רודריגז (30) זוהה בעבר עם ארגון השמאל הרדיקלי "מפלגת הסוציאליזם והשחרור". קודם שנעצר עוד הספיק לשלוף כאפיה אדומה ולשאוג: "שחררו את פלסטין, עשיתי זאת למען עזה".
הפיגוע התחולל לפני חודש וחצי בתום כינוס שיזם הוועד היהודי האמריקאי (AJC) במוזיאון היהודי בוושינגטון. לא מכבר זכה המוזיאון במענק אבטחה נוסף עקב הזינוק במספר התקריות האנטישמיות. המפגש בין כתליו נועד לחזק את הקשר בין הקהילה היהודית הצעירה לדיפלומטים טירונים המוצבים בבירה. בין היתר נדונה העמדת קואליציה בינ"ל שתסייע לתושבי עזה.
"דיפלומטיה הומניטרית במזה"ת" הייתה כותרת אחת מקבוצות השיח. לאחר פיזור, שרה וירון שוחחו עם עוד שניים בחזית הבניין. הצרור מאקדחו של רודריגז קטל אותם במקום.
אחר הצהריים משבים קלים ציננו את סמטאות הסייסטה בבית זית. על ההר צמרות האורן נעו במתינות. קדימה ואחורה. כחוככות בדעתן. בכניסה לבית לישינסקי שורת עציצים. דגלון כחול־לבן, כמעט בלתי נראה, נעוץ באחד. מאותת על הצניעות והאיפוק שאפגוש בפנים.
משפחת לישינסקי מתייסרת אחרת. מצדיקה את דינה בהשלמה וללא ערעור. כאבם תהומי, אך צליליו מינוריים. לא ניסו להסביר את אובדנם, את אסונם הבלתי נתפס. פשוט השליכו את יהבם על ישות עליונה שיודעת את סוד הדברים. הקביעה שאל לו לאדם לחקור במופלא ממנו קיבלה כאן משמעות בהירה ונוקבת. יגונם החרישי ננעץ בגבי.
ביום שנפגשנו בו, שבה אמו של ירון לעבודה. רות לישינסקי היא אחות מעשית בדיור מוגן בירושלים. החסדים שהיא מרעיפה על מטופליה מסייעים לה לצלוח את יום־יומה. "איך עבר היום הראשון לחזרתך לעבודה?", שאלתי, "נראה לי כמו שגרה", השיבה בזהירות.
כשהתראינו, דניאל עדיין לא חזר למקומו. בהכשרתו הוא מורה דרך, אך מ־7 באוקטובר הדריך רק שתי קבוצות. את פרנסתו הוא מוצא ב"ויסיוניקס" שבשכונת מלחה בירושלים. במפעל בונים מכשירים שבודקים את מבנה העין, לגלות אם אין היא חולה. דניאל מרכיב את הדגמים ונהנה מאווירה משפחתית. אוהבים אותו, תומכים בו, "תחזור מתי שאתה רוצה", אמרו לו.
הוא בן 64, יליד בואנוס איירס. לאחר גירושי הוריו גדל אצל אמו. אביו הגיע לארץ והיה ממייסדי קיבוץ כיסופים. דניאל, בוער מתשוקה להכיר את ישראל, נחת עם תוכנית "תפוז" של הסוכנות. הוא שב לארגנטינה וב־1984 עלה עם אמו. כעבור שנה התגייס לגדוד 202 של הצנחנים, ועקב בעיות בריאות הועבר למשטרה הצבאית. בה ישרת גם ירון בנו.
עוד לפני עלותו, הצטרף דניאל אל "היהודים המשיחיים". חברי הקהילה מזדהים אתנית ותרבותית כיהודים אך מאמינים שישו הוא המשיח. ישוע הם קוראים לו. דניאל פגש אנשים שעזרו לחולים, ידעו תהילים בעל פה ואמר לעצמו: "הנוצרים האלה יודעים כל כך הרבה, ואני יודע כל כך מעט".
