עוד נגיע, ובהרחבה כמובן, להישגים הדרמטיים באיראן, לאופוריה ולהשלכות הרבות והחיוביות של מלחמת 12 הימים הצודקת, המוצדקת והמוצלחת. וגם לבנימין נתניהו. אבל בטור הזה אני קובע עם מה מתחילים, וביממה שבה נקשו שליחי המוות על בתיהן של עוד שבע משפחות שעולמן חרב עליהן במלחמת 630 הימים, אני מבקש לפתוח באם כל הבעיות שלנו – המלחמה הלא נגמרת בעזה.
לכו תדעו. ייתכן שנתניהו, המבין מצוין את עומק הבוץ ואת ההשלכות של המשך המלחמה בעזה, פשוט מחכה לחשבוניות שעליהן עמלים כעת בהנהלת החשבונות של הבית הלבן, ושעתיד להגיש לו טראמפ על הסיוע באיראן. זה יהיה בהכרח על הפסקת המלחמה בעזה, ואולי אפילו יבוא בשני תשלומים: הראשון על עזה, והשני על הצהרה בעניין הסדר עם הפלסטינים לקראת עסקה עם סעודיה.
בכל מקרה, זה לא עניין אמריקאי: החטופים הם שלנו, והם צריכים לחזור הביתה, וגם החיילים הם שלנו. המלחמה בעזה צריכה להסתיים. ולא, לא שכחתי את 7 באוקטובר. כמוכם, לא עיכלתי את עוצמת הכאב מהטבח ההמוני בנשותינו, הורינו וילדינו ביישובי העוטף. לא נאפשר לזמן לטשטש ולסלוח, אבל את המלחמה הזאת מיצינו. מה שטוב ללבנון יהיה טוב גם בעזה. בטח עכשיו, כשאנחנו מעצמה אזורית.
איראן ומשטרה הוכו בעוצמה, הושפלו ונסוגו עם יכולותיהם שנים לאחור. אחד מההישגים האדירים שנרשמו הוא יכולתו של חיל האוויר ליצור מסדרון טיסה נקי מאיומים מישראל דרך השמיים של מדינות ערביות עד לאיראן, ולפעול מעליה ללא כל איום ולאורך זמן. זהו הישג ענק: מבצעי ותודעתי.
ההישג השני הוא מודיעיני, והוא חסר תקדים בעולם. המוסד ואמ"ן הוכיחו יכולת שנרכשה במשך שנים רבות לחדירה ללב ליבו של הצבא האיראני ושל משמרות המהפכה, לגורמי המדע והמחקר הגרעיני ולליבו של משטר האייתוללות. זאת לצד יכולת של בניית בנק מטרות עם מאות יעדים ויותר ויכולות דיוק ומודיעין בזמן אמת, שמעוררות השתאות בכל קהילות המודיעין בעולם.
ההישג העיקרי השלישי הוא בתחום הגנת העורף. תזכרו למה הכינו אותנו: לימים של שהות במקלט ובממ"ד, לאכילת שימורים, לעלטה, לפנס ולטרנזיסטור, למצבור תרופות ומים ולימים ולילות במקלט. זה היה תרחיש הקיצון של מלחמה עם איראן – וזה לא קרה. זה לא התרחש ולא התממש בזכות מכת פתיחה מרשימה של חיל האוויר וציד המשגרים בעקבותיה. בזכות מערכת גילוי, זיהוי, מעקב, בקרה ויירוט של חיל האוויר, שהיא הטובה בעולם. ובזכות פיקוד העורף.
ההישג הרביעי נעוץ במידת הקרבה והאינטימיות ביחסים הביטחוניים בין ישראל לארה"ב. בפעם הראשונה פעלו שני הצבאות יחד כתף אל כתף וכנף אל כנף להשגת אותו היעד. להרתעה הישראלית מרכיבים רבים, והיא נמצאת כעת בשיאה. הרבה מעל לזו שהייתה אחרי מלחמת ששת הימים או במבצע אנטבה.
