון של נתניהו בוושינגטון. כבר אז הם ניהלו שיחה מפורטת והשוו זה עם זה, כל אחד את ה"דיפ סטייט" שלו. שניהם, כידוע, נרדפים על ידי אותה ישות מסתורית.
אחד באנגלית, השני בעברית. כבר אז היה טראמפ, על פי המקורות, מוכן להגיד משהו בעניין המשפט. נתניהו, לכאורה, העדיף להמתין. הייתה לו תוכנית. הוא ידע שהנושא האיראני מתקרב, והוא העדיף שכל זה יקרה ברגע השיא. בקרשנדו.
נתניהו חזר ארצה מהביקור ההוא מעודד, ואז הוא נשא את הנאום המדהים, שומט הלסתות, שנחשף כאן, בפני הקבינט וראשי זרועות הביטחון. "נאום הנאמנות". הוא הסביר שלמד מטראמפ איך לנקות את הדיפ סטייט, איך להדיח כל מי שלא בא לו טוב בעיניים, איך למנות לכל התפקידים, גם הממלכתיים, רק אנשים "נאמנים". הוא כבר ידע מה יעשה. בדיוק.
אם זה נכון, זו עבירה פלילית. שיבוש הליכי משפט. הפרת אמונים על סטרואידים. מערכת המשפט בישראל עצמאית ואמורה להיות חסינה בפני התערבות חיצונית. הפעלת נשיא של מעצמה זרה כדי להביא לביטול משפט או להשפיע על שופטים במשפט מתנהל, היא עבירה. אבל הסירו דאגה. לא יקרה כאן כלום. מערכת אכיפת החוק עוקרה ופורקה, שומרי הסף שנותרו מותשים. סתם, חשוב שנדע מה קרה כאן.
יש תזה שמתרוצצת במסדרונות הפוליטיים ובסביבת נתניהו, בקומותיה העליונות. היא איתנו מהשבעה באוקטובר, אבל היום היא נראית לפתע הגיונית. על פי התיאוריה הזו, הטבח בשבעה באוקטובר שינה את נתניהו.
המנהיג ההססן, הפחדן, הבורח מעימותים והסתבכויות, הבין את גודל הטעות. אסון 7 באוקטובר קרה אצלו ונמרח על פרצופו. הוא מפעיל מאז את מכונת הרעל שלו כדי להימלט מאחריות ולהפילה על אחרים, אבל הוא יודע את האמת. האסון שלו, על מלא.
זה שינה אותו. הוא קיבל אומץ. הבין שאין לו מה להפסיד. שזה זמן פציעות. כמו מאמן כדורגל בגמר הגביע ששיחק בונקר וחטף גול בדקה ה־90. בזמן פציעות, הורה לכל השחקנים לעלות להתקפה. כך נתניהו. החריב את עזה אבל סירב לחדול בזמן כדי לשמור על הקואליציה, עבר צפונה, טיפל בחיזבאללה ואחר כך קיבל אומץ לטפל באיראן.
עכשיו, על פי סיכום מוקדם עם טראמפ, הוא יסיים את המלחמה בעזה (אבל יעשה את זה במדורג, כדי שלא תיחשף ערוותו והעובדה שמלחמת השולל הזו נמשכת כבר חודשים מיותרים). הוא יחתור להסכם עם סעודיה ואולי גם עם לבנון וסוריה.
ואז הוא ילך לבחירות וינסה לקבל, יחד עם טראמפ, פרס נובל. ונראה את השופטים במשפטו. איך הם מסוגלים לעמוד מול אייקון כזה? איך יעמוד בוז'י הרצוג האומלל מול הדרישה לחנינתו של מלך ישראל?
זו התוכנית. המציאות, כידוע, משנה תוכניות. אין לי מושג מה מכל זה יקרה. חלק ראשון כבר קרה. חובה להזכיר כאן משהו: לנתניהו ממתינה עסקת טיעון על שולחנה של היועצת המשפטית. עסקה שגובשה בימי קודמה. האישומים יופחתו (יירד סעיף השוחד), לא יהיה מאסר בפועל, כן תהיה יציאה מהחיים הפוליטיים.