אשתו רות (62) היא גברת מינורית. משפטיה קצרים ומסתיימים בשלוש נקודות, מפנים לבן שיחתה מרחב למחשבה ותגובה. לעיתים תחליף מילה באנחה, מבוכה בחיוך מר. היא בת למשפחה גרמנית. נולדה בפפואה גינאה החדשה, כשהייתה בתחומי אוסטרליה. אביה כומר פרוטסטנטי שלקח את משפחתו לכמה שנות שליחות מטעם הכנסייה.
הוא מאמין גדול בתנ"ך ובעם ישראל. אבל בגרמניה ידע ימים קשים מול חסידי "תיאולוגיית ההחלפה". אלה משוכנעים שהנוצרים החליפו את היהודים כעם הנבחר, אבל הכומר ארנסט אוחז באמונה הלותרנית המסורתית: ליהודים שמור מעמדם המיוחד.
רות־אירנה, זה היה שמה המלא בגרמניה, גדלה בכמה כפרים סמוך לוויסנבורג שבבוואריה. לאחר שלוש שנות לימודי סיעוד החליטה ללכת בעקבות אמונתה ולהגיע לארץ. "גם אני ציוניסטית מאמינה בעם ישראל ובתנ"ך", אמרה לי.
היא נחתה במלחמת המפרץ במטוס האחרון לפני שנסגרו השמיים. כבר בנתב"ג צוידה במסכת אב"כ ויצאה לבית החולים הצרפתי לחשוכי מרפא בירושלים. הפטריארכיה הלטינית בירושלים היא שהקימה את המוסד.
הוא נושא את שמו של לואי התשיעי מלך צרפת, שהוביל שני מסעות צלב ונפל בשבי המוסלמים במצרים. עד מלחמת ששת הימים שכן על קו הגבול בין ישראל לירדן. פעם הציצה חולה דרך החלון ושיניה התותבות צנחו לשטח ההפקר. רק בהתערבות האו"ם שבו התותבות למשכנן.
אירנה־רות, מעתה רק רות, התגייסה בכל מאודה לעמל החמלה. אבל מצאה את השעות לסור עם חברותיה לקופי שופ בכנסיית המשיח. חיפשה את הקפה ומצאה את המלצר. תחת שמיים חרושי סקאדים עיראקיים, לבלבה אהבת רות ודניאל.
ירון לישינסקי נולד על גשר. למרות הקרבה התיאולוגית, זה היה בית שחיבר קצוות: יהודי מארגנטינה ונוצרייה מגרמניה. שנותיו המוקדמות של ירון היו המבוא לאדם שיהיה, גיבשו את העדפותיו, את סולם ערכיו, את אמונתו שפשרה היא הדרך היחידה. "דיפלומט מלידה", מגדיר אותו אביו.
אחיו היו פיזיים יותר. "אני לפעמים חיפשתי את ההתקוטטות, את המגע", הודה חנן. "אבל הוא - קטן ורזה - חתר תמיד לשלום, לפיוס". "להרמוניה", סיכמה רות בלחש. הוא היה ילד מהיר, מוסיף אביו. "נולד מהר, רץ הכי מהר, אומנם לא מיהר להתחתן, אבל את כל השאר עשה מהר ביותר". רות: "הוא היה כזה חמוד, ביישן אבל מאוד מצחיק".
המשפחה התקשתה לסגור את החודש, רות התגעגעה ליקיריה, וכשמלאו שנה לירון עקרו לגרמניה. הם התיישבו בכפר ווטלסהיים שבבוואריה, דניאל התקבל לחברת הטלקום הגרמנית, וירון פיתח חיבה עזה לדינוזאורים. אסף תמונות, צייר, הכיר בשמותיהם את דמויי־הזוחלים המיתולוגיים ושמח להפגין את ידענותו.
