טראומה. כל אחד מאיתנו חווה כזו בשלב מסוים בחייו. אני זקן, אז חוויתי הרבה. התמודדתי, עם סיוע עצום של משפחה וחברים. בזכותם גם הצלחתי לנצח. אבל שום כלום ממה שעברתי בחיי לא הכין אותי לטראומה הנוכחית.

בחופשה משפחתית בקו סמוי שבתאילנד החלקתי על שביל עשוי משיש, ביציאה מבריכת שחייה שהייתה בחדר שלנו במלון. זו בריכה קטנה, אולי 15 על 6 מטרים, עם דק עשוי מעץ. לא הגעתי לדק, החלקתי בדרך, כי נעלתי כפכפאיית. כמו שאומר חבר שלי, אהרל'ה: "אתה אשם. כל מי שטיפש, הוא אשם. למה הלכת יחף?".

נחבלתי בכף הרגל. כאבי תופת, אבל רק עם שריטות, בלי פצעים פתוחים. המשכתי לשהות במלון, בעיקר בבריכות ובים. הכאב לא פסק. הייתי אמור לשהות באי עד ל־19 בחודש. אחרי ביקור בביה"ח הבינלאומי, שבו קיבלתי מוסקול לכאבי שרירים ובנוסף משכך כאבים, כששתי התרופות השפיעו כמו כוסות רוח למת, החלטתי להקדים את השיבה הביתה. נחתי ב־10 ביוני בערב בנתב"ג. למחרת, הגעתי למיון באיכילוב. ידעתי שכל תחנה בדרך, למעט בית חולים, היא ביטול תורה. סבלתי מחום גבוה, מחוסר יכולת לדרוך על כף הרגל. המדדים היו מדאיגים.

במיון המתנתי יום וחצי, עד חמישי בערב, לשיבוץ במחלקה פנימית. לא היו מיטות, גם המיון היה מפוצץ. יצאתי מהמיטה לשירותים, כשחזרתי גיליתי שמישהו התנחל במיטה שלי. זחלתי למוקד: "כן, אדון קופמן, 'המתנחל', כפי שהגדרת אותו, במצב הרבה יותר קשה משלך. אין לי כרגע מיטה בשבילך, אבל יש לי כורסה. אתה רוצה כורסה?".

בשלב זה עוד הייתי עדין. יגאל, חבר שבא להיות איתי, אמר לי: "קוף, זו הבריאות שלך. תחזור להיות אתה, אחרת אתה מת במיון. אתה לוהט מחום, הזרת מתחילה להשחיר. אתה לא קוגניטיבי, אתה רוצה שאני אפתח?".

"יגאל, אני נושך את עצמי. בוא קח אותי לסיגריה על כיסא. אם אני נותן להם את המופע שלי עכשיו, אתה הרי יודע מה יהיה, אתה מכיר אותי. זה קרב עם ארבעה שוטרים, ואני גם אחטוף מכות רצח. אני חלש עכשיו. קח אותי החוצה לפינת עישון".

הוא גלגל אותי לשם. פגשתי אחות מהמיון שאני מכיר היטב. שאלתי, "מה קורה, למה ככה?".
"מתוק שלי, אנחנו בפיצוץ. מגיעים גם פצועי צה"ל, אתה שומע את המסוקים. במחלקות העומס עצום. אתה צריך כמה שחרורים או מקרי מוות כדי שיתפנה מקום. אני יודעת שאתה כבר כאן יותר מיממה, כולם יודעים. אני הולכת להביא לך אנטיביוטיקה, חכה לי כאן".

חיכיתי. "יגאל, צריך לשלוח את כיפוש הביתה. היא לא מגיבה טוב כשאני מאבד את הראש. אנחנו חוזרים עכשיו, היא תיסע לגיאצ'ו. אתה תתחייב לה שאתה איתי. היא סומכת עליך, אתה הרי יודע". האחות חזרה עם האנטיביוטיקה. שבנו פנימה והודעתי לכיפוש שתחזור בערב, שתיתן לי להתארגן.

העומס בשולחן האחיות והרופאים במיון היה עצום. לא הצלחתי להתקדם בתור. נכנסתי לתוך המוקד, הודעתי לאחות הראשית שאני מתחיל לעבוד איתה מול הלקוחות. רופא בגיל של דוגי האוזר, בגובה של גיא, הרים עליי קול. שאגתי בכל הכוח: "שב! אל תזוז, אם אתה יודע מה טוב בשבילך. אני מפנים שכולכם תופסים ממני אימבציל, אני הרי 30 שעות פה, ואתם שמים עלי זין ביג־טיים. יש בקרחנה הזו שאתה קורא לה מלר"ד 11 מחלקות פנימיות. אתה מעלה אותי ע־כ־ש־י־ו לאחת מהן! עכשיו זה חמש דקות מהרגע. אני לוקח זמן. זוזזזזז".

תוך 2.37 דקות שובצתי לפנימית ט'. רק ביקשו שאחכה לסניטר שיוביל אותי. השבתי שלא צריך, אני אגיע עצמאית. "אתם רואים את הבריון הזה, זה יגאל. הוא 1.95 מ' על 110 ק"ג. הוא חזק, הוא גם עורך דין. הוא יכול להיות הסיוט שלכם. אז הוא יגלגל אותי למחלקה. בואו נתקדם, רבותיי". פתאום הגיעו שני סניטרים. אחד מהם גרוזיני, כמו יגאל. הם קשקשו בגיאורגית, ויצאנו למסע למחלקה.

כיפוש כבר הייתה בתוך מתחם בית החולים, הודעתי לה לאן להגיע. שובצתי בחדר 39 במחלקה ט' קומה תשיעית. היא ויגאל החליפו פיקוד. היא שאלה אם התפרעתי, הוא ענה לה שממש לא. "כיפוש, זה לא הקוף שאני מכיר. הוא רטוב מזיעה מרוב כאבים, אבל שקט ועדין. משהו עובר עליו". הודיתי לו בחום. סיכמנו שיגיע מחר, ביקשתי ממנו לעדכן את האספסוף שלנו, שיתייצבו על הבוקר.

# # #

חיכינו במטבח, כי החדר היה מטונף כמו בבתי חולים באוגנדה. אני יכול להשוות, כי הייתי שם אחרי שחטפתי זיהום, גם בכף הרגל, בצילומי סרט ב־2007. חדר השירותים והאמבטיה נראו כמו אחרי פוגרום. נתתי שלוש שאגות, וכל כוח העזר של המחלקה הגיע כדי לנקות.

במקביל שתי תלמידות סיעוד שנה ד' ביצעו את תהליך הקבלה. שאלתי אותן בנימוס, באמשלי בנימוס, למי אני צריך לשלם כדי לראות רופא/ה אמיתי/ת ואחות כנ"ל. "כולם נורא עסוקים", הן השיבו בחיוך. "אבל גם אנחנו יודעות מה צריך לעשות". כיפוש התערבה ואמרה: "בוא ננסה. תהיה נחמד".

עברנו כבר 32 שעות, עוד לא טיפלו. לקחו לי מדדים, הביאו לי שקית עם מטוש. "בגלל שיש לך זיהום, אנחנו רוצים שתכניס את המטוש לפי הטבעת, לכל העומק שאתה יכול".

למרום הכאב העצום, אבל ע־צ־ו־ם, הצלחתי לחייך. "יקירותיי, הזיהום שלי הוא בדם וברגל. בכל מקרה איני פוסל שעשועים אנאליים כבר 50 שנה גיב־אור־טייק. אבל זה בלהט האירוע עם רימינג וכל הג'אז הזה". הן צחקו, כיפוש הבטיחה להן שהיא תבצע את הבדיקה, והן יכולות לסמוך עליה. נתתי לה את המבט. "מה אני אמרתי לך, כיפוש, את לא מתערבת, עד שאני מבקש את התערבותך".

היא לא ספרה אותי. "רון מאוד כאוב", היא הודיעה להן. "אפשר לתת לו משהו נגד כאבים?". הן השיבו בחיוב. "כן, בטח. נביא לו 70 טיפות אופטלגין". צחקתי ואמרתי שאני מוותר. "אופטלגין בשבילי זה ויטמינצ'יק דיאט. לכו לדרככן, בנות יקרות, שלחו רופא פנימאי מומחה. רק שיבוא מהר, שלא איאלץ לזחול למוקד שלכם להביא אותו". החדר נוקה, כיפוש עזרה לי לשכב. ארגנה טלוויזיה וצפיתי במשחק מס' 2 בגמר סל בין הפועל ירושלים למכבי תל אביב. הרמה הייתה כל כך נמוכה, שרף הכאב שלי נסק מעלה.

"כיפוש, לכי תביאי לי פה רופא. יש חדר רופאים. תודיעי להם שהם לא רוצים שאני אגיע לשם". היא הלכה ושבה עם שני רופאים צעירים מדי. שוב סיפרתי את הסיפור וביקשתי משככים אמיתיים עם דגש על אופיאטים מינימליים. קוקטייל טרמל־פראמין לווריד, או טרגין שמוכר לי מפציעות קשות קודמות. אפשר את הממתק הזה גם בקפסולות לבליעה. "לנו אין סמכות", הם הודיעו לי, "צריך אישור מרופא בכיר. נבקש אישור ונחזור אליך".

חזרתי לכדורסל, ובסוף המשחק קרסתי מעייפות. הייתה אזעקה ב־3:30 על הבוקר. לא התעוררתי. הקצתי לתוך פינוי המחלקה כולל מיטות, ואני על אחת מהן, לחניון מינוס 4 מתחת לבית החולים. המלחמה עם איראן החלה. גם הקרב שלי על בריאותי.

ההכנה המדוקדקת של הנהלת איכילוב לאכלוס החולים הייתה מדהימה לדעתי. אבל אין שלמות בחיים. כל קומת חניון אכלסה שבע מחלקות שונות באופן ספייס ענק. אין פרטיות, אין הבדל בין גברים לנשים, כולם זרוקים באותו חלל. אין זכויות החולה. נשים עירומות כמעט לגמרי, חשופות לכל עובר ושב, חולה או מבקר. עליבות היא שם המשחק, יותר מזה היא הגורל. אי אפשר להאשים שום גורם, אבל התמונות שנחשפות כאן בכל שנייה, מזכירות סרטים של בתי חולים בזמן הבליץ הגרמני על לונדון. כן, זה קרה לפני 80 שנה, אבל מאז כולם מתנשקים עם גרמנים. בעיקר היהודים.

# # #

עוד לא קיבלתי שום טיפול משמעותי. יתרה מזאת, מצבי החמיר. הזרת בכף הרגל השחירה, הכאבים היו ברמת 11 מ־10. בשבת בצהריים החליטו לשחרר אותי ל"טיפול בקהילה". נתנו לי מרשם לשתי תרופות אנטיביוטיות שלא קשורות למציאות, קרם אריסטו למרוח על הרגל, וזהו. נגרעתי ממצבת הטיפול הרפואי במדינה. סתם בנאדם, שהוא סתם אזרח, שהוא סתם סמרטוט רצפה משומש.

לא הייתי תפקודי. לא יכולתי לדרוך על כף הרגל. הגעתי לפרופסור שבעבר היה מנהל מחלקה בשני בתי חולים, אחד מהם זה איכילוב. ברגע שהוא ראה אותי, הוא כתב לי מיד מכתב הפניה חזרה לאיכילוב. "אתה נוסע מכאן, ללא עיכוב, חזרה למיון. על פי המכתב שלי תאושפז מיד". וכך היה, חזרתי למינוס 4, אחרי שלושה ימי היעדרות.

מצבי החמיר פי כמה. התחלתי לקבל ארבעה עירויים ביום של 4.5 גרם אנטיביוטיקה בכל אחד. אבל לא ידעתי מה יש לי, איזה וירוס, אף שלקחו לי מבחנות לתרבית כבר שבוע לפני כן.

ואז התחילו להסביר שצריך לקחת לי יותר מ־20 מבחנות דם חדשות כדי לדעת מה קורה. על המשימה הופקדו שישה רופאים ורופאות שצריכים להכין את המבחנות. כל ה־ש־י־ש־ה נכשלו במשימה. הם לא מצאו וריד מתאים. התברר שהם עדיין לא רופאים, אלא תלמידי שנה שביעית לקראת בחינות הדוקטורט. הגברים ביניהם הודו בתבוסה ביבושת. הנשים טענו שאני אשם כי הזזתי את היד. התירוץ העלוב הזה הטריף אותי, הגעיל אותי, ובעיקר דיכא אותי.

קיבלתי ידיים של נרקומנים עם שטפי דם לאורכן. הפתרון נמצא בזכות פנחס, האח האחראי של מחלקה ט'. הוא אמר לי: "קופמן, זה נגמר, אני אקח את הבדיקות. אתה סומך עליי?". עניתי לו שאני סומך עליו בחיי, כי הוא הוכיח לי שהוא איש מקצוע בכל הימים שאני כאן. הוא הכניס את המחט במיומנות, בדיוק כפי שהרכיב לי כמה ימים לפני כן את המחט העיקרית לקבלת עירויים. שאב ומילא 27 מבחנות, לא הרגשתי שום כאב. כן, זה ההבדל בין מקצוען בתחומו לבין מי שחולם להיות מקצוען.