נתניהו גייס בזמנו את אהרן ברק שיסייע לשכנע את היועמ"ש לחתום על העסקה. ברגע האחרון התחרט. עכשיו, יש מצב שהוא מגייס את נשיא ארה"ב כדי לבטל את המשפט או להמיר את העסקה בחנינה.
אם הדבר הזה יקרה, ייקבע מותה הסופי של מערכת המשפט הישראלית. אף אחד לא ייתן בה אמון יותר, אחרי תעלול רקוב מהסוג הזה. השוויון בפני החוק, עצמאות המשפט, כללי המשחק הבסיסיים ביותר, ירוסקו.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
מישהו צריך להסביר לדונלד טראמפ שמה שהוא מנסה לעשות כאן, גרוע יותר אפילו מהמלחמה שהכריז על קנדה וגרינלנד. ישראל תלויה בארה"ב בתחומים רבים, אבל היא לא מדינת חסות ולא רפובליקת בננות. יש כאן עדיין ציבור ענק, תורם ועוצמתי, שהותש בשני מאבקים עצומים בשנתיים האחרונות, אבל יתעורר ויקום מרבצו בשעת הצורך, כדי להגן על הדמוקרטיה.
הרוח הישראלית
ולחדשות הטובות: השבוע, כולנו צריכים ויכולים להיות גאים במדינת ישראל. גאווה עצומה של ממש. אני לא מתכוון למדינה שלא מסוגלת להחזיר את תושביה התקועים בחו"ל, או לא מסוגלת לטפל במפוניה שבתיהם נהרסו, או לא מסוגלת לגייס את המוני צעיריה הבטלים ממעש, או לא יכולה להשתלט על מגיפת תאונות הדרכים הקטלנית ועל הפשיעה הגואה והעזובה הגוברת בכל הקשור לשירות הממשלתי.
אני מתכוון למדינה שהפכה את המעצמה האיראנית לבדיחה, שריסקה את חיזבאללה, שהפגינה יכולות שאין לאף מדינה אחרת, יצירתיות שאין בשום מקום אחר, עליונות טכנולוגית, אומץ נדיר, דמיון מופלג ויכולת ביצוע בלתי נתפסת.
המדינה של חיל האוויר, של המוסד, של המודיעין, של התעשייה הביטחונית, של רפאל ואלביט והתעשייה האווירית, של הלוחמים והמילואימניקים שמחרפים את נפשם קרוב לשנתיים, של החברה האזרחית המגויסת, של נשות המילואימניקים ובעליהן, של הערבות ההדדית, של ההתגייסות הטוטאלית בשעת משבר.
המדינה של הטכנולוגיה ושל האקדמיה ושל חופש המחשבה והטלת הספק, המדינה שהוקמה כמגדלור של תרבות, קדמה וערכי יהדות, המדינה של מכון ויצמן והטכניון ובר־אילן ובאר שבע ושל לוחמי הפריפריה וגיבורי ההתיישבות והרוח הישראלית שאין שנייה לה. תהיו גאים. זה שלנו, האירוע הזה.
עוד אי אפשר לדעת מהם הישגי המלחמה באיראן. תתעלמו מדוחות המודיעין הסותרים וגם מהודעות הפאתוס של טראמפ. פרויקט הגרעין האיראני לא היה מבוסס על כור שאתה משמיד וגמרנו.
הוא הלך לשיטה אחרת, שהכילה פאזל ענק של מאות חלקים שמצטרפים זה לזה כדי לייצר את האיום. ייקח זמן עד שהאיראנים יבינו מה קרה. מה היה. מה נשאר ומה נותר. עוד מוקדם לדעת. אחריהם, אולי נבין גם אנחנו. צריך זמן.
זה לא אומר שהמבצע לא היה הכרחי. הוא היה חיוני מאין כמותו. הגענו למה שהגדיר בזמנו מאיר דגן: "הסכין מונחת על הצוואר". עד שנדע מה הצליח ומה לא, אני מוסיף כאן תובנה זעירה ולא בלתי חשובה: הכוח המניע והדוחף והמכה על השולחן והנחוש בכל הקשור לקבלת ההחלטה הסופית לתקוף, היה הרמטכ"ל רב־אלוף אייל זמיר.
