שבוע שעבר עשיתי בדיקות מהסוג שאתה לא באמת מתכנן מראש, אלא פשוט מתייצב אליהן, כמו צו מילואים מהיקום. בדיקות סקר שקופות החולים מציעות פעם בשנתיים. אני חובב בדיקות ידוע, וכשנותנים לי, אני שם. אם כי חייבים לומר שהשם "סקר" הוא ככל הנראה ניסיון למיתוג רך של המציאות. זה נשמע כמו משהו חביב, קליל, שאלון טריוויה בפייסבוק: "איזו מערכת פנימית אתה, לפי רמת העצבים שלך בתור לבנק?", אבל בפועל זו רשימה של מידע רפואי שנשפכת עליך בזמן שאתה עירום רגשית ומנסה להבין למה הטסיות שלך בורחות בלי להשאיר פתק.
הגעתי למקום בצום, כמו שמבקשים, מה שכבר הפך אותי לעצבני יותר ופגיע יותר. במצב של רעב ואי־ודאות - שילוב מנצח שמוביל בהכרח לחרדה רפואית - התחלתי את שרשרת החיול הרפואית. קודם כל בדיקות דם. החיסרון: שואבים ממך משהו כמו טונה של נוזל. היתרון: מותר סוף־סוף לשבור את הצום. לדעתי, רק בגלל הארוחה שנותנים שם, אני עושה את הבדיקה פעם בשנתיים. בסמיכות למעבדת הדם צץ בופה שלא מבייש מלון שבעה כוכבים בדובאי: טונה, גבינות, ביצים, קפה, ומכיוון שזה מגיע אחרי שהתאפקת לילה וחצי, התחושה היא של ארוחת מישלן פלוס.
מעכלים וממשיכים הלאה. בדיקת ריאות, אק"ג, שמיעה. הכל בסרט נע. הבדיקה הכי מתעתעת היא זו של השמיעה אגב: משמיעים לך צלילים שאפילו כלב בריטי לא מזהה. מין צפצופים באוקטבות סודיות שעלולות להפעיל טיל גרעיני אם עונים מהר מדי. ויש לחץ סמוי תוך כדי. פחדתי שיגידו לי בסוף שמצבי רע וחייבים מכשיר שמיעה. בקצה מסכמים בבדיקה כללית של רופא, שעובר איתך על התחלואים ותוך כדי כך ממליץ על עוד כמה בדיקות שלא ברור אם הן רפואיות או חלק מהכשרה למוסד.
בקיצור, גן עדן קטן להיפוכונדרים עם נטייה למלודרמה. ההליך היה נעים בהחלט. חלוקים לבנים ומחטים עושים לי טוב משום מה. עם נחיתת האופוריה התחלתי להסתכל על הקולגות שלי, הנבדקים האחרים. כולם שם נראו לי מבוגרים. עברו את ה־40 מזמן, בין 50 לישישים. "מה אני עושה פה?", חשבתי לעצמי ואז נזכרתי שפאק, זה הגיל שלי. הם בטח הסתכלו עליי וחשבו בדיוק את אותו הדבר: "מי זה האלטע קאקר הזה?", בקיצור, הייתה בינינו הבנה שקטה של אנשים שכבר קנו מגבת למכון פיזיותרפיה, גם אם עוד לא קבעו תור.
התוצאות הגיעו. לאט־לאט. עמדתי שם וקראתי. נכון, אני עושה ספורט. המון. מרים, שוחה, רץ, מתקרר במים של ויקינגים מתים וחוזר להתחמם כמו שווארמה על עמוד, מנסה לאכול נקי, לישון טוב ולנשום עמוק. חשבתי שזה יעשה את ההבדל. אז חשבתי. גיליתי שהגוף לא מחלק תעודות הצטיינות על כוונות טובות. הוא בוחן תוצאות.
צפיפות העצם שלי, למשל, בחרה לעזוב את הגוף ולטוס לחופשה בגיאורגיה. היא ענתה במייל: “T-score מינוס 1.5. תודה ששאלת". לא מספיק גרוע כדי לקרוס, אבל מספיק כדי שתתחיל להחזיק את המעקה גם בירידות. הריאות? אוויר צח זו כבר לא אופציה, זו חובה. הנשיפה שלי, למרות כל הקרח, לא עוברת את ועדת הקבלה של בית גיל הזהב. הרופא אפילו שאל אם אני מעשן. עניתי לו שהלוואי ואם יש לו משהו להתארגן עליו שיביא. הוא לא צחק. מבחינת תפקודי כבד וכליות ורמת הסוכר, אני נראה כמו סטודנט שנה א' לביולוגיה ששתה הרבה מים ואכל חסה עם רגשות אשם, אבל ה־LDH, האנזים שצועק “משהו פה נשבר", סימן לי, "תיזהר, חביבי, שמתי עין עליך".
בשורה התחתונה, אני לא מרגיש חולה. אני רק מרגיש עייף. מהסוג שלא עובר אחרי שינה או קפה, גם לא אחרי יוגה. עייפות קיומית קלה. כמו קיר סדוק בבית שכור שאתה מפחד לגעת בו, שלא יתמוטט כל המבנה. ואני יודע שאני לא לבד. כולנו שם. הגוף עוד מתפקד, כי צריך לקחת את הילדים, להגיש תחקיר, לשלם מיסים, לזייף התלהבות בפגישות זום, אבל מתחת לפני השטח הנתונים מדברים. הם לא צועקים. הם רק מהנהנים בשקט ואומרים: "שמת לב? משהו פה נשחק".
אני יודע שזה החלק שבו אמורים לעטוף הכל במסר מעודד: "זה הזמן להקשיב לעצמנו", "בריאות זה לא מובן מאליו", "תהיו טובים לעצמכם" וכו'. אז הנה המסר שלי: לפעמים אתה עושה את כל מה שצריך. אוכל את כל הסלטים, עושה את כל הסאונות, כל האימונים, בולע את כל תוספי התזונה, ובכל זאת הגוף מסתכל עליך ואומר: קפוץ לי. וזה בסדר. כי הבריאות האמיתית, אם למדתי משהו מכל הבדיקות האלה, היא לא בתוצאה. היא בזה שאתה לא מוותר. אתה ממשיך. מתאמן, מתנשף, נבדק, מתלונן, מחייך. ואולי, הכי חשוב, כותב על זה טור. גם זה שורף קלוריות.
התרעות פיקוד העורף