1
אם אני טועה, לא אהסס להתייצב בפניכם כאן, במקום הזה, בשבוע הבא - ולהתנצל. אני חושב שראש הממשלה בנימין נתניהו מאושר מההצלחה של המלחמה באיראן ומהשינויים במזרח התיכון, הוא מאוהב ב"חברות" שלו עם דונלד טראמפ (זו לא בדיוק חברות, אבל לא נורא), מעוּדד מההסכמה הלאומית הרחבה אד־הוק שגייס סביבו במלחמת 12 הימים, מהדחייה הנוספת במשפטו, והוא מתבשם מהאפשרויות המדיניות שנפתחות בפני ישראל ובפניו ובראשן הרחבת הסכמי אברהם עם סעודיה, סוריה ומדינות מוסלמיות נוספות.
אני סבור שנתניהו מבין שהמשך המלחמה בעזה לא יניב דבר, יגרור עוד קורבנות ושהיא מעצבנת את הנשיא טראמפ, שלא אוהב מלחמות. המלחמה גורמת לישראל נזקים כבדים ברחבי העולם, לרבות חרמות ונידויים, ובראש ובראשונה מונעת את השבת החטופים הביתה.
לכן, אני מעריך בזהירות שנתניהו יבקש להמשיך לקלוע אל ההסכמה הלאומית הרחבה בישראל, שמתחברת לרצונו ולחזונו של הנשיא טראמפ וצוותו, וירצה להכריז על הפסקת המלחמה בעזה ועל הסכמתו לשלם את המחיר להשבת החטופים בהקדם, לפחות את רובם (הרמטכ"ל אייל זמיר כבר הציב עבורו את הסולם מול בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר).
זה כמובן תלוי לא רק בנו ובנתניהו ולא רק בנשיא טראמפ, אלא גם בחמאס, נטול המנהיגות הישנה והמנוסה שסוכלה, שספק אם הפנים את מצבו ואת היותו בודד במערכה. לחץ קטארי ומצרי כבד מול חמאס ונפנוף בחבילת הטבות, סעד ורווחה לתושבי עזה, עשויים להאיץ את התהליך.
השבת החטופים היא כעת המשימה מספר אחת של מדינת ישראל ושל הדור שלנו. בלעדי זה אין ולא תהא לנו תקומה. עבורנו זה לא חלק מ"עסקה", זה צו חיים ומחויבות ערכית ולאומית לאנשים שנחטפו בפיג'מות ממיטתם.
כשאני כותב את הדברים הללו ביום רביעי אחר הצהריים, לא מעניינת אותי פוליטיקה בכלל, ולא אכפת לי מה ירוויח נתניהו או מה יפסידו אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ויאיר לפיד. מעניין אותי שהמלחמה בעזה תסתיים, שהחטופים ישובו הביתה, שישראל תשתקם, תצא לדרך חדשה, תשתלב בתהליכים האזוריים ושתממש את כל ההזדמנויות הקיימות כעת באזור.
זה לא אומר שצריך לוותר על המשך התהליך המשפטי של נתניהו (או עסקת טיעון) וכמובן לא על ועדת חקירה ממלכתית ל־7 באוקטובר. החובה בוועדה כזו מתגברת לאחר שנתן אשל כבר הודיע שעד לבחירות כולם ישכחו שהיה טבח ב־7 באוקטובר. יכול להיות שהוא מכיר את הזיכרון הישראלי הקצר ושהוא קצת צודק ואף מקנא באריק שרון, שהעלים את 1982 ואת מסקנות ועדת כהן ואת הדחתו ממשרד הביטחון – והצליח להיבחר לראשות הממשלה.
דווקא המחשבה הזאת של אשל מחייבת לא לשכוח ולא לסלוח, לתחקר ולבדוק מה ואיך קרה ולהפיק לקחים. אבל קודם כל וראשית לכל, אנחנו רוצים את החטופים בבית ואת הלוחמים בגבולם, את ישראל חזקה ובטוחה ולכןגם תומכיו וגם מתנגדיו צריכים לאחל לראש הממשלה הצלחה בביקור החשוב בוושינגטון.
2
כמו בעסקים, כך בפוליטיקה – לרוב, האחריות על אחזקת השותפות, שימורה וטיפוחה מונחת תמיד על השותף הבכיר. לכן, בני גנץ הוא הנושא באחריות לעזיבתו של גדי איזנקוט. אני אומר לרוב, כי השותפות עם גדעון סער הייתה מנוכרת ולא מתאימה מראש, אך אצל גנץ ואיזנקוט זה היה שונה. בני גנץ, שהיה שר ביטחון ורמטכ"ל, לא ממש היה צריך את איזנקוט הביטחוניסט לצידו מבחינה אלקטורלית. היה חשוב לו מאוד שגדי לא ילך למפלגתו של יאיר לפיד, ולשם כך גויסו "הרעות והחברות בשדה הקרב", והאחריות המשותפת לגורל האומה.
לאיזנקוט היו שתי דרישות בלבד: לשנות את שם הרשימה מכחול לבן למחנה הממלכתי, ולהעביר את המפלגה תהליך של דמוקרטיזציה ופריימריז גם לראשות וגם לרשימה. גנץ קיבל את הדרישות אף שהסתייג משתיהן. ככל שחלף הזמן ואיזנקוט עמד על שלו, כך היו אנשיו של גנץ נחושים שלא יעלה על הדעת שיהיה כתוב בעתיד על פתק בקלפי "המחנה הממלכתי בראשות גדי איזנקוט". אפשר להבין אותם, אבל גם את גדי, שעשוי מחומרים אחרים, חריג בנוף הפוליטי, לא למד לשקר ולהרביץ, ומנסה להנחיל תרבות פוליטית אחרת.