הדרג המדיני, כולל נתניהו, היסס. התלבט, תפס רגליים קרות. התקשה להחליט. בצדק רב. זו הייתה החלטה קשה מאין כמותה. מי שתפס את המנהיגות ברגעים האלה, היה זמיר. הוא הכיר את התוכנית המפורטת שהכינו כל קודמיו. הוא הכיר את היכולות. הוא האמין בביצוע. הוא התעקש. הוא גם הרים קול.
הטיעון שלו הייתה ההזדמנות הבלתי חוזרת לפעולה באיראן כמעט בתנאי מעבדה. ההזדמנות הזו, אמר, עלולה שלא לחזור. אני מניח שהדברים יתפרסמו בעתיד. אז לצידם של מקבלי ההחלטות, לצידם של ראשי זרועות הביטחון הקודמים (ובעיקר הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי), תרשמו לפניכם את שמו של זמיר. אייל זמיר.
תהליך מכמיר לב
החיים חיסנו אותי מפגיעתה של מכונת הרעל. אני לא קורא תגובות, לא מעיין בהכפשות, לא מוטרד מכל ההבלים הללו. רעלניה השונים של המכונה חורשים על גבי שנים ארוכות, הרבה לפני שנפתלי בנט הכניס את המושג הזה ("מכונת הרעל") לחיינו.
מוקירי זכרי יודעים שאסור לשלוח לי את מיני הקילוסים הללו כדי שלא אבזבז עליהם, חלילה, גרם מיותר של אנרגיה. אלא אם כן מדובר בנסיבות מחמירות במיוחד.
השבוע אני חורג ממנהגי זה. את הגיגיו של מבקר התקשורת הדגול קלמן ליבסקינד אני לא קורא כבר כמה שנים. בזמנו נלחמתי כדי שיצטרף אלינו בהקמת "מעריב" החדש. הערכתי את האיש. כשפרסם את צמד התחקירים על יואב גלנט, חטאתי, והתנצלתי על כך פומבית. השתתפתי יחד איתו במסע לחשיפת האמת בפרשה ההיא. מאז קרו כמה דברים. התחקירן התפוגג, מבקר התקשורת הפציע במקומו, במלוא עליבותו.
נכון, הסגנון של ליבסקינד נקי, הוא לא מפרסם עלילות דם, הוא עובד על פי כללי המקצוע, רהוט ומנומק באופן יחסי. זה הופך את פגיעתו לרעה יותר. האצטלה של עיתונאי מקצועי וחסר פניות גורמת לדבריו להכות שורשים עמוקים יותר מאשר הגיגיו של יעקב (וודוורד) ברדוגו או מוטי (בליצר) קסטל. לוקחים אותו ברצינות.
הקורא התמים לא בקיא ברזולוציות ולא עקב אחר התהליך מכמיר הלב שבסיומו הפך ליבסקינד מתחקירן ופובליציסט חשוב וחסר פניות, למלבין השרצים ומכשיר הטומאה, ילד הכאפות של הביביזם, נער השעשועים של מכונת הרעל.
בשבוע שעבר הוא חצה קו אדום. זו לא רק דעתו המלומדת, שבה אין לי עניין. דעתו, כבודו. אלה העובדות. הנדסת התודעה. המניפולציות. גם הפעם, לא קראתי את טורו. הסתפקתי בקטעים הקשורים בי, שנשלחו אליי, למרבה הצער.
בגדול, ליבסקינד התגולל עליי (ועל אחרים) בעניין הפכפכותנו בנושא האיראני, איך האשמנו את ביבי כל השנים בחדלות פירעון ואפס מעשה ואיך אנחנו לא מפרגנים עכשיו. אליבא דליבסקינד, אנחנו בכלל תמכנו בפרויקט הגרעין האיראני, או לפחות קיבלנו אותו בהשלמה, ובזנו למושיע היחיד של העם היהודי, מלך ישראל בשר ודם, בנימין נתניהו.
כשקראתי את זה, שאלתי את עצמי, האומנם? יכול להיות שאני, בן כספית, בכלל לא הייתי ער לסכנת הגרעין האיראני? יכול להיות שהמודיעין האיראני גייס גם אותי, כאותם חסרי ישע ששוגרו לצלם את ביתו של שר הביטחון במושב, אי שם בארץ?
ראשית, הבהרה: בניגוד לרבים מעמיתיי, אני לא מושלם. גם לא קרוב למושלם. אני טועה, טעיתי ועוד אטעה מספר לא קטן של פעמים. לפעמים אני גם מודה בטעות בזמן אמת. לפעמים מפספס אותה, או מגן עליה בתום לב. מסתמן שיש מצב שאני בסך הכל בן אדם.
