אחרי הפסקת האש היה אפשר להריח את זה באוויר. זה לא היה ריח של שריפה ולא של אבק, זה ריח של חיים שחוזרים לפני שהם באמת מוכנים לזה - רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב בבוקר שאחרי הפסקת האש חזר לפעילות רגילה כאילו כלום. אילו בדרך לשם לא היו סימנים על הבתים חסרי התריסים או הזגוגיות שנפגעו מההדף של הטיל, שפגע רק שבוע לפני כן לא רחוק משם, אף אחד לא היה מעלה בדעתו את ההזיה הקולקטיבית שקרתה פה.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה העזתי לצאת לסיבוב בשכונה כדי לראות במו עיניי את זירת הנפילה שהייתה לא רחוק מאיתנו. כמי שכבר חוותה דבר כזה לפני כמעט שנתיים, ובתוך הדירה שלה עם "סתם" רקטה קטנה, אני מודה ששום דבר לא הכין אותי להיקף השלכות ההדף העצום שניכרו עוד בדרך לשם.
המזל - בהחלט אפשר לקרוא לזה כך - שלא היו נפגעים בגוף. מזל נוסף הוא שיש בתים שלא נפגעו בכלל. יש כאלה שניזוקו רק במעטפת, ישנן דירות שנראות שלמות לחלוטין בעוד בקומה מתחת אין חלון או תריס או שדלת יצאה ממקומה. אין חוקיות להדף, כך הבנתי כשניסיתי להתחקות אחר מסלולו הארוך והמפותל, ולהבין איך לעזאזל זה הגיע עד לרחוב שלנו. הוא שט לו באוויר בין רחובות כמו טורנדו שמגיע ממזרח, והכה. לאבד קורת גג ורכוש זה לא נעים, ובכל זאת, איזה מזל. המון מזל.
אוהבים להשמיץ את העיר המורכבת הזאת (והאהובה עליי בעולם אף על פי כן ולמרות הכל), אבל גם תל אביב חטפה. "מה, תכתבי על זה גם השבוע? אבל זה כבר נגמר", אמרו לי. והאמת, שרציתי לכתוב משהו אחר, אבל כשהתיישבתי מול הדף הלבן, זה פתאום יצא. כי בשכונה הישנה מאוד אבל החדשה שלנו, שרק עברנו אליה לפני פחות מחודשיים, הסופרמרקט עדיין סגור, וגם חנות הצילום האהובה.
בית הקפה הקבוע שלנו, שרק לפני שלושה חודשים נפתח, תלה שלט שאומר ששום דבר לא ישבור את רוחם ומיד אחרי השיפוצים הם עוד ישובו. בחנות המשקאות הם מתעקשים להמשיך למכור גם בלי דלתות, זכוכיות וחצי מהסחורה. יש משהו טבעי אבל גם בלתי נתפס בזה שהעולם ממשיך כרגיל, ואולי זה גם סוד הקסם הישראלי. האור ברמזור נדלק בזמן, האוטובוס עובר כאילו כלום, שוב יש פקקים ברחוב הירקון וצפירות ואין חניה.
הסתובבתי כמו זומבי במשך שעה שלמה ורק בהיתי. זו כאמור הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית אחרי 12 ימים לא רק לזרוק זבל או לשבת על ספסל, אלא באמת לצעוד, לשאוף אוויר פיח, לשמוע צופרים ואת רעשי העבודות הבלתי נגמרות של הרכבת הקלה. מעולם לא הערכתי יותר את הרעש וההמולה של העיר כמו באותו יום.
נכנסתי לכל דוכן או חנות, לא כי הייתי צריכה משהו, אלא יותר מתוך רצון לאינטראקציה עם בני אדם שאמרו להם "סטופ משחק" והם אמורים לחזור להתנהג כרגיל. לא רק אני שיוועתי לשיחה עם זרים, גם המוכרים, שבמקום לספר לי על ההנחות שהם עושים "לרגל המצב", היו חייבים לפרוק בעצמם "איזה טירוף זה היה, הא?".
היה אפשר להריח את זה באוויר, וזה לא היה ריח של שריפה ולא של אבק. זה ריח של חיים שחוזרים לפני שהם באמת מוכנים לזה. זה היה ניכר ביומיים הראשונים אחרי הפסקת האש. כמו מישהו שיצא מטיפול נמרץ ומצפים ממנו כבר להשתתף בישיבת צוות. האנשים, המכוניות, הבניינים, כולם לובשים את התחפושת של "הכל רגיל", אבל אם מתקרבים, שומעים את השחיקה של המחט שמונחת לא נכון על הפס הזה בתקליט.
יש משהו בעיר הזאת, ואולי גם בנו כעם, שדוחף קדימה גם כשעוד לא התרנו את הקשרים מהסיבוב הקודם, גם כשהזיכרון עוד בוער. תנועה עיוורת כמעט, אינרציה של הישרדות שמולבשת בתחפושת של "חיים כרגיל". כמו תקליט ישן, כזה שכבר נסדק, אבל ממשיך להסתובב ולנגן, מתוך הכורח להמשיך להשמיע צליל גם כשהמחט קופצת שוב ושוב לאותו חריץ.
לא מפני שהכל באמת חזר למקום, אלא כי אין באמת אלטרנטיבה. אולי זו לא הכחשה, אלא צורת פעולה של מערכת ההפעלה האנושית: להלביש תחושת שליטה על כאוס, לסדר את היום כאילו הוא לא התפרק אתמול, למלא את הרשימות, לקנות לחם, לשלוח מיילים, לשלם חשבונות.
כך חוזרים, לא באמת אלא כאילו, והכאילו הזה כנראה הוא מה שמאפשר לעיר הזאת, שמכירה היטב את פעימות החרדה ויודעת גם לרפא את עצמה מהר, להיראות שוב כמו העיר שלא עוצרת שאנחנו מכירים. שגם אם היא עדיין נמצאת שלושה צעדים לפני שהיא מעכלת את מה שהיה, היא לא יכולה לעמוד במקום. ואולי גם בגלל זה יש מי שכמונו כל כך אוהבים אותה.