ב"בוס" של אביו הטיח פעם: "יש לך שיניים של Liopleurodon" (סוג דינוזאור שחי בים - מ"ח). בגרמניה שידרו אז סדרת דוקו על דינוזאורים, שלושה פרקים של שעה וחצי כל אחד. סבתא - אמה של רות - הקליטה לו, "וראינו את הסדרה איזה אלף פעם", סיפר חנן. אבל לא רק גיבורי העולם שאבד ריתקו את ירון הילד. גם גיבורי העולם הזה.
כשאביך מארגנטינה של מסי וחייך מתנהלים בבוואריה של באיירן מינכן, אתה נסחף לאצטדיונים. אבל ירון לא התבצר בטריבונה. בגיל 4 בלבד בעט לראשונה בכדור. די מהר התברר שהיה חמוש בכל הנתונים שעושים אותך כדורגלן. הוא היה קטן, רזה, מאוד אתלטי, מהיר כשד, צובר במהירות ידע ויודע ליישם אותו.
הוא טיפל בכדור הרבה יותר טוב מגדולים ממנו, התברג במיומנות בקישור ובהתקפה. "איזה גולים היה מבקיע, בוא תתרשם", דניאל מדפדף בטלפון שלו. מראה לי אותו עם חבריו לקבוצה, עוצר על תמונה שבה נראה בנו נח על כר הדשא לאחר משחק. "מנוחת הסקורר", אני אומר, "ירוני...", מסנן אביו.
אבל היו פעמים שכדורו לא פגש רשת. אז דניאל היה מדבר אליו. מנסה לבנות לו פרופיל מנטלי עמיד. שיזדקף, שירים ראש כדי שבפעם הבאה לא ישאיר לשוער ברירה. מכיוון שבאיירן מינכן הייתה "של" חנן, אימץ ירון את "מינכן 1860", שמשחקת כיום בליגה השלישית בגרמניה.
הכמיהה לנצח הייתה לו לטבע ולא רק בכדורגל. חנן: "כששיחקנו ב'איש, אל תתרגז' (משחק קופסה דומה למונופול - מ"ח), ההורים רמזו שאתן לו לנצח, אחרת זה היה נגמר רע".
כשהיה ירון בן 14, שבה משפחת לישינסקי לישראל. סבתא, אמו של דניאל, הייתה כבר מבוגרת, והם רצו מאוד להתייצב לצידה. גם הילדים שנולדו בגרמניה התחילו ללחוץ: "מתי חוזרים לישראל?".
השאלה התחברה לתחושותיו העמוקות של אביהם. "היהודים שייכים לארץ ישראל, וארץ ישראל שייכת ליהודים", אמר לי. "בחוץ אתה מסתדר טוב יותר כלכלית, אבל חסר לך משהו בלב. אתה לא שלם. אני מהדור שבא לבנות ולהיבנות".
ירון ניסה להיבנות על המגרש והצטרף לאחת מקבוצת הנוער של בית"ר ירושלים. "אבל נתקל בדלת סגורה גם בבית"ר וגם בהפועל", נזכר אביו.
חנן מסביר שיש דיונים, מה זה יהודי משיחי. "הרבה ממשבר הזהות נובע מכך שאנחנו יהודים בצורה מסוימת אבל היהדות דוחה אותנו כי אנחנו לא יהודים לפי ההלכה. לו נתנו לנו, היינו רוצים להתגייר, אלא שאצלנו האמונה בישוע היא העיקר, והיהדות לא תקבל את זה".
אסתמת ילדות סיכלה את תוכניתו לשרת ביחידה קרבית. הוא הגיע למשטרה הצבאית, השתתף פעם במצעד הדגלים בטקס הדלקת המשואות, שובץ להיות סוהר בכלא 4 וסבל כל רגע. למזלו, הבחינו מפקדיו בכך שהוא מצויד בראש על הכתפיים והציבו אותו בוועדה לשחרור אסירים.