מרכיב אחד מרכזי בה הוא מידת הקרבה והאינטימיות עם ארה"ב – וזו עמדה במבחן, שודרגה, ועוד נכונו לה עלילות. זה לא אומר שלא יהיו ויכוחים וחילוקי דעות מדיניים ופוליטיים, בטח ובטח אצל הנשיא המצייץ, הישיר והתוקפני הזה. אבל טראמפ הוכיח כי ביטחון ישראל חשוב לו לפחות כמו פרס נובל לשלום.
האיראנים בוודאי ינסו לקיים הבחנה בין "סוף המלחמה" לבין "סוף סגירת החשבון", ואותו ינסו לממש באמצעות פגיעה באישים או יעדים ישראליים. ישראל צריכה להבהיר דרך ארה"ב כי היא תראה באיראן אחראית ישירה לכל טיל שיירו החות'ים, לכל טיל שיגיע מהמיליציות בעיראק, ולכל פיגוע נגד ישראלים בעולם שיבוצע על ידי שליחי משטר האייתוללות. זהו ההסדר בלבנון, וזה צריך להיות ההסדר באיראן.
לנתניהו יש מניות לא מעטות במלחמה האחרונה. לא רק משום שזה קרה במשמרת שלו כמו אצל מנחם בגין בכור בעיראק, או אצל אהוד אולמרט בכור בסוריה. המניות שלו הבשילו במשך 30 שנה שבהן לא הרפה מהעניין וממעקבו אחר הכשלת יכולות, וכמובן בקבלת ההחלטה הנכונה והאמיצה ברגע הנכון ובדרך הנכונה, בהסכמה רבתי של ראשי מערכת הביטחון והמודיעין ושל חברי הקבינט.
יש לו מניות, אבל הוא לא אלוהים, והוא איננו לבד באירוע. המלחמה הזו כל כך מוצלחת, עד שיש בה קרדיט לכולם ויותר: לאלו שתכננו, אספו מודיעין ותקפו, לאלו שהגנו, לאלו שגילו חוסן ולכידות, לאלו שפיתחו והשיגו יכולות. וכמובן לדורות של מפקדי חיל האוויר, ראשי מודיעין, רמטכ"לים, ראשי מוסד, שרי ביטחון וראשי ממשלה (ביבי יותר מכולם), שהציבו לבנה אחר לבנה לבניית היכולות שהופגנו.
מי שרוצה למתוח ביקורת כשצריך, חייב לדעת לומר מילה טובה כשאפשר. לנתניהו, לצד הביקורת הקשה והאחריות ל־7 באוקטובר ולפיצול החברה הישראלית, מגיעה במקרה הזה מילה טובה גם על ההחלטה וגם על הניהול. ואת אלו שיש להם "שני אלוהים", אני מפנה לריאיון שנתן נתניהו לערוץ 14 השבוע, ושם התוודה בפה מלא שהוא בשר ודם. לך תסביר את זה לידידיה מאיר או לינון מגל.
אם נתניהו יקדים את הבחירות ויבקש לקבל שוב את אמון העם, הוא יעשה זאת היות שיעריך שלא יוכל להעביר את תקציב הגזירות הגדול בתולדות המדינה, ושבבחירות חדשות הוא עתיד לנצח, לא רק בגללו – אלא בעיקר בגלל השער הריק שמולו. לו אני נתניהו, אני הולך לבחירות עם שתי בקשות עיקריות: הראשונה, לקבל את אמון העם לקראת הסכמים עם סעודיה ולא רק איתה. והשנייה, בדרישה לביטול חרמות לאחר קבלת תוצאות הבחירות. ממילא אסטרטגיית ה"רק לא ביבי" כשלה והביאה על ישראל את האסון הפוליטי של סמוטריץ' ובן גביר.
האמת? אם נתניהו מעריך שיש בידו יכולת לצרף את סעודיה להסכמי אברהם, ואולי בקרוב גם את סוריה ולבנון ועוד שתיים־שלוש מדינות מוסלמיות גדולות ורחוקות, ולהתייצב לצד טראמפ ונוספים בקבלת פרס נובל לשלום – למה שייתן את התענוג הזה לנפתלי בנט?
