נתניהו בצומת דרכים היסטורית: הפיכה או חזרה לדרכו הרעה?

אני מאוד מקווה שעם או בלי קשר להפסקת האש, ננצח במלחמה הנוכחית מול איראן וברצועת עזה. זה לא יהיה הניצחון הגדול בתולדות העם היהודי. הניצחון הגדול בתולדותינו היה במלחמת ששת הימים. על ניצחון בממדים כאלה לא נוכל לחזור. אבל כדאי לזכור שניצחון, ואפילו ניצחון מוחץ, לא תמיד מביא לתוצאות המקוות.

מלחמת ששת הימים פרצה לאחר שמנהיג מצרים גמאל עבד אל־נאצר ריכז את צבאו בסיני וסגר את מצרי טיראן. סוריה איימה עלינו מצפון, ולמרבה התדהמה גם ירדן הסכימה להצטרף למערכה. היינו מוקפים מכל עבר. הפחד מפני חיסול המדינה ריחף באוויר. באותם ימים התבסס חיל האוויר בעיקר על מטוסים צרפתיים, אבל נשיא צרפת שארל דה גול נטש אותנו ואף הטיל אמברגו נשק על ישראל. אמריקה לא תמכה בנו, ואילו מצרים וסוריה זכו לתמיכתה של ברית המועצות. נותרנו לבד.

ובכל זאת, מהיבטים רבים היו הימים הקשים ההם טובים מהימים האלה. נוכח פני הסכנה התאחד הדרג הפוליטי וקמה ממשלת אחדות לאומית. ראש הממשלה לוי אשכול ויתר, אולי תחת לחץ, על תפקידו כשר הביטחון, ובמקומו התמנה משה דיין. החרדים היו אז תופעה שולית בפוליטיקה. הפטור שלהם משירות צבאי היה אז חלקי ומוגבל, ולא נועדה לו משמעות רבה (מעמדם המרכזי של החרדים בפוליטיקה, הפטור הגורף משירות צבאי שזכו לו וגידולם המספרי, מקורם בתקופת כהונתו של מנחם בגין בראשות הממשלה, כעשר שנים לאחר אותה מלחמה).

המלחמה פרצה ב־6 ביוני 1967 ביוזמה ישראלית ובמכת פתיחה מוחצת (אגב, גם מלחמת סיני בשנת 1956 הייתה פרי יוזמה ישראלית). צבאות האויב הוכו מכה ניצחת. בתוך שישה ימים הסתיימה המערכה שבה כבשה ישראל את חצי האי סיני, את רמת הגולן, את מזרח ירושלים והגדה המערבית. קשה לתאר את התרוממות הרוח באותם ימים, את תחושת השחרור מסכנת ההשמדה ואת ההערצה הגדולה לשר הביטחון משה דיין.

האמנו שהגענו למנוחה ולנחלה ואולי לשלום המיוחל. אבל לא כך אירע. כשנתיים בלבד לאחר מכן, במרץ 1969, פרצה מלחמת ההתשה בגבול המצרי. שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים הנוראה. דיין, שר הביטחון הנערץ, איבד לחלוטין את מעמדו. הדמוקרטיה באותם ימים הייתה איתנה יותר מאשר בימינו. הציבור אילץ את ממשלתה של גולדה מאיר להתפטר, וכך נאלץ גם דיין נאלץ לפרוש מתפקידו.

בשנת 1977, עם עלייתו של בגין לשלטון, ערק אליו דיין ממפלגתו, מונה לתפקיד שר החוץ והפך לאדריכל השלום עם מצרים. הוא פרש מתפקידו לאחר שבגין הפר את ההסכם בדבר מתן אוטונומיה לפלסטינים. מעמדו של דיין לא שוקם, אבל נותרו לזכותו הישגיו הצבאיים, מחשבתו המקורית והעובדה שעלה בידו להבין את נקודת הראות של הצד השני. יכולותיו השתקפו בהספד המרשים שנשא ב־1956 לזכרו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז שנרצח בידי מחבלים (השוו הספד זה לנאום הכפכפים של בנימין נתניהו).

בעקבות מלחמת ששת הימים שינה הסכסוך עם הפלסטינים את צביונו. המשך התפתחותו כלל את האינתיפאדה הראשונה שפרצה בשנת 1987, את הסכם אוסלו משנת 1993, את ההסתה והפלגנות שהביאו לרצח יצחק רבין, את פינוי רצועת עזה ב־2005 ואת השתלטות חמאס על הרצועה בשנת 2007.

חלון הזדמנויות

נחזור למלחמה הנוכחית, שחמאס יזם את פתיחתה ב־7 באוקטובר. ביום הנורא ההוא ספגה ישראל את הנוראה שבמפלותיה. מאז פועל נתניהו כדי לשמר את שלטונו. הוא מצליח בכך (בניגוד לגולדה ודיין אחרי מלחמת יום הכיפורים) בזכות העובדה שיש לו ציבור נאמן המוכן לתמוך בו בכל תנאי ובזכות היחלשות הדמוקרטיה הישראלית. היחלשות זו משתקפת בעלייתן של המפלגות החרדיות, שאינן תומכות בדמוקרטיה, ובכך שבמפלגתו נמוגו כל האישים שבכוחם להציב לו אתגר.