הוא נפגש עם הפרקליט הצבאי, עם עורכי דין, כתב המלצות שחרור שהובאו לאישור התא"ל, מפקדו. עבודתו שימחה אותו, הרגיש שהוא מיטיב עם החיילים, כולם אהבו את ירון. ותוך כדי כך לא שכח לחגוג את עלומיו. "רקד טוב, הלך ל־Parties, אבל לא היה Party Boy", מאבחן אביו. "לא התפרע, לא אלכוהול".
אלה היו שנים של זיהוי מטרות, של הגדרת שאיפות. הוא למד יחסים בינלאומיים ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, השתלם ב"מודל או"ם", שבו כל משתתף כאילו מייצג מדינה, ועשה תואר שני במזרח תיכון ופתרון משברים באוניברסיטת רייכמן.
לבסוף החליט שאת תרמילו האקדמי יפרוק במשרד החוץ. אית"ן (אזרח ישראלי תומך נציגות) היא יחידה שאנשיה משתלבים בעבודת השגרירויות בעולם. הוא סרק נציגויות, גילה מקומות פנויים בהלסינקי וברומא ולבסוף יצא לוושינגטון. זה קרה לפני כשלוש שנים.
ירון לישינסקי מודל 2022 היה כבר איש עדין ורך דיבור. שפתו הייתה קלה, ומילותיו קלחו. עברית, אנגלית, יפנית וגרמנית. גם בלי לראותו ניתן היה לחוש בו. נוכחותו ריחפה, והוא התנהל בנועם. "כאילו חשש שכל מה שייגע בו עלול להישבר", סיפר אחד ממכריו בוושינגטון. אופיו התאזן מאוד.
רגיש אך לא הססן, דייקן אך לא טרחן, חותר לאמת אך לא לניצחון מוחץ על בר הפלוגתא שלו. אחת מפגישותיו בוושינגטון הייתה עם מרים ווהבה, נוצרייה קופטית ממצרים. היא חרצה שוועידת ניקאה (שקבעה תקן אחיד לנצרות - מ"ח) התכנסה ב־425 לספירה. הוא המתין באורך רוח ותיקן בחיוך אגבי.
"והייתה לו רגישות חברתית מאוד גבוהה", סיפר אחיו הצעיר בן עמי. בשבעה ילמד מפי רבים שירון היה האדם היחיד שדיבר איתם. תמיד זיהה את האיש הבודד. את זה שהדחיק את עצמו לפינה כשרק כוסית הוויסקי מארחת לו חברה. אליו הקפיד תמיד לגשת.
בשבת הזוועה כבר היה נטוע בשגרירות. לא שצה"ל ידע מזה. מיחידתו התקשרו להוריו לשאול מדוע אינו מתייצב. דניאל השיב שבנו בוושינגטון, וירון שיגר מסמכים שמוכיחים זאת. את הצעת אביו שיתייצב במקומו דחה בצחוק קל: "אבא, אל תגזים. הם לא צריכים זקנים".
להוריו לא נותר אלא לשמוח שהוא רחוק מהתופת, שחגורת ביטחון של 9,500 ק"מ מפרידה בינו למלחמה. בשבועות שלאחר 7 באוקטובר נהג להתקשר מדי יום לידידתו מרים ווהבה. "שמרי תפילה למען משפחות הנופלים והשבויים", ביקש ממנה.
ירון לישינסקי עבד אז במחלקה הפוליטית בשגרירות והופקד על זירת המזרח התיכון. הוא חש מועקה על כך שכביכול אינו עושה כלום כשמדינתו בצרות והתנדב למחלקה לקשרי חוץ בשגרירות. המחלקה טבעה אז בעבודה. אנשיה שיבצו דוברים לאולפנים ולאסיפות הסברה, קלטו את כל סרטוני הזוועה, ערכו אותם, זימנו עיתונאים מקומיים שיצפו בהם. ירון השתלב. תרם ונתרם.
