הקרדינל רישלייה היה איש כנסייה קתולי צרפתי, שחידש דבר חשוב כאשר כרת בריתות עם מנהיגים פרוטסטנטים של מדינות אחרות. "האדם הוא נצחי, וגאולתו בחיים שלאחר המוות", קבע רישלייה, "אולם למדינה אין אלא את הרגע. גאולתה עכשיו, או לעולם לא".
הצלחותיו של רישלייה לא באו כולן בחייו. מלחמת 30 השנים האריכה עוד שש שנים לאחר מותו – ורק בסופה התברר שמדיניות החוץ שלו הביאה במידה רבה לתוצאה שקיווה לה. מצבו של בנימין נתניהו – ובעצם, של כל מנהיג של אומה במלחמה – דומה. רוב המלחמות דועכות, לא נגמרות בניצחון מהדהד. רק בספרי השופטים והמלכים הארץ שוקטת ל־40 שנה. במציאות המודרנית של מדינות שיש ביניהן עימות, שסיבתו טרם נעקרה מהשורש, השקט נוטה להיות קצר יותר. המלחמה נמשכת ברקע כל הזמן.
היא תוכל להכריז על ניצחון אמיתי כאשר יבוא סוף לסכסוך, שאינו כולל את היעלמותה מהמפה. אם מדובר על 2040 – זה יקרה כנראה לאחר עידן נתניהו. אבל מותר כבר כעת להחשיב זאת כחלק ממורשתו.
הפסיכולוגיה של האיום
בינואר 1993, ראש הממשלה המנוח יצחק רבין הכריז בכנסת: "איראן נמצאת בשלבים מוקדמים של מאמץ להשגת יכולות בלתי קונבנציונליות בכלל ויכולות גרעיניות בפרט". בשנת 2012, בטקס הזיכרון השנתי לרבין, העניק לו נתניהו קרדיט על האזהרה המוקדמת. חלפו יותר מ־30 שנה מאז האזהרה המוקדמת. חלף יותר מעשור מאז חלוקת הקרדיט הנדיבה.
בכל השנים האלה היו לישראל אויבים רבים אחרים – חלקם קבועים, חלקם זמניים: חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי, אש"ף, סוריה, עיראק, החות'ים, דאע"ש… הרשימה ארוכה. אבל איראן תמיד תפסה מקום מיוחד. היא היחידה מכולם שהיו לה גם כוונה מוצהרת וגם יכולת פוטנציאלית לשים סוף לחלום הציוני.
לכן כונתה "איום קיומי". לכן הושוותה לא פעם לגרמניה הנאצית. ב־2006, בלוס אנג'לס, אמר נתניהו: "עכשיו 1938. איראן היא גרמניה, והיא עומדת להתחמש בנשק גרעיני". הוא לא היה לבד. אולמרט, בנאום שהוקדש לאיראן, הזכיר לקהל ש"העם היהודי, שצלקות השואה חקוקות על גופו, לא יוכל להרשות לעצמו לעמוד פעם נוספת תחת איום על קיומו". ונתניהו, שוב, ב־2012, דחה את אלה ש"לא אוהבים כשאני מדבר על איראן גרעינית כאיום קיומי" ו"שלא נעים להם כשאני אומר אמיתות לא נוחות".
רוב הישראלים האמינו שאיראן מסוכנת, כפי שנתניהו טען. רוב המנהיגים הישראלים האמינו שהיא מסוכנת מאוד, גם אם לא תמיד אהבו את השפה שבחר להשתמש בה. אבל בשלב מסוים חלק מהם הפסיקו להאמין שישראל מסוגלת להתמודד עם האיום ביעילות, או הסיקו שישראל תיאלץ ללמוד לחיות איתו.
עכשיו, לפתע, יש תקווה שהמאמץ הזה דווקא הצליח. לא ודאות, אבל תקווה שאינה לגמרי מופרכת. מתברר שיכול להיות שישראל תצטרך ללמוד לחיות בלי האיום האיראני. אם זה יקרה – כאשר זה יקרה – ישראל תשתנה באופן דרמטי. לא קל לדמיין, אבל נסו: איום קיומי שמרחף מעל ראשכם – מעל ראשי ילדיכם – במשך 30 שנה. דמיינו איך הוא פתאום נעלם. דמיינו את ההלם, את הצורך להתאים את עצמכם למציאות חדשה, את המוזרות שבחסרונו של האיום, את תחושת ההקלה. היא תשנה אתכם.
מחזורי מלחמה ונסיגה
קלינטון התערב ביוגוסלביה, אבל הסתפק בפתרון דיפלומטי מפוקפק בקוריאה הצפונית, מה שאפשר לה לגלגל קדימה את תוכנית הגרעין שלה. אם צריך לסמן רגע שבו אולי היה אפשר עוד לעצור את הצפון קוריאנים, זה היה כנראה במהלך הכהונה שלו.
לפני כמה ימים קלינטון העביר ביקורת על ראש הממשלה נתניהו, בטענה שמטרתו היחידה במתקפה נגד איראן היא לשרוד בשלטון. אולי עדיין נדמה לו שנתניהו נכשל – בעוד הוא הצליח. אם תבחרו לעיין בספרו של קלינטון "חיי", תגלו – לתדהמתכם? – שהנשיא האמריקאי לשעבר נתן לעצמו קרדיט על הצלחה בקוריאה הצפונית. כך כתב: שלושה ממשלים "ניסו להעמיד את תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית תחת שליטה", ורק אחד הצליח. נחשו מי. ואם אתם לא מאמינים, פתחו בעמוד 625. הקוריאנים שיטו באמריקאים, אבל קלינטון מסביר שהכישלון היה למעשה הצלחה.
