אני איש עסקים קטן מאוד, ומי שלא מאמין לי מוזמן לעיין בהצהרת ההון שלי. לא שאני מתלונן, טפו טפו טפו. המקרר, ברוך השם, מלא בכל טוב, כך גם המזווה ומדף היינות (לא אתפלא אם שתיתי ואכלתי בחיי משהו כמו שתיים־שלוש דירות בתל אביב), אבל למרות התחככות מתמדת בקהילת העסקים בישראל, מעולם לא התעשרתי (או כמו שנוהגים אישי ציבור לומר בצניעות מעושה: "עשיתי לביתי").
אף שאני מפליא לתת עצות עסקיות טובות לאחרים, אני גרוע מאוד בליישם אותן בעצמי. כך למדתי עת ניסיתי מדי פעם להפוך מרעיונאי למבצע, עד שהשלמתי עם מקומי בשרשרת המזון הפיננסית: אחד שיכול לטוס לחו"ל בכיף כמה פעמים בשנה, אבל לא לשרוף תקציב של סופשבוע שלם על שדרוג הכרטיס לביזנס.
לא באה כל ההקדמה הזאת אלא כדי להאיר באור זוהר את הנושא שעליו נדבר הפעם: סמבוסק. כן, כן, אותו מאפה מבצק שממולא במקומותינו בשילוב גבינות - צהובה ובולגרית - שתפקידן העיקרי הוא לגרום לכווייה בלשון למי שסירב ל"אפ־סייל" בדמות ביצה קשה וחומה. מה כבר יש לדבר על סמבוסק, תשאלו, ואני אשיב בפה מלא ולשון עם כווייה: "או הו! יש ועוד איך!".
הנה רעיון עסקי שמונח כאן לטובת יזם זריז: רשת סמבוסק בכל רחוב ראשי של רובע בילויים בעולם. ויש גם פרזנטציה: דמיינו רחוב ובו המוני בליינים צעירים ומוכי רעב, שצלילי המוזיקה עדיין מתנגנים באוזניהם ושאריות של חומרים אסורים עוד בדמם. הם צובאים על דוכני מזון מהיר: פיצות גרועות, צ'יפס, נקניקיות ממקור לא ידוע מעולם החי או כל דבר אחר שטוגן בשמן עמוק. פה ושם נצפים גם דוכני דונר־קבב, ג'ירוס או שווארמה (תלוי מאיזו תפוצה הגיע לוכד החתולים).
עכשיו מקמו בין כל אלה דוכן סמבוסק, בניחוח מאפה טרי שמהלך קסם גם על אדם שבע, לא כל שכן על מי שנתקף מאנץ' פראי בשלוש לפנות בוקר. הוא משביע אבל לא מטוגן, צמחוני - שיכול בקלות לקבל גם הטיה טבעונית ובעיקר זול להכנה כמעט כתפוח אדמה שנחתך לצ'יפס. איך אמר לי פעם אחד שמבין? "הגאונות בסמבוסק היא שאתה מוכר 70% אוויר". אם יש בין הקוראים יזם זריז ובעל ידע בתחום, יתכבד וירים את המיזם. מדובר ב"כסף על הרצפה" (ואם ישלח לי בהזדמנות כרטיס טיסה כהוקרה על ההשראה, דייני).
אבל לא על הסמבוסק לבדו ייסוב הטור הזה, כי אם על הסמבוסק כמשל. בטור טלוויזיה אחד שהתפרסם בעיתון לאנשים שחושבים אותו הדבר, התגולל הכותב במילים קשות על מגיש תוכנית אוכל אמריקאי שביקר בתל אביב, ומכל נפלאותיה הקולינריות תקע דווקא סמבוסק.
יש לעיתים שאדם קונה עולמו בשעה אחת - ויש פעמים שבהן אדם מבין הלך רוח של מחנה שלם בשעה אחת ובפסקה אחת בטור של קולגה.
אודה שבשלב הראשון נטיתי ליישר קו עם הכותב ולהסתער על אותו מגיש, שכן אני מלווה את סצינת האוכל המקומית, כלקוח וכחבר של חלק גדול ממחולליה כבר יותר מ־30 שנה. סהדי במרומים שאני יודע שלתל אביב יש מה להציע בתחום הקולינרי, גם מול ערים שתהילת מסעדותיהן יצאה למרחוק.
ובכל זאת, אם הייתי צריך לספר את סיפורו הקולינרי של המקום הזה, אפשר שסמבוסק הוא מקום לא רע להתחיל בו: הוא לא תקוע בין קוממיות לנכבה כמו פלאפל, חומוס או סלט קצוץ דק, ואינו חסר אופי כשיפוד פרגית שהוטבע בטחינה בתוך אמבטיה מחצי־פיתה. הוא משהו בין המזרח הקרוב ובין הבלקן, מזכיר טוסט מלחם פרוס עם גבינה צהובה, שנצלה על תנור ספירלה בבסיס צה"ל אי שם, ששודרג בגרסה ישראלית לגבינה בולגרית. הוא חם ומגרה, אבל גם זול ומשביע, וחלמון הביצה שבו נמשח ראשו, אינו אלא מצע לקליטת כמה גרגרי שומשום, מלח גס או זעתר טחון.
כלומר, אותה תוכנית אוכל הצליחה לתפוס קולינריה ישראלית במאפה אחד הרבה יותר מכפי שנראה בתחילה. מי שחרה לו על כך, הוא מי שבונה את ייחודו על בידול לשם בידול, אחד שהלל לפני כ־20 שנה מנות של חציל בלאדי בטחינה כסמל למטבח מקומי - רק כדי לחבוט בהן עד כאב עת הפכו לעממיות. או אז ניטל מהחציל מעמדו כחומר גלם שהוא סמל לאותנטיות, דו־קיום ומסורתיות מתחדשת, והוא הפך לשק החבטות של מבקרי קולינריה שיאהבו כל דבר זולת בבואתם הנשקפת במראה.
עם כל הכבוד לרעיי הנושאים בעול הקולינריה המקומית בתנאים עסקיים בלתי אפשריים, המקומות היחידים שבהם אפשר לראות תור של קונים נלהבים בשעה שתיים (בצהריים או בלילה!) הם אלה שבהם רודה מוכר עייף כיסי בצק שמנמנים מהטאבון הלוהט שבגבו. תאהבו או לא, זה הסיפור שלנו - וכל הכבוד לאורח לרגע שהצליח לזהות אותו בין שלל הפיתויים הקולינריים שיש לישראל להציע.