ואם נתניהו יבקש שוב את אמון העם ויקדם בחירות, וידגיש שזה לטובת הרחבת הסכמי אברהם, תקציב חירום, שיקום ישראל וממשלת אחריות לאומית; ולכל אלו יוסיף שזו הקדנציה האחרונה שלו, ויתחייב להקמת ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר – סיכוייו לנצח גדולים. אלא אם יתחולל נס נוסף, או שבמחנה שמולו תגבר האחריות על האגו, או שמחוץ למפה הפוליטית הנוכחית, מעבר לפינה, מסתתרת פלטפורמה פוליטית חדשה, איכותית ומנוסה עם כושר ביצוע, רעיון, דרך ותוכניות סדורות.
אני נמנה עם אלה שסבורים שנתניהו צריך ללכת הביתה, מצידי לאחר חנינה מלאה ממשפטו. אבל זה לא תלוי בי. זה תלוי בו, בבוחריו ובמחנה שמולו, הנעדר מנהיגות בולטת ומוסכמת, ומבוחרים שמאז ומעולם התקשו להרים טלפון לסוכן הנסיעות בבקשה לבטל את החופשה שנופלת על יום הבחירות.
אבל ממול מספרים לי במסדרונות הממשלה, שבעוד הצבאות והרמטכ"לים לוחצים, ראשי המדינות והפרלמנטים בינתיים לא מאשרים לרכוש מישראל. בעיניהם אנחנו "מצורעים" בגלל עזה, בגלל ההסתה נגד ישראל ובגלל פוליטיקה מקומית פרו־ערבית. לכן, ההערכה למרבה האבסורד היא שהיקף הרכש הביטחוני מישראל בשנה הקרובה יהיה קטן מהשנה הקודמת. אבל אל דאגה, זה יגדל ויפרוץ מיד אחר כך.
בין שהצרפתים ירשו לנו להציג בתערוכה שלהם ובין שלא. אבל יש לנו גם חברים טובים בעולם, ואנחנו צריכים לדעת להעריך אותם. אני מדבר על חברות התעופה של איחוד האמירויות ועל חברת התעופה האתיופית. הן טסו לישראל גם תחת אש עד שאסרו עליהן, והן הראשונות שמבקשות לחזור לטוס. אני מצדיע להן.
נכון לרגע זה, סין ורוסיה לא מעורבות במלחמה באיראן ולא הזרימו לה נזק ותחמושת – אבל זה לא מובטח הלאה. לשתי המדינות הללו תפקיד שלילי במזרח התיכון וצריך לפקוח עין. השבוע קיבלתי עדות עקיפה מיהודי טוב ובכיר, שנפגש לאחרונה עם ולדימיר פוטין בארבע עיניים ולמד ממנו שהוא מבין שישראל והיהודים צודקים, והבטיח שליבו במקום הנכון למרות הצהרותיו. הלוואי.
8הורינו שרו לנו את "אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה" של יהורם גאון, והאמת שדי קנינו את זה. אחר כך הבנו שזו רק תפילה. ומה אשיר אני לנכדתי אלמה? האם אני יכול להבטיח לה שזו תהיה המלחמה האחרונה? מה אומר לאלמה בת ה־5 שעברה טראומות של 7 באוקטובר ושל אבא שמשרת מאות ימים במילואים ושל שעות בממ"ד ואזעקות?
אני חושב שאני יכול להעריך באוזניה ובאוזני בנות ובני גילה שאנחנו יותר קרובים להתממשות התפילה, שזו תהא המלחמה האחרונה. לא, אין ביטחון, ואני יודע שהיא ובני גילה ישרתו בצה"ל ושעוד נצטרך להתמודד, ושלא כולם מקבלים עדיין את נוכחותנו באזור הזה, ושלא הגיעה העת להניח את החרב ולהתיישב בנחת תחת גפננו ותחת תאנתנו.
אבל אני כן יכול להגיד שסבא שלה גאה מאוד להיות ישראלי, שאין לה ולנו מקום בטוח וטוב יותר על הגלובוס, שיש לנו עם נהדר וכוחות איכותיים ואמונה בצדקת דרכנו, ושיהיה לנו טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב. ושאולי בעזרת השם נצליח להתגבר על עצמנו, להתאחד, לשלב ידיים, לנהל גם אחדות ושותפות וגם ויכוח, ולהביא את ישראל למקום המיועד לה. אלו הדברים שאני אגיד לאלמה שלי, לנכדיי ולבני גילם. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף