ראשית דבר: הללויה. הללויה לצה"ל, ללוחמי השדה המאובקים והמשליכים נפשם מנגד בעזה, בלבנון ובסוריה, אשר בגופם סללו את הדרך לניצחון באיראן. ולאנשי המודיעין וחיל האוויר, ללוחמי המוסד, לאנשי הגשם במעיליהם ולרוכבי הרוח בעבים כבני רשף יגביהו עוף - ולכל היושבים טרוטי עיניים מול מסכים מרצדים, ומשמידים אויב בלחיצת כפתור מרחוק.
כך ממש גם עכשיו - אולי לא ממש השמדנו את הגרעין, אולי נשאר להם... כן, היה מי שניסה למנוע את המתקפה וניסה לשכנע את הציבור שפגיעה בתעשיית המוות האיראנית דווקא תדרבן אותם להאיץ לפצצה, שזה יעניק לאיראן "לגיטימציה בינלאומית" להיות גרעינית. "המומחים" הסבירו בכל אולפן כי לכל היותר נוכל לדחות את הפצצה האיראנית בכמה חודשים, ושנספוג אלפי רקטות ורבבות חללים בעורף. הרי כך ממש איימו עלינו אם נעז לצאת למלחמה על חיזבאללה - אלפי רקטות. חללים. הרס כל התשתיות במדינה. עלטה של 72 שעות.
וחייב אדם לתמוה אם כל ההפחדות הללו נבעו מתוך צורך אמיתי להציג בפני המחליטים את כל הסכנות, או כדי להרתיע אותם מלצאת למלחמה קיומית. האם הנתונים נבעו ממידע או מאידיאולוגיה? נראה כי משרטטי תרחישי הזוועות פשוט חיברו את כל יכולות האויב - והתעלמו מיכולתנו לשבש את תוכניותיו, ולהפוך את הקערה על פיה: מספיגת טילים והגנה על קו הגדר והיישובים – למלחמה בתוך שטח האויב ומניעת יכולתו לתקוף. שרטוט תרחישי אימים מוגזמים יכול להיות כסת"ח של מעריכים, ממש כפי שהוא יכול לבוא לעולם מתוך רצון לשתק את המחליטים. בכל מקרה, אסור להפיץ בציבור תמונה של פעילות האויב בלי תוצאות מניעתה בידי כוחותינו.
בימי הנדודים במדבר היו אלו עשרת המרגלים שהמליצו על הימנעות ממלחמה, נסיגה ושיבה לעבדות מצרים, לגלות. מלכות ישראל במכורתו הייתה גדולה למידותיהם. הם לא האמינו בצדקת הדרך. בין "הוגי הדעות" של השמאל יש בימינו כבר מי שהכריזו על כישלון המפעל הציוני, על הצורך בוויתור על החלום הזה. נגזרים מהוויתור הזה, מאובדן האמונה בצדקת הדרך – גם חוסר הרצון והיכולת לשמוח בניצחון על האויבים, כי כל ניצחון כזה מבצר את אמונת רוב היהודים בצדקת הדרך והצלחתה.
על אובדן האמונה הזה, כמפעלו של השטן, כתב נתן אלתרמן אחרי מלחמת ששת הימים, ופרסם ב"טור השביעי" על דפי "דבר עיתון פועלי ארץ ישראל": "אז אמר השטן: הנצור הזה איך אוכל לו. איתו האומץ וכישרון המעשה, וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. ואמר: לא אטול את כוחו, ולא רסן אשים ומתג, ולא מורך אביא בתוכו ולא ידיו ארפה כמקדם, רק זאת אעשה: אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק". השטן, או הדנ"א הגלותי, הכהו את מוחם. הם שכחו שאיתנו הצדק. אבל עם ישראל, ובמלחמה זו גם מנהיגיו, לא שכחו, לא איבדו בינתם, וניצחו.
הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים הביא את מפקדי צה"ל ומנהיגי ישראל לזלזל באויבינו ולבוז להם. הם לקו בהיבריס, גאווה וגבהות לב הגוררים בעקבותיהם עונש כבד - וזה הגיע במלחמת יום הכיפורים. ולפיכך מצווה אדם, גם מתוך שירת הללויה על הניצחון, לא להיות שאנן ובטוח בכוחו, לא לזלזל באויביו. אך גם לא לשוב להתבטלות העצמית ולפחד ששיתק אותנו שנים רבות ומנע מאיתנו לקום מוקדם יותר להכות במבקשי כיליוננו, אשר לא ויתרו על רצונם.
מנהיגות נבונה נמנעת מזלזול באויב אך מכירה בעוצמת ישראל. המלחמה באויבי ישראל לא תמה כמובן. עוד דורות ניאלץ להילחם בהם. כשאמרו המרגלים מוציאי דיבת הארץ "והיינו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - החטא לא היה בתחושה שאנחנו קטנים והם ענקים. החטא היה בכך שהיה אכפת לנו מה הם חושבים עלינו. וכשזה נועד להגביר את תחושת האפסות וחוסר האונים שלנו – זה רע.
אבל אסור לוותר על נקודת המבט של כל אויבינו סביב בתום המלחמה באיראן, להבין מה התחולל בתודעה שלהם. אנחנו ענקים בעיניהם והם חגבים. אסור לוותר על הבנת המציאות החדשה הזו, כי היא תוביל אותנו לבחור גם בדרך אחרת כשאנו נלחמים בהם, גם כשאנו נושאים ונותנים עימם. הם מפחדים מאיתנו. איראן, המשענת הגדולה שלהם, הוכתה מכה ניצחת. ספק אם יהיה מי שיזדרז לחמש אותה, לאמן אותה, לממן אותה ולהדהד את תעמולתה.
התרעות פיקוד העורף