מי שמאמין
מלחמה היא לא זמן לפוליטיקה, ובכל זאת, השיח הפוליטי מבעבע סביבנו. תכף נזין אותו בכמה נתונים. בראשם, עלייה משמעותית מאוד ברמת האמון של הציבור היהודי בישראל בראש הממשלה. מלחמה היא לא זמן לפוליטיקה, ועוד פחות מזה להסקת מסקנות נחפזת על מה שיקרה בזירה הפוליטית, ובכל זאת נכתוב כמה מילים על פוליטיקה. כי כאמור, מדברים על זה איתנו ובלעדינו.
מה אפשר לומר על הפוליטיקה? שלושה דברים.
הראשון – נתניהו הרוויח לא מעט נקודות. יכול להיות שהמורל במחנה שלו קצת גבוה מדי, כי הנקודות שנצברו לא מתורגמות כרגע לשפע גדול של מנדטים. אבל האמון בראש הממשלה בהחלט עלה. אם תומכיו מאמינים שמהלכיו יובילו את כלל העם להבנה שהוא מנהיג ללא תחליף, יכול להיות שימצאו ראיות בנתונים שאנחנו מפרסמים כאן. אבל יכול גם להיות שהעלייה הפתאומית באמון היא עלייה נקודתית: היא מתייחסת לשאלת המלחמה ותו לא.
דבר שני – כבר התברר בעבר שהישגים גדולים לא בהכרח משנים לטובה את מצבו של נתניהו כאשר הבחירות מתקרבות. הדוגמה הבולטת היא תקופת הקורונה. נתניהו היה בה במיטבו, בשיאו. כמובן, כמו במקרה של המלחמה, גם אז נשען על המוסדות החזקים של ישראל. מוסדות שכמה מאוהדיו אוהבים לכנות "דיפ סטייט", אבל נתניהו עצמו מבין היטב את עוצמתם. במקרה של המלחמה – זו המערכת הביטחונית. במקרה של הקורונה – זו מערכת הבריאות.
יכול להיות שבצמרת של שתי המערכות האלה יש יותר בכירים שמתנגדים לממשלת נתניהו ולעומד בראשה מאשר תומכים. יכול להיות שבצמרת של שתי המערכות האלה יש סממנים של הסתייגות, שאפשר לקרוא לה "אליטיסטית", מהמחנה שתומך בנתניהו. אבל גם אם זה המצב, ברגעי חירום שתי המערכות האלה פועלות היטב, בהנחיית ראש הממשלה, לטובת מדינת ישראל.
למה? כי הבריטים החליטו להביט לעתיד ולא לעבר. המלחמה נגמרה, צ'רצ'יל השלים את תפקידו ההיסטורי. דבר דומה, בקנה מידה אחר, קרה גם למנהיג המנצח של מלחמת המפרץ הראשונה, הנשיא בוש. המערכה לשחרור כוויית הסתיימה, וכאשר הגיעו הבחירות, האמריקאים כבר פחות התפעלו מההישגים במדיניות הביטחון והחוץ, ויותר התעניינו בשאלות המיסוי והפנים. "זו הכלכלה, טמבל", היה הסלוגן שזכור מהבחירות ההן, שבהן מצביא המלחמה המנצח הפסיד, והפרחח עם הסקסופון מארקנסו, זה שחמק מהגיוס למלחמת וייטנאם, ניצח.
הסקרים מלמדים שהאמון בראש הממשלה עלה מדרגה. בסקר המדד שניתחנו השבוע, ל־49% מהציבור היהודי יש אמון בנתניהו. מולם – ל־49% אין אמון בנתניהו (2% "לא יודעים"). השווינו את הנתונים של השבוע לנתונים מאפריל. סקר דומה, משיבים בדגימה דומה. בטבלה תוכלו לראות מה קרה. האמון בנתניהו של כלל הציבור היהודי עלה משמעותית. העלייה באה בעיקר בזכות סוג של "חזרה הביתה" של מצביעי קואליציה. לא בהכרח חזרה להחלטה להצביע לליכוד, אבל בהחלט חזרה להכרה בערכו של נתניהו כמנהיג.
הביטו בשורה של הליכוד. לפני חודשיים, 52% ממצביעי הליכוד בבחירות 2022 אמרו שיש להם "אמון גבוה" בנתניהו. השבוע מספרם זינק ל־72%. בדומה: לפני חודשיים 66% ממצביעי הציונות הדתית נתנו אמון (גבוה מאוד או די גבוה) בנתניהו. השבוע, מספרם זינק ל־88%. האמון במנהיג חזר.
שאלת המנדטים יותר מורכבת. נתניהו מקבל קרדיט אישי על מהלך נועז. נתניהו מצליח לגרום לבוחרי הגוש שלו לחזור ולהאמין בו. נתניהו, בינתיים, לא גורף קולות מהאופוזיציה. האם סופו יכול להיות כסופו של צ'רצ'יל? אם זה יקרה, הנה הצעה לשורת סיום אפשרית לנאום פרישה: "זו כבר לא שנת 1938. איראן כבר איננה גרמניה הנאצית. סוף־סוף הגענו ל־1945 – והגיע הזמן לבנות מחדש את מדינת ישראל".
התרעות פיקוד העורף