טוף, המשכתי לקבל עירויים, הזיהום התפשט עד מעל לקרסול. בצקות בכף הרגל, זרת עם נמק מפושט וכאבי תופת. שלחתי צילומים של כף הרגל, באמצעות רופא בכיר, לשלושה פרופסורים בבתי חולים אחרים. המסקנה שלהם הייתה אחידה. לקטוע את הזרת, ובמקביל לטפל בכלי הדם ברגל הפגועה, כי ניכרת בעיה בזרימת הדם לאזור הפגוע.

איכשהו גם במחלקה אצלי הגיעו למסקנות זהות. ואז התחילו לספר לי סיפורים שמנסים ליצור שת"פ בין מחלקת כלי דם לאורתופדיה. האחרונים מגיעים כל בוקר, מביטים בנמק ואומרים: "איזה יופי, יום אחד תלך למקלחת והאצבע תנשור לך. ככה זה בטבע". הבטתי בהם כמו בג'מעה שלקחה טריפ מקולקל. "תבין", הם המשיכו, "זה כמו שן חלב שנושרת". וואו, הייתי מאושר לרגע. "הא, דא, לה, אז תצמח לי זרת חדשה, לפי הדוגמה של השן חלב?". את השאלה הזו הם לא העריכו.

# # #

העוגן העיקרי שמחזיק אותי כאן מעל שבועיים, זה הפסטיבל סביבי. המשפחה וחברים כל הזמן מהבוקר עד לכיבוי אורות. לא כולם חוו את מינוס 4. מספיקה להם החצר למעלה. שהייה בחניון זה למיטיבי לכת. כמו רמבו שישב לידי, כאשר ממחלקה שכנה הוציאו ישיש שנפטר. סיפרתי לו שהוא הלך לפני שלושה ימים, ורק עכשיו גילו שמת.

כדי להעצים את הסיפור, הוא נכנס לעוויתות על הכיסא. "קוף, כל סיפור שלך מלא ביותר מדי מידע. למה זה טוב? עזוב אותי". אבל רמבו לא פוחד מכלום. כך גם דני, יגאל, עדלי, ניסים, אייל, אילן גיסי, מירי וירון, ארזה. כל אלה קיבלו ממני תג "בוגר מינוס 4". הבנות שלי, שורק'ה הסוהרת, כיפוש שהיא קרן אור בחיי, כבר סיימו הכשרת לוחם בסיסית, ושובצו ביחידה הרב־ממדית. הן עשו את מינוס 4 עשרות פעמים, וגם מלוות אותי לטיפולים, אף שאני רוצה ללכת לבד ולחסוך מהן את המראות, הכאבים והעליבות שלי. הן לא סופרות את ההנחיות שלי, כמו בחיים מחוץ לאיכילוב.

שורק'ה הסוהרת היא אקזמפלר פה. אם לא חייתה את 30 שנותיה הראשונות בניו יורק, היא בטח הייתה המג"ד אישה הראשונה בצה"ל, אולי בעולם, כי בכל זאת היא בגילי. נשים לא הגיעו לפיקוד רם דרג על יחידות שדה בזמננו. היא מגיעה למיטה. מיד עושה סדר, מארגנת, מחלקת פקודות לצוות, שואלת שאלות רפואיות, ושומרת על קצב דיבור של 400 מילה בדקה. כששאלו אותה מי היא, וראו שאני אילם במיטה, ענתה: "אני שרה, אשתו לשעבר. הוא קורא לי 'הסוהרת'".

אתי מהכוח עזר הקשתה: "ואיך נתת לו ללכת, בחור מקסים כזה?". אני עניתי במקומה: "מה זה נתנה, אתי? נתתי לה 20 שנה מחיי, 9 ימים, 14 שעות ו־21 דקות. עד למגורשת, מגורשת...".

אתי התפוצצה מצחוק, ואמרה לה: "הוא לא 100 רון, נכון? ומתי התגרשתם?".

שוב עניתי במקום הסוהרת. "לפני 20 שנה, עשרה חודשים ו־20 יום". אתי פערה את פיה בחוסר אמון. "ואחרי כל זה, שיש לו אישה אחרת, את עדיין באה כל יום לטפל בו?".

הסוהרת השיבה בחיוב. "הוא חבר שלי, הוא היה עושה את זה גם בשבילי. רון לא ידע להיות בעל, אבל הוא אבא של הבנות שלי וחבר הכי טוב שיש. כל חיי אני אדאג לו".

כן, היא בסדר הסוהרת, רק צריך לעשות מה שהיא אומרת.