מכאן ועד הדמות שליבסקינד צייר בטורו, ארוכה הדרך. נתחיל בתמונת המאקרו: לטעון שאני לא הייתי ער לסכנה האיראנית או לא הערכתי אותה או לא הבנתי אותה, זה כמו לטעון ש"שרה נתניהו הקריבה את מיטב שנותיה כדי להילחם בסכנה האיראנית". בערך.
במהלך קמפיין הבחירות האחרון בארה"ב הצהרתי פעמים רבות שלמרות דעתי על האיש ואישיותו, אם הייתה לי זכות בחירה בארה"ב הייתי מצביע עבור דונלד טרמאפ, ולו בשל הסיכוי שיפציץ באיראן. קמלה האריס, אמרתי, לא תפציץ באיראן בשום מקרה. טראמפ? אולי כן. ידעתי שאנחנו מתקרבים במהירות למצב שבו יהיה צורך לפעול נגד איראן בכוח.
כשנפתלי בנט שינה את המדיניות הישראלית והחליט לנקוט את שיטת "ראש התמנון" ולתקוף בתוך איראן גם במקרים שאינם קשורים לפרויקט הגרעין, תמכתי בזה בהתלהבות. בקולי, בכתיבתי. בנט גם ביצע כמה תקיפות כאלה (כולל השמדת האנגר מלא כטב"מים בתוך איראן).
יותר מזה, פעם אחר פעם שאלתי מרואיינים ממה אנחנו כל כך מפחדים באיראן. הרי קונבנציונלית, הם לא יריב לצה"ל או לחיל האוויר. גרעין, עוד אין להם. למה אנחנו לא גובים מהם מחיר יקר? למה, במקום לתקוף את חיזבאללה או חמאס, אנחנו לא מבעירים את טהרן? למה הם מטילים עלינו אימה כזאת? שאלתי, ולא ידעתי.
ידידי היקר, גיבור ישראל תא"ל חסון חסון, שלח לי השבוע קטעים מריאיון שקיימתי איתו ב־11 ביולי 2022, במגזין "סופהשבוע" של מעריב. הכותרת הייתה "באיראן צריכים לפגוע היום, לא מחר". הלקט ששלח לי חסון מכיל כשלושה ראיונות שקיימתי איתו בשנים שעברו, בשלושתם המסר ברור וחד: צריך לתקוף את איראן. בכל הכוח. עכשיו.
הזדהיתי עם המסר הזה במלואו, זו הסיבה שהתעקשתי לחזור לחסון בכל פעם מחדש. הוא היה קול ייחודי בתחום הזה. כל השאר פחדו. השאלה הראשונה באחד הראיונות הייתה "אז למה אתה מודאג? לכאורה, השקט הביטחוני חסר תקדים, צה"ל פועל בחופשיות נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, חיזבאללה שקט, הרצועה והגדה שקטות".
תשובתו: "זו מראית עין. האסטרטגיה האיראנית לא השתנתה. להפך. הם הולכים ומתקדמים. הנחישות שלהם קיימת ולא זזה מילימטר. הם חותרים להפיכת העולם כולו לשיעי ומתחילים מהמזרח התיכון... שום דבר לא בולם אותם".
חסון תיאר, כבר אז, את "טבעת האש" השיעית. זו שעכשיו הקרסנו. סיפר על ההתרעה הקודמת ששיגר, אחרי שמחבלי חיזבאללה הסתערו על מוצב "גלדיולה" בשטחנו והלוחמים קיבלו הוראה "לירות להם ליד הרגליים". נחשו ממי הם קיבלו את ההוראה הזו, ומי היה אז ראש הממשלה.
על פי שיטת ליבסקינד, בכל 17 שנות הנאומים והפטפוטים של נתניהו, היינו צריכים להריע לו. בכל השנים שהוא "הכיל" את חיזבאללה והסתפק בנאומים נגד איראן, היינו צריכים לשתוק ולהעריך שברגע האמת, בדקה ה־90, הוא יתקוף. ובכן, מנהיגים נבחנים בזמן אמת.
