אחרי חודשים ארוכים שבהם התחמקו מלהופיע, שרי ממשלת ישראל שוב איתנו. 20 חודשים חלפו מאז השבעה באוקטובר - שיאו של כישלון מודיעיני וביטחוני מהדהד - ושרי הממשלה חוזרים במרץ לאולפנים אחרי ביקור במספרה, מרוחים בשכבות של איפור ועם סיסמאות ריקות מתוכן.
זה שיא הציניות. הסיפור הוא לא העם, אלא הפריים. לא השיקום, אלא התדמית. עוד כמה שבועות הם יתעייפו, יסתתרו מאחורי הדוברים, ייעלמו לתוך משרדיהם המאובטחים - וישאירו אותנו עד למשבר הבא, שבו יצוצו בחליפה חדשה ומסרים מתוזמרים. ככה זה עובד, הם נעלמים כשקשה, וחוזרים כשיש במה והצלחות.
פרשנים מטעם עצמם
ישנם פרשנים שבדבריהם יש ערך מוסף. עובדיה לא כזה. הפרשנות שלו שטחית ורדודה, ובמרבית המקרים הוא מצטיין בלהסביר לנו בידענות מה שכבר שמענו וקראנו.
באחת הפרשנויות המלומדות שלו השבוע, עסק עובדיה בעמדת האוצר בכל מה שקשור למענקי השיקום, וכהרגלו סיפר לנו סיפור מרתק שפורסם כבר בכל הרשתות. לעיתים אני חומל עליו על כך שהוא נאלץ להשתטות עבור כמה דקות של תהילה.
הטובות לטייסים
אחת מהן הייתה מהמובילות של ההתנהלות המבצעית שנוגעת למלחמה באיראן. היא זכתה לאמון כי היא מקצוענית – והיא לא לבד. גם בשירות הביטחון הכללי ישנן נשים רבות בעמדות מפתח, מבצעיות ובמטה.
למה הוא שתק?
העובדה שראש הממשלה לא מתייחס לנשיא עמית, ונמנע מלהזכיר אותו במשך תקופה ארוכה, מעלה שאלות על מצב היחסים בין הרשות המבצעת לרשות השופטת במדינת ישראל. זהו מצב שמעורר דאגה לא רק בקרב משפטנים ואנשי ממשל, אלא גם בקרב אזרחים רבים שחרדים לשמירה על האיזון הדמוקרטי.
אחת מאבני היסוד של כל משטר דמוקרטי היא ההפרדה בין הרשויות - הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. ההפרדה אינה ניתוק. כל רשות עצמאית במובנים מסוימים, אך מתקיימת ביניהן מערכת יחסים דינמית שדורשת שיח, שיתוף פעולה, ולעיתים גם ויכוח, אך לא ניכור.
כאשר ראש ממשלה נמנע מלהכיר פומבית בנשיא בית המשפט העליון, הוא למעשה מאותת לציבור שגורם שלטוני מרכזי לא מכיר בלגיטימיות של גורם אחר. לא מדובר כאן באי־הסכמה עניינית על פסיקה זו או אחרת, אלא בהתעלמות אישית מוסדית; וזהו מצב בעייתי, שמעמיד בספק את עצם ההכרה באחד מעמודי התווך של שלטון החוק.
השר לוין לא לבד. ראוי לזכור כי גם אם קיימת מחלוקת עקרונית, חריפה ככל שתהיה, בין נבחרי הציבור לבין שופטי העליון, האחריות של המנהיגים היא לנהל אותה תוך כבוד הדדי. אין חובה להסכים, יש חובה להכיר - וברגע שבו ראש ממשלה נמנע מלהתייחס אל נשיא העליון, כאילו אינו קיים, הוא חורג מהשיח הלגיטימי אל עבר ריסוק בית המשפט העליון.