שרה מילגרם עבדה במחלקה שאליה התנדב ירון. לגאוות הוריה התקבלה לשגרירות והגיעה ממש ערב 7 באוקטובר. שרה גדלה ברובע פראיירי וילג' ולמדה באוניברסיטת קנזס סיטי. הייתה חברה במועצת "הילל", ארגון הסטודנטים היהודים.
לפני ארבע שנים סיימה תואר ראשון ויצאה לקוסטה ריקה. ב"אוניברסיטת השלום" של האו"ם עשתה תואר שני במשאבים טבעיים. משפחתה הייתה חברה בקהילה הרפורמית "בני יהודה" בקנזס סיטי. עם אחיה יעקב - בוגר ממנה בשנתיים - ביקרה בישראל במסגרת "תגלית".
האלימות האנטישמית לא פסחה על קנזס סיטי. כשהייתה שרה בת 15 נחשפה אליה. מתנקש פתח באש מחוץ למרכז הקהילה היהודית וקטל שלושה. כעבור שלוש שנים צוירו צלבי קרס על כותלי התיכון שלמדה בו. בריאיון לתחנת טלוויזיה מקומית אמרה: "אני חוששת ללכת לבית הכנסת שלי, עתה אחשוש גם בבית הספר שלי. לא כך צריכים הדברים לקרות". כירון נחשבה אף היא לעובדת מסורה, ממוקדת, נלהבת ביותר.
"הגברת הזאת לעולם אינה מזיעה, היא מתנהלת בהדר ובקור רוח", החמיא לה אחד הבוסים שלה. כמה שבועות לאחר מסע הרצח בדרום שרה וירון גילו זה את זו. "אמא, מצאתי אותה", צלצל לבית זית ובישר בחדווה לרות.
הם לא גרו יחד, מה שלא הפריע לקשרים להתעבות. פירורי חיבה נשרו גם על אנדי, הגולדן דודל של שרה. ירון טיפח אותו, רחץ אותו, טייל איתו. הנה הוא בשלג כשרגלי הכלב במגפיים צהובים. "המגפיים של ברוך", דניאל לוחש לי, "כוורת", אני משיב, "הוא קנה אותם בזול", הוא משחרר חיוך רפה.
כשאנדי איתם במושבים הקדמיים, נסעו מדי פעם להוריה בקנזס סיטי. בריאיון ל"ניו יורק טיימס" לאחר מותו, יספיד רוברט, אביה של שרה, את ירון: "הוא היה מדהים, אינטליגנטי בצורה שלא תיאמן, מסור למטרות שהאמין בהן".
והוא אהב את חייו בוושינגטון. חש שהוא בצומת העולם, שותף לדברים הנכונים, הקריטיים. השגריר יחיאל לייטר ביקש לצרפו לצוותו המצומצם בנסיעות עבודה, הוא טיפל במשלחות חטופים משוחררים שהגיעו לעיר, היה חבר בחמ"ל שהכין את ביקור הנשיא הרצוג, נכח באולם הקונגרס בעת נאומו השני של נתניהו, ואפילו מצא את השנייה המתאימה לגנוב סלפי מזורז עם אילון מאסק.
בבית זית הציפה הגאווה את בני המשפחה. הם ניסו להיות שותפים מרחוק לסדר יומו הקוסמופוליטי. בחיבה גימדו את עצמם כדי להדגיש את רום מלאכתו.
"?Bist du in congress today, negrito", בגרמנית מעורבבת באנגלית ובספרדית שואל אביו את הכהה שבילדיו: "האם היית היום בקונגרס, שחורצ'יק?".
ירון: "חח לא לא, כבר עשיתי סיבוב בבית הלבן היום, אז עשיתי את שלי". אבא: "...Ho Ho, אתה עושה סיבוב בבית הלבן כמו שאני עושה סיבוב אצל קולט בצרכנייה בבית זית". ירון: "חחח בדיוק".
הוא דיבר איתם קצרות, בכותרות. שיחות ארוכות יותר ניהלו בעיקר בסופי שבוע. ולאמו רות זה ממש לא הספיק: "רצינו כבר לראות אותו ואת שרה".
