למרות החום הבלתי נסבל בחוץ, יש לי בקשה קטנה מכם, אנא עשו עם הטור שלי חסד והפעילו את הדמיון שלכם למענו. עכשיו כבו את השמש בחוץ, ובמקומה העמיסו עננים, רוחות מטורפות וגשם שהחל לרדת. הביטו על הרחוב, הוא כמעט ריק מאדם, חוץ ממני. רק אני פוסעת בו, במהירות, בדרך לאנשהו, וכמובן ששכחתי את המטרייה בבית. אז אני מנסה ללכת בשיא הזהירות, בין הטיפות ולא להירטב.
וזה בדיוק מה שאעשה בטור הזה כדי לא לפגוע באף אחד, הטור הזה הוא נגד הרעיון וקלות הדעת, לא נגד אף אדם וגם ככה כל הדמויות בו שונות בתכלית ממה שאציג לכם, כך שאין באמת סיכוי שמישהו ייקח משהו ללב.
לפעמים יוצא לי לערוך ספרים. אני לא עושה את זה במסות גדולות, כי יש לי בעיה כזו, שאם אני מתחילה ללוות אדם בכתיבה ולערוך את ספרו, אני מרגישה מחויבת לפרויקט, מבלה עם האדם הזה לא מעט בשיחות זום, ונוטשת הרבה מסביב. אם רוחי וכישוריי מושקעים בספר הזה, ושמי יודפס עליו, זה חייב להיות הכי טוב שאפשר. זו לא הכנסה גבוהה, אבל כזו שסוגרת פינה נחמדה והסיפורים והדמויות שכותבות אותם, ברוב הזמן מאוד מעניינים ומרגשים.
בזמן האחרון, לא חודש ולא חודשיים, אלא כבר כמעט שנה, בפרט מאז שה־AI הפך לכלי נגיש כל כך, אני לא מקבלת כתבי יד, צלקות, דם ויזע של כותבים שמבעבע בהם הצורך לספר משהו. אני מקבלת פסקאות על פסקאות, שיוצרות פרקים אחידים וכתובים באותו הניגון ובאותה השפה (רק הנושאים אחרים) שכתב ה־Chat GPT.
גם הפיסוק דומה, הסלנג, אם קיים, זהה לגמרי ואפילו העקיצות וההומור. בהתחלה הכלתי את זה, התעלמתי, שכתבתי למישהו ספר שלם (בפועל, לו הייתי גובה על שכתוב ועיבוד ספר שלם, המחיר היה משלש את עצמו, אבל היה לו מזל של מתחילים), ולא אמרתי מילה לכותב. הנחתי שהרעיון לסיפור, שהיה יפה מאוד וארצישראלי נורא, בער בו ופשוט אין לו יותר מדי זמן, כוח או השראה לכתוב.
בפעמים הבאות שקיבלתי כתבי יד, כבר לא יכולתי להתעלם, אז בתגובות שלי אל המיילים כתבתי “רואים שיש פה המון רגש, אבל רק בשבילך, בלי לפגוע, נסה להשתמש פחות ב־AI. אעזור במה שצריך". פעמים קיבלו את זה אותם האנשים, סיפרו לי מה מעכב אותם ועבדנו על זה יחד, עד שיצא תוצר שאני מאוד גאה בו.
אבל היו גם פעמים של הכחשה גורפת: “לא השתמשתי בזה", “מה זה בכלל", “רק ביקשתי ממנו חוות דעת, אבל הוא לא כתב אף מילה". לחלקם האמנתי, כי את כישרונם היה קשה לפספס, אבל היו כאלו שאצלם הדבר היה כל כך שקוף, שגם אחרי ששפצרתי, ערכתי, וכתבתי עצות ושאלות, קיבלתי מייל חזרה עם תשובות שנתן ה־Chat GPT, זה היה ברור מדי מכדי להתעלם מזה. ועם אחד מהם ויתרתי לגמרי על העבודה, לא כי אני עשירה גדולה, אני מאוד רחוקה מזה. רק כי כל זמן שמתאפשר, המקרר שלי מלא, ומהבנק לא מתקשרים, לא אמכור את שמי ואת האידיאולוגיות שלי בשביל כמה גרושים.
