לאיזנקוט היו שתי דרישות בלבד: לשנות את שם הרשימה מכחול לבן למחנה הממלכתי, ולהעביר את המפלגה תהליך של דמוקרטיזציה ופריימריז גם לראשות וגם לרשימה. גנץ קיבל את הדרישות למרות שהסתייג משתיהן. ככל שחלף הזמן ואיזנקוט עמד על שלו, כך היו אנשיו של גנץ נחושים שלא יעלה על הדעת שיהיה כתוב בעתיד על פתק בקלפי "המחנה הממלכתי בראשות גדי איזנקוט". אפשר להבין אותם, אבל גם את גדי שעשוי מחומרים אחרים, חריג בנוף הפוליטי, לא למד לשקר ולהרביץ, ומנסה להנחיל תרבות פוליטית אחרת.
לא במקרה מדברים על בני גנץ כעל מועמד ראוי לנשיאות שיוכל לממש את חזונו ולאחד את העם. הוא עדיין חושב שאפשר לעשות את זה בפוליטיקה בת זמננו, ופתח בקמפיין חדש "חותרים להסכמות". אני מתפלל שהוא צודק.
ומילה על גדי איזנקוט האצילי והעניו, שאוהב את המדינה הזאת וחרד לה עד כלות. אומרים על רמטכ"לים שכאשר הם פושטים מדים, הם הופכים מיד לנמוכים ב־20 ס"מ. אצל איזנקוט זה הפוך. דווקא הפוליטיקה חשפה את אישיותו וערכיו יותר מכל.
התרעות פיקוד העורף