לסבתא רבתא שלי קראו מאי, ואני קראתי לה ״גרמה מאי״. היא הייתה אישה מיוחדת במינה. היא חיה עד גיל 103 ושנאה כל רגע של קיום. היה נדמה כאילו אלוהים עושה לה דווקא כשהוא משאיר אותה בחיים עד גיל כזה מופלג. במהלך שלושת העשורים האחרונים לחייה כמעט ולא יצאה מהבית הענק שלה במרכז לונדון. היא הייתה נשארת בבית ומרכיבה פאזלים ענקיים, של 1,000 חלקים ויותר.
אני זוכר איך בתור ילד הייתי בא אליה לדירה הענקית והחשוכה, ומגיע עד לחדר ענק שהיה פעם חדר אוכל מרווח והוסב לחדר פאזלים. היו שם כל מיני שולחנות אוכל ענקיים אך לא היה עליהם אוכל, אלא פאזלים. הייתי נכנס והיא הייתה שואלת אם אני רוצה אולי צנים עם מרמייט (שזה ממרח בריטי מחריד שעשוי מתמצית שמרים ונהוג למרוח אותו על צנים.
רבים מהאנשים שטעמו מהמאכל הזה מתארים אותו כמשהו שטעמו גרוע משל תרופה ויש אף שאומרים שבכלל צריך למכור את המוצר הזה בבתי מרקחת ולא בסופרים. הבריטים אף פעם לא היו מוצלחים בכל מה שנוגע לאוכל). אני כמובן הייתי מסרב להצעה הגסטרונומית המסעירה של סבתי והייתי מתקרב אליה, והיא הייתה אומרת לי במבטא הבריטי שלה: ״come on, grab a chair״, ואני הייתי גורר כיסא ונעמד עליו ומביט בפאזלים הענקיים שהיו חלקם מורכבים יותר וחלקם פחות, ומנסה לגלות מהי התמונה שעליהם. לרוב, במקרה של סבתי, אלו היו פאזלים של נופים. היה משהו יפה בזה שהיא לעולם לא יוצאת מהבית אבל מעריכה נופים.
כשהיא הגיעה ל־100 שנות קיום, עשו לה חגיגה משפחתית גדולה. העניין הוא שכל אזרח בריטי שמגיע לגיל 100 מקבל מברק מיוחד מהמלכה (עכשיו זה כבר מהמלך, בזמנו זה היה מהמלכה), וכל דבר שקשור לבית המלוכה מרגש מאוד את הבריטים - כולל בני משפחתי.
״סיוט״, היא השיבה לי, ״הייתי שמחה למות כבר לפני 20 שנה״.
״למה, סבתא?״, תהיתי.
״למה? כי כמה אפשר לחיות? אפשר לחשוב שזה איזה תענוג גדול לחיות״.
הסתכלתי עליה בזמן שהיא אמרה את זה, והיה לי ברור שהיא מאוד רצינית ושהדברים שהיא אומרת מגיעים היישר מתוך ליבה. אני חושב שאז, בפעם הראשונה, הבנתי את מהות החיים - למות בזמן. כל עוד אתה מת בזמן, הכל בסדר.
״אבל תבוא אליי מחר״, אמרה לי סבתי, ״אני רוצה להראות לך משהו״.
יום למחרת באתי אליה לדירה החשוכה וניווטתי את דרכי אל חדר הפאזלים. היא אמרה לי לקחת כיסא ולעמוד עליו. ״הכי חשוב זה להתחיל במסגרת״, הסבירה לי, ״ואז להסתכל על התמונה של הפאזל ולבחור לך את הדבר שאתה הכי אוהב בתמונה, ולפי זה לעבור על כל החלקים של הפאזל ולהוציא את אלו שיש בהם הצבע של הדבר שבחרת בתמונה ולעבוד עליהם״.
״אוקיי, סבתא״, אמרתי.
״הכי חשוב זה להתחיל במסגרת״, אמרתי לבתי הקטנה בעת שהרכבנו את הפאזל האחרון, ״ואז להסתכל על הפאזל ולבחור את מה שאת הכי אוהבת בתמונה, ואז להוציא את כל החלקים שיש בהם הצבע של הדבר שאת הכי אוהבת שבחרת ולעבוד עליהם״.
״חייבים לעשות ככה, אבא?״, היא שאלה.
״לא חייבים״, אמרתי, ״אבל אם את רוצה להצליח בדברים, את צריכה לגשת אליהם עם שיטה מראש״.
״אני חייבת?״.
״את לא חייבת, אבל מומלץ״.
״טוב אבא״.
התרעות פיקוד העורף