נתניהו גם נהנה מכלי תקשורת התומכים בו ללא סייג ועושים כל שביכולתם כדי להטיל את אשמת אסון 7 באוקטובר על צה"ל, על השב"כ ועל כל מי שרק ניתן, לרבות אנשי המחאה ומתנגדי הרפורמה המשפטית. אבל נתניהו חייב לדעת שכל זה לא יעזור. הוא האחראי למדיניות של חיזוק חמאס ולתשלום דמי החסות לארגון הטרור. בכל ספרי ההיסטוריה הרציניים שייכתבו הוא יישאר האחראי הראשון במעלה לאסון 7 באוקטובר.

אבל הוא נותר בשלטון, וניהול המלחמה נותר בידיו. בשלב הראשון פעל להארכת המלחמה כדי להאריך את שלטונו ולהרחיק את עצמו מאירועי 7 באוקטובר (בניגוד לאינטרס הישראלי לנהל מלחמות קצרות). אבל בניהול המלחמה עצמה התגלה נתניהו חדש שלא הכרנו. בעבר התאפיין נתניהו בהססנות ובסירוב ליטול סיכונים. בעניין זה התהפך לחלוטין.

הטעם ברור. בעבר היה לו מה להפסיד. לאחר 7 באוקטובר הוא נמצא בתחתית, המאפשרת עדיין שקיעה עמוקה יותר, אבל ניתן להיחלץ ממנה רק על ידי נטילת סיכונים (כמובן אם התוצאה תעלה יפה). לנתניהו לא הייתה ברירה, ובניגוד לעבר הוא נאלץ הפעם לבחור בדרך זו. הוא נטל סיכונים למכביר ועשה זאת בשיתוף מלא עם זרועות הביטחון, שזכו מפי תומכיו לאין־ספור גערות והשמצות.

תוצאת המלחמה עד עתה היא תיקו ברצועת עזה, שבה נמשכת המלחמה זמן רב מדי. חמאס ספג מכות קשות, אך הוא עדיין מחזיק ברסן השלטון ובחלק מהחטופים. אחרי שנה ושמונה חודשים מטרות המלחמה לא הושגו. התוצאות בצפון טובות הרבה יותר. חיזבאללה הוכה קשות, ויש סיכויים טובים שיריביו בלבנון יוכלו לשלוט במדינה ולרסנו (עדיין ישנה שאלה אם לא היה ניתן להשיג את התוצאה הזו מוקדם יותר, כפי שגורס יואב גלנט, ובדרך זו למנוע את מרבית ההרס בצפון). משטר בשאר אסד בסוריה נפל, ובכך נשבר הציר האיראני־שיעי, שסיכן את מדינת ישראל.

וכעת הגיעה גולת הכותרת – המאבק נגד הגרעין האיראני והטילים שבידיהם. נתניהו, בשיתוף עם זרועות הביטחון, נטל סיכון עצום. אך ההחלטה ליזום את מכת הפתיחה ולהפיק את יתרונותיה (כפי שהיה במלחמת ששת הימים) הייתה נכונה, והסיכון שנטל נתניהו היה מוצדק.

לא חסר מי שימצא דופי בכל מעשה של נתניהו. ישנם כאלה ששופטים את המעשה לא לפי תוכנו או מהותו, אלא לפי השאלה מי אחראי לו. אבל הציבור ברובו המכריע יודע שהחלטת נתניהו בעניין זה הייתה אמיצה ונכונה (הפעם האינטרס האישי של נתניהו היה חופף לאינטרס של מדינת ישראל). ואף שהמערכה אולי לא נגמרה, התוצאות בשלב זה נראות טובות ככל האפשר (בשולי הדברים ניתן להצביע על השלומיאליות הרגילה של הממשלה הנוכחית בשורה של נושאים אזרחיים הנוגעים למלחמה, דוגמת שיקום הצפון ותנועת הנוסעים לישראל וממנה).

נתניהו נמצא, לראשונה בתולדותיו, כשהוא נהנה מתמיכת מרבית הציבור, ולפחות בנקודה זו התנתק מתדמית הפוליטיקאי הפלגן שדבקה בו. כעת הוא נמצא בפרשת דרכים. הוא יכול להמשיך בדרכו הישנה, לפעול להעברת חוק ההשתמטות ולהמשיך בהזרמת כספים קואליציוניים. מהלכים כאלה יחזירו למקומם את הפלגנות והסכסכנות שאפיינו את שלטונו.

אבל הוא יכול לנהוג אחרת. הוא יכול לצמצם את תלותו בימין הקיצוני ובחרדים. יש בכוחו, אולי באופן זמני (מה שקרוי "חלון הזדמנויות"), לפעול בהתאם לאינטרס הרחב של המדינה, לצמצם את הפריבילגיות של החרדים, לדאוג לחלוקה הוגנת של הנטל ושל תקציב המדינה, ולחתור להסדר סביר עם הפלסטינים (הסדר כזה יאפשר שלום עם סעודיה ועם העולם המוסלמי ויצמצם את האפשרויות של איראן לשוב ולפעול נגדנו). סדרת מהלכים כאלה עולה בקנה אחד לא רק עם האינטרס של מדינת ישראל, אלא גם עם האינטרס האישי שלו, בוודאי לטווח הארוך.