נתניהו המיט עלינו את אסון שבעה באוקטובר, והוא האחראי להגעתה של איראן למרחק נגיעה מפצצה. לכן הוא חטף ביקורת בזמן אמת אז, ולכן הוא מקבל קרדיט על החלטה אמיצה ונכונה עכשיו.
ומה עשתה מכונת הרעל?
נחזור לאיראן: אני זוכר את ההתחלה. שנות ה־90. הייתי אז כתב מדיני צעיר וחסר ניסיון. הזדמנתי לשיחת רקע אצל "מר מודיעין", ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמוס גלעד. הוא נתן לי סקירת עומק על התוכנית הגרעינית האיראנית, המוחשיות שלה, העוצמה שלה, המימוש שלה.
באותם ימים אף אחד עוד לא דיבר על זה. יצאתי מזועזע. גלעד היה האורקל הראשון. הוא גייס את ראש הממשלה יצחק רבין, שיצא לקמפיין פומבי. תתפלאו, אבל בגוגל יש לפחות שלושה סרטונים שבהם משבח בנימין נתניהו את רבין, כ"ראשון שזיהה" את הסכנה האיראנית.
מרגע התקיפה הישראלית באיראן (חמישי־שישי, 13 ביוני) נתתי לנתניהו קרדיט נדיב ובלתי מותנה על קבלת ההחלטה ההיסטורית הזו. נכון, הוא התעכב, הוא משך את הזמן, הוא פחד, הוא היסס, אבל בסוף, ברגע האמת, הוא החליט.
מה ששלו, שלו. בדיון אחר ובהקשר אחר, שרטטתי את הרשימה הארוכה של אישים, פרויקטים ומבצעים ייחודיים של ישראל לאורך כ־30 שנה, שבנו עבורנו את היכולות הדמיוניות שנחשפו בשבועיים האחרונים.
דיברתי על המדענים, על פרויקט "חלופות הלביא" שממנו נולדו הכטב"מים התוקפים, על הפיתוחים השונים, על הלוויינים הישראליים הראשונים.
הזכרתי גם את ההחלטה ההיסטורית והדרמטית של רבין בזמנו, בניגוד לדעת חיל האוויר וצה"ל, לרכוש טייסת חדשה של IF15 (רעם), מפציץ אסטרטגי עם יכולות־על, כדי שישמש כ"זרוע הארוכה" של צה"ל במלחמה העתידית נגד איראן. המערכת רצתה עוד F16. זול יותר, פשוט יותר לאחזקה. רבין התעקש. וזה המטוס שהוביל את 12 ימי התקיפות בטהרן השבוע.
ומה עשתה מכונת הרעל? כתרה מיד כותרת לפיה "בן כספית: התקיפה באיראן בזכות רבין". לא שזה ריגש אותי. אבל אחר כך בא ליבסקינד. מכאן, מתוך העיתון הזה שמשמש לי בית שני, אולי אפילו ראשון, כבר 39 שנה, צצה גרסה חדשה של מכונת רעל.
ליבסקינד כתב: "תגידו, אפשר להמציא דברים כאלה? כדי להבהיר כמה רחוק הקרדיט מנתניהו, הסביר עוד כספית שההכנות לתקיפה לא החלו עכשיו. אתמול דיברתי עם טייס בכיר, שאמר לי 'אתה לא מבין, אנחנו 30 שנה מתאמנים על הדברים האלה'". מה אתם יודעים? מפקד הטייסת בן ה־39 שהוביל לפני שבוע את טייסינו לטהרן, מתאמן על זה מכיתה ג'. הרבה לפני שביבי ידע להגיד "איראן".
ולעובדות: הוא לא רק עבד נרצע של הביביזם, הוא גם בור ועם הארץ בכל הקשור לחיל האוויר. את ההתקפה על טהרן הוביל טייס בן 50. בשנה הבאה הוא יפרוש מטיסה פעילה. הוא היה מפקד טייסת ולאחרונה מונה לתפקיד אחר, שהגדרתו חסויה. זאת ועוד: עמוד השדרה של הטייסים התוקפים של חיל האוויר הוא טייסי מילואים. הם בשנות ה־40 שלהם, נושקים ל־50. גם קודמיהם, שכבר פרשו, התאמנו על זה.