אף שחששו משהות בתם בארץ בלהות, נתנו הוריה של שרה את ברכתם לנסיעתה. וירון, ער לכל הפרטים הקטנים, תכנן את ביקורם. אפילו תור לשיננית בירושלים הזמין להם כדי לעקוף את התורים הארוכים בוושינגטון.
בתשומת לב סגר את טיסותיהם. הם ינחתו בווינה עם אוסטריאן איירליינס מקבוצת לופטהנזה, שלא טסה לישראל, ימשיכו ב־AIR WIZZ, וביום שני, 26 במאי, בשעה 19:10 ינחתו בנתב"ג והאב דניאל יאסוף אותם.
גם בבית זית ובקנזס סיטי התחילו להתארגן לקראת נסיעת חייהם של שרה וירון. בהיעדרה של הבת, האם ננסי הופקדה על הטיפול באנדי הכלב. ב־23 במאי, יומיים לפני תחילת משמרתה, עמדה לצאת מקנזס סיטי לוושינגטון. כך תספיק להיפרד בנחת מבתה ואולי גם להתחבב על אנדי.
מהארץ הציע חנן להעמיד את מכוניתו לרשות בני הזוג. דניאל תכנן להתחבר למקדחה ולמברג כדי לתקן כל מה שצריך. "למשל בשירותי חדר האורחים".
ב־18 במאי, שמונה ימים לפני שעמדו להתראות, דיברו שרה וירון בפעם האחרונה עם בני משפחתו. הוא שוחח ארוכות עם אמו. אמר שהם כל כך שמחים לבוא, שסוף־סוף יתאפשר למשפחתו להכיר את שרה, שהם רוצים להתארס.
בן עמי דיבר בפעם הראשונה עם מי שהייתה אמורה להיות גיסתו. הוא היה אז מאבטח בשגרירות באקוודור, והיא סיפרה לו על לימודיה בדרום אמריקה.
שניהם עבדו בשגרירויות, וירון דאג שידברו מדי פעם. הם שוחחו כחצי שעה, שבסיומה אמר בן עמי: "ביי ירון, ביי שרה", אבל ירון כבר ניתק וכעבור דקה הגיב בהודעה: "חה, חה, חה, שרה אומרת להתראות".
קנזס סיטי, 21 במאי, לילה. האב רוברט מילגרם מתכונן לשכב לישון. אבל על הנייד שלו מתחילים להתרוצץ עדכוני החדשות: ירי קטלני במוזיאון היהודי בוושינגטון, התקפה באירוע של הוועד היהודי האמריקני. רוברט מילגרם נדרך. בתו הרי מחוברת ל־AJC. הוא מצלצל מיד ל־F.B.I, לתחנת המשטרה המקומית, אך מעלה חרס.
אין מילה שתרגיע אבא חרד. אשתו ננסי פותחת בנייד שלה יישומון איתור ומחפשת את מיקום בתה. היא מגלה אותה במוזיאון היהודי, האתר שבו התרחשה ההתקפה. "אני פחות או יותר כבר הבנתי", אמר מיסטר מילגרם ל"ניו יורק טיימס", "אבל קיוויתי שאני טועה". ואז צלצל הנייד של ננסי.
על הקו היה שגריר ישראל יחיאל לייטר. הוא בישר שבתם שרה והחבר שלה, ירון לישינסקי, נהרגו. הביע את תנחומיו, סיפר שבאותו שבוע ירון קנה לשרה טבעת אירוסים ובירושלים תכנן לבקש את ידה. במשפחת לישינסקי, אגב, לא ידעו לומר אם אכן קנה את הטבעת או רק אמר שהוא מתכוון לקנות.