ויש לי עוד הרבה חברים טובים, אחים שלי בדם, ממש בדם, כבר עשרות שנים, חלקם גם יותר מארבעה עשורים. קשה להם מינוס 4, ואני יודע שזה לא בשבילם, אז אני רק מסתלבט עליהם. גל, בואנוס, שלומי, אהרל'ה לא בנויים למראות המזעזעים האלה. לחברות שלי: שלי גיל, אפרת של גל ואיריס של בואנוס, אין בעיה להיכנס לחדר טראומה, כשבנאדם פתוח לגמרי, להביט, ואפילו לייעץ לצוות מה לעשות... אבל לבעלים הן אומרות: "אל תרד, זה לא בשבילך".

# # #

אני כותב ביום רביעי בלילה. אני בצום, במיטה, לקראת ניתוח בבוקר. לשאלה אם אני פוחד, יש רק תשובה אחת – אני פוחד, נורא. זה ניתוח קליל, קצר, אבל עם הרדמה מלאה. הפוזה שלי עליי, ותמיד תהיה. ככה אני, צוחק מהכל, לא מחצין פחד בפני שום אדם חי. אז לפני שמלבישים אותי בחלוק עם התחת בחוץ, אני כותב כמה משפטים חיוביים, בלי גרם של ציניות.

• אני אסיר תודה, בכל ליבי, לצוותים של פנימית ט'. לרופאים, לאחים ולאחיות המסורים והמסורות, לכוח עזר המדהים שדואג לי כמו לילד קטן. לצוותים של אורתופדיה וכלי דם, תודה! אני מעריך הכל, גם אם לא רואים עליי.
• שוב לחברים שלי, תודה על הכל. גם לרוברט שהגיע, כמו בכל אסון ב־20 השנים האחרונות, לשאול אותי: "קוף, מאיפה הכוח להמשיך להילחם? על מה? די, כבר עשינו הכל. משפחות, נכדים, קריירות. שמע לי, איך אתה אומר, בוא נשרוק לסיום. ניסע לשווייץ לדיגניטאס, כוס לימונדה, ונגמר. הכל עליי, זהו, נגמר. הבטיחו לי אלפי הרוגים בטילים, איפה הם, קוף? כולם שקרנים. לא מאמין לאף אחד, בטח לא לרופאים. מה זה בן אדם, שק של חרא, שנרקב לאט־לאט". התפוצצנו מצחוק. הוא כמובן, לא ירד למינוס 4.
• אין לי מספיק אוצר מילים כדי להודות לכיפוש. שלוש פעמים ביום היא כאן. מבשלת ואופה לי את מה שאני אוהב, בכל יום, וחוזרת עם האוכל. היא גם אמא לצדיק, לבד באזעקות. היא מנטרלת ממני הפרעות כבר 14 יום, מטפלת בכל לבד. בשקט, בעדינות שלה. שוב בפעם המי יודע כמה, בלעדייך אני כלום ושומדבר.
• לבנות שלי, ירדן ויולי. אני יודע שקשה לכן כאן, אני רואה הכל, קשה להסתיר ממני את החרדה שלכן. אני אומנם גורילה קשיש, אבל עדיין גורילה. אני אתגבר. זה עליי.
• לאורלי אחותי, שסובלת את הציניות שלי בשיחות על אמא ז"ל כמה פעמים ביום. "איפה אמא שלך, קיבינימט? עשיתי כל מה שהיא רצתה 66 שנה. אמרת שהיא תשמור עלינו מלמעלה? מה קרה, היא לא עונה לך?".

אתמול בחצר בית החולים, מתחת לבניין שבו אמא שרקה לסיום לפני 48 יום, היא ענתה לי בפנים, בשקט ולאט, כמו שמסבירים לילד בן 7. "רוני, אין אמא יותר, אין על מי להפיל את התיק. זה אתה ואני, עם מצבה משיש שחור ולבן, על אבן חברון – בדיוק כמו שאתה רצית. רק אתה, רוני. כיפוש הייתה רק זרוע מבצעת שלך. אני מכירה אותך כל חיי. אז די, אנחנו לבד במשחק, תמחק את כל הפאנצ'ים על אמא, היא לא כאן כדי להתגלגל מצחוק, היא גם לא מאזינה וקוראת. אתה תצא מזה, כי כל חייך ידעת להיות פיקח ולצאת מבעיות שחכם לא היה נכנס אליהן. תתחיל להיות חכם, כי די, אתה כבר לא ילד". אף פעם אחותי לא דיברה אליי בבהירות כזו. כל החיים צחקנו על הכל, גם באכזריות. אז תודה, אורלי, יש עלייך.

תהיו טובים, אנשים. תתמקדו במה שחשוב. בריאות זה הכי חשוב.