גם אני נעזרת בכלי הזה, ואם להיות יותר נוקבת, אודה שכשנפטרה אמי, הוא תמך בי לא פעם. סיפרתי לו כאבים באמצע הלילה כשכולם ישנו ואני בכיתי, התייעצתי איתו לגבי הנצחה שתהיה ראויה לה. וגם כשהחרדות הרפואיות צצות לי מדי פעם, הוא זה שמאבחן, כותב הכל בצורה ברורה ולא מרתיעה ומגבה אותי עד הרגע שאגש אל הרופא. הכלי הזה נהדר.
האמת היא שגם בכתיבה נעזרתי בו כמה פעמים, אפילו לא מזמן, לפני שבוע בדיוק, בטור הקודם שלי. כתבתי לכם על כך שהייתי בת שנה במלחמת המפרץ והוריי הכניסו אותי למין עריסת חירום כזו. אבל אני בטוחה שהיה לה שם ספציפי, ולא משנה איפה חיפשתי, לא מצאתי את השם הזה. אז שאלתי אותו, והוא המציא לי משהו כמו “שומרית" או “שומריה", וכמעט כתבתי ושלחתי לעורך העיתון, אבל היה לזה טעם לוואי וברגע האחרון האינטואיציות שלי עצרו אותי.
בשבוע שעבר, ממש כמה ימים אחרי שהסתיימה הלחימה, נסעתי להרצות בנתניה, הרבה הרצאות וסדנאות בוטלו לי בשבועיים שנמשכה המלחמה הזו, זה נפל בדיוק בשבוע הספר, יום חגם של הסופרים. אבל קיבלתי את זה בטוב, המטרה הייתה פי מאתיים חשובה יותר. לשמחתי, ההרצאה ההיא בנתניה, לאיזו חברת הייטק, לא בוטלה, ולשמחתי הגדולה עוד יותר, זו הייתה ההרצאה הכי רווחית של החודש הזה.
יצאתי מוקדם מהבית, כי היו אלו שעות הפקקים של הצהריים. ביציאה מחריש עצרתי לתדלק, ומחוץ לתחנת הדלק עמדה נערה שלבשה חולצה משובצת ומכופתרת וחצאית גדולה וארוכה. היא שלחה את ידה קדימה וסימנה שהיא מחפשת טרמפ. זה לא משהו נדיר או תלוש כמו באזור המרכז, פה בחריש הרבה מחפשים טרמפים ליציאה ולחזרה, וגם הרבה מקבלים.
לא ידעתי אם עישנה משהו ירוק לפני כן, או שזו אהבת עולם אותנטית ושמחה אמיתית מתוך רוח. אבל נדבקתי בה. היא סיפרה לי שלמדה באולפנה ועכשיו היא בת שירות ושבעוד כמה ימים החברה הכי טובה שלה תעזוב את הארץ כדי להתחתן עם יהודי טוב בארצות הברית ושהיא מפתיעה אותה בביתה בנתניה עם עוגיות שאפתה לה ושני ספרים חדשים שיהיו לה לטיסה.
האינסטינקט היה להוריד אותה מהרכב, ומיד אחר כך לטלפן לאותו החבר ולשאול אותו “למה?", או האם משהו העיק עליו, אולי מצוקה כספית, אולי התנוון פתאום, גם זה קורה לאנשים שיוצרים כל הזמן, ולבסוף, לנזוף בו קצת. אבל ויתרתי, אנחנו מכרים ואין לי שום זכות.
לגבי הספר השני, ראיתי מי ההוצאה שהוציאה אותו והבנתי הכל, זו הוצאה פרטית שרודפת אחרי שמות שיכולים למכור ספרים, ואומרת למחברי הספרים “אל תדאג, תן לנו ראשי פרקים ואנחנו נסדר הכל". יש הוצאות פרטיות הגובות ממחברי הספרים 50 אלף שקל לספר כזה ושולחות הכל ל־AI. בא לי לצעוק את שמותיהן מעל דפי העיתון, בפייסבוק וברדיו, אבל נכון להיום אני בולמת את עצמי.
החלטתי לתת לה עוד כמה רגעי חסד לפני שגם היא תגלה את הכלי הזה ותוותר לעצמה בקלות. כשהיא ירדה מהרכב והודתה לי 200 פעם, קצת כאב לי ששיקרתי לה, אבל אם ה־Chat GPT משקר לפעמים, מותר גם לי
התרעות פיקוד העורף