קיטו, 21 במאי, לילה. השעון בבירת אקוודור כמעט חופף לזה של בירת ארצות הברית. גם בן עמי, המאבטח בשגרירות, כבר במיטתו. אבל הטלפון שלו מצלצל. "ראית מה קרה בוושינגטון?", שואל אותו הקב"ט שלו. בן עמי משיב שלא ראה. הקב"ט מספר, שואל אם דיבר עם אחיו ושולח לו מבזק חדשות: "תקרית ירי בוושינגטון, שני עובדי שגרירות כנראה נפגעו".
בן עמי: "האמת שבאותו רגע לא הייתי לחוץ, אפילו לא רציתי להתקשר אליו, כי חששתי שאעיר אותו", אבל אחרי רגע החליט בכל זאת לנסות. "ואני מתקשר, מתקשר, מתקשר והוא לא עונה". חמש שיחות שלא נענו, הוא מראה לי על מסך הנייד שלו. דרך חבר מאבטח הוא משיג את המספר של שרה, אך גם אצלה אין תשובה.
הוא שולח לה הודעה, מצלצל שוב. וכלום. המאבטח, שכנו לבניין, עולה אליו. דרך קשרים בשגרירות בוושינגטון הוא מנסה לפענח את ההתרחשות. כשהוא צמוד לחדשות, שולח גם בן עמי הודעות למאבטחים שם. איש אינו משמיע קול. מהחפ"ק של יחידתו בארץ מודיעים שעדיין אין זיהוי, "אבל אנחנו יודעים שאחיך השתתף באירוע".
הוא אומר לעצמו: "אוקיי, אולי הוא לא זמין כי הם בחדר מבטחים ויש המון בלגן כי מתפעלים את האירוע". אי־הוודאות מתחילה לנבור בו. כשעיניו על מסך הטלוויזיה אצבעותיו מחייגות מעצמן. כעבור שעה וחצי מתקשר אליו סגן מפקד יחידתו. כשקצינת הנפגעים לצידו הוא מדווח: "אחיך נהרג במקום". הם מבקשים ממנו טלפון וכתובת של הוריו, אומרים לו שלא יודיע להם. רוצים לשלוח אליהם מישהו. שלא ייוודע להם בטלפון.
בית זית, 22 במאי, 07:10, רות ודניאל מתחילים להתעורר, מתכוננים לצאת לעבודה אך שומעים את החדשות הרעות מוושינגטון. דניאל נלחץ, מתקשר למוקד משרד החוץ. לוקחים מספר, מבטיחים לחזור, מבקשים שיירגע. האב לא חולם להירגע. הוא משגר הודעה בקבוצת המשפחה, רוצה לטוס בעצמו למשרד החוץ בירושלים. לבדוק, לשאול, לדעת. "אבא, אל תיסע", כותב לו בן עמי. דניאל מתקשר אליו כדי לשאול: "למה?".
"תכף ייצרו איתך קשר", הוא שומע מבנו הצעיר. דניאל מנתק.
בן עמי רוצה שאחיו יהיו לצד ההורים ברגע שיבואו להודיע להם. ראשית הוא מצלצל לחנן, שגר באבו גוש, הוא הכי קרוב, הוא יגיע ראשון. בלי לנדב יותר מדי פרטים הוא מבקש ממנו: "סע מיד לאמא ואבא". אותה שיחה הוא מקיים גם עם אחותו יהודית. את גבריאל אינו מצליח להשיג.
יומיים לאחר שנרצח לצד אהובתו, נחת ארונו של ירון בנתב"ג. "עשו לו טקס מלא רגישות. נתנו לנו זמן להיפרד", נאנח דניאל. ירון נקבר בבית העלמין בבית זית. "המומים וכואבים ומשתתפים בצערכם הכבד", נאמר בהודעה מטעם המושב. "ירון לישינסקי נרצח בידי בן עוולה, ואנו מחבקים אתכם בשעתכם הקשה".
רות: "אני לא כועסת על אלוהים אך מרגישה מרומה, כי ירון באמת היה צריך להגיע אלינו אבל הגיע בארון".
התרעות פיקוד העורף