ליבסקינד אמור לדעת את זה. חיל האוויר מתכונן לתקיפת איראן מעל 20 שנה. יותר קרוב ל־30. בקפדנות, בשקדנות, ביצירתיות, במקצועיות. ולכן, זה גם הצליח.
עוד עובדה שחמקה מליבסקינד: בלי טייסי מילואים, אין חיל אוויר. הם עושים מילואים עד גיל מופלג, בדיוק בגלל זה. הם צריכים להתאמן כל השנה, כל שבוע, כדי לשמור על כשירות מרבית, ליום פקודה. ליבת הכוח של טייסי חיל האוויר הם טייסי מילואים. הם מובילי המבנים התוקפים. יש להם הכי הרבה ניסיון, הכי הרבה שעות טיסה, הכי הרבה בגרות. זו עובדה.
וזה נכון ביתר שאת לגבי התקיפות באיראן. מכיוון שבניגוד לליבסקינד, יש לי מספר לא מבוטל של חברים בקרב הטייסים (מתקופת המחאה, שם התוודעתי לציבור המדהים הזה), אני מכיר חלק מהתוקפים בשמותיהם. במעשיהם. בדעתם על מעלליה של קואליציית החורבן.
חבל שאי אפשר לגלות את זה לליבסקינד. זה לא אומר שבין הטייסים לא היו כאלה עם דעות הפוכות. ברור שהיו. אני גם לא מתכוון להתחשבן ולספור או לסמן. אסור לעשות את זה. כמו שאסור לכנות את הטייסים "מוגלה" ואסור להגיד ש"מדינת ישראל תסתדר בלי 2־3 טייסות", ואסור לשלוח אותם לעזאזל ואסור להעלות תהיות "איפה הם היו בשבעה באוקטובר" ולרמוז ששיתפו פעולה עם חמאס, ואסור לתקוע טריז בין הטייסים לצוותי הקרקע המדהימים שלנו.
את כל האיסורים הללו הפרה מכונת הרעל, בשליחותו של "אתם־יודעים־מי", מאז שפרצה המחאה בואכה 7 באוקטובר, וגם אחריו.
מה ששלו, שלו
אבל יש בכתיבה הרעילה הזו של ליבסקינד עוד משהו: "כדי להבהיר כמה רחוק הקרדיט מנתניהו", הוא כתב עליי. בעוד במציאות אני נותן קרדיט לנתניהו על ההחלטה הזו מהרגע הראשון (יום שישי בבוקר, שעות אחרי שזה התחיל), ועד הרגע האחרון.
באינסוף מאמרים, בתוכניות רדיו (את התוכנית הראשונה עם ינון מגל אחרי שהחלה התקיפה פתחתי בקרדיט ארוך, מנומק ולא מותנה לנתניהו), בטלוויזיה. בכל מקום אפשרי. גם ניצלתי את זה כדי לפנות לנתניהו שלוש פעמים, בכתב, ולהציע לו להושיט יד, להכריז על פסק זמן בקרע הפנימי, לנצל את הרגע הזה למען כולנו.
הלאה: ליבסקינד טוען שבשנות המחלוקת אם לתקוף או לא לתקוף באיראן (2011) "דיבררתי" את עמדתם של המתנגדים, ראשי זרועות הביטחון (גבי אשכנזי, מאיר דגן, יובל דיסקין, עמוס ידלין). מילא. חבל שלא נתן לי קרדיט על החשיפה המדהימה (באישור הצנזורה) על עצם המחלוקת הזו, בכותרת ראשית ב"מעריב".
כזכור, מי שדחפו אז לתקיפה באיראן היו נתניהו ואהוד ברק. ראש הממשלה ושר הביטחון. ראשי מערכת הביטחון התנגדו. הסמכות הייתה בידי נתניהו וברק. לו רצו, היו יכולים להורות על תקיפה (באישור הקבינט) "על הראש" של הצמרת הביטחונית.
ברגע האמת, ברק התחרט ונתניהו השתפן. ההוראה לא ניתנה. יכול להיות שבצדק. התנאים היו אז אחרים לגמרי. הסכין, כדברי מאיר דגן, לא הייתה על הצוואר. האיראנים היו רחוקים מגרעין שנות דור (בסביבות שמונה שנים), חיזבאללה וחמאס היו שרירים וקיימים, היו עוד דרכים רבות לעצור את איראן בטרם פורענות.