גנץ, לאחר שהיה כפסע מלשכת ראש הממשלה ועם סקרים של 40 מנדטים, משלם ועומד לשלם מחיר פוליטי כבד על הצגת ערכים אישיים ולאומיים שאין להם מקום בפוליטיקה הדורסנית של 2025: אהבת הארץ, חתירה להסכמות, טובת המדינה לפני הכל, סיוע לראש הממשלה ולמדינה במלחמה. על כל אלה הוא שילם גם במחנהו, שבו נפל קורבן ל"מכונת הרעל" משמאל (יש דבר כזה). חלק מתומכיו אמרו נואש כשראו אותו חותר כל העת לשותפות עם נתניהו, והוא גם הפך ללעג ולקלס ב"מכונת הרעל מימין".
לא במקרה מדברים על בני גנץ כעל מועמד ראוי לנשיאות, שיוכל לממש את חזונו ולאחד את העם. הוא עדיין חושב שאפשר לעשות את זה בפוליטיקה בת זמננו, ופתח בקמפיין חדש "חותרים להסכמות". אני מתפלל שהוא צודק.
ומילה על גדי איזנקוט האצילי והעניו, שאוהב את המדינה הזאת וחרד לה עד כלות. אומרים על רמטכ"לים שכאשר הם פושטים מדים, הם הופכים מיד לנמוכים ב־20 ס"מ. אצל איזנקוט זה הפוך. דווקא הפוליטיקה חשפה את אישיותו וערכיו יותר מכל.
אני הולך מיד לעשות לו כבוד גדול ולהשוות אותו לאמנון ליפקין־שחק ז"ל, שהיה ל"תקווה הלבנה" של מחנה שלם. הוא הצטרף לפוליטיקה, הפך לשר התחבורה ופרש כי לא מצא את מקומו. ב־2025 זה קשה הרבה יותר לאנשים בדמותם של אמנון ליפקין־שחק ז"ל או עמרם מצנע יבדל"א. אני מקווה עבורנו שאיזנקוט מצויד בסבלנות ובנחישות גדולות בהרבה. הוא שילם על כך מחיר מלא. גם אנחנו.
3
שנים ארוכות הייתי מתומכיה של "ההכלה". שגיתי. לא הייתי לבדי, תמכו בה המנהיגות הביטחונית והפוליטית לדורותיה, ראשי הצבא ורוב התקשורת. אני חושב שזה נבע בעיקר מההסתבכות ארוכת השנים ורוויית הדמים בלבנון, מהתחושה שישראל היא מעצמת־על מול ארגוני הטרור שסביבנו, וממשפטים שעליהם גדלנו והתחנכנו, כמו "ממשלת ישראל תגיב במקום ובזמן שתחליט"; "הקבינט הסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון לקבוע את מועד ודרך התגובה"; "תגובת צה"ל תהיה בהקשר ובמידה"; ונדמה לי אפילו שאת חלק מהמשפטים הטמעתי גם אני בשליחות המדינה והצבא.
השתתפתי באין־ספור דיונים בלשכת ראש הממשלה, בלשכת שר הביטחון ובצבא, שבהם נשקלו התגובות לתקיפות ופיגועי אויב מצפון ומדרום אל מול חופשות הקיץ של התלמידים, עונת קטיף הנשירים במטעים בצפון, החג הקרב, ביקור ראש הממשלה בארה"ב, ועידת G7 בטורונטו, ועוד ועוד. בעניין הזה, כל ראשי הממשלה נהגו באופן דומה. חלק מדרך החשיבה הזאת נבע מהעובדה שמפקדי צבא בכירים ומוכשרים הגיעו לתפקידם לאחר שכיהנו כמזכירים צבאיים של ראשי ממשלה, ושם למדו על "מרחב השיקולים הנוספים" שהדרג המדיני צריך להביא בחשבון.
כשנכנסתי לתפקיד דובר צה"ל, פגשתי סגן רמטכ"ל יוצא (משה קפלינסקי), שהיה מזכיר צבאי לראש הממשלה. מחליפו (דן הראל) היה מזכיר של ראש ממשלה, ושלושת מפקדי הפיקודים של צה"ל אז (יואב גלנט בדרום, איזנקוט בצפון וגדי שמני במרכז), כולם היו מזכירים צבאיים. על פניו זה יכול להיות מסוכן לחשיבה הצבאית הטהורה. בהקשר הזה אני חושב שמזכיר צבאי צריך להיות תפקיד אחרון של אלוף בצה"ל ולא ראשון, אבל זה פחות קריטי כעת, היות שהאחריות להכלה או לתגובה תמיד מוטלת על הדרג המדיני.
טעינו בהבנת המזרח התיכון. כשהפילו לנו באש נ"מ סורית מטוס של חיל האוויר לפני כמה שנים, היינו צריכים להשמיד שני בסיסי אוויר סוריים ועוד כמה סוללות נ"מ, למרות הרוסים והחשש מהם. כשהציבו אוהל של חיזבאללה בשטחנו, היה צריך לחסל אותו מהאוויר לאחר "הקש באוהל". כשחיזבאללה פוצץ מטען כלימגור בצומת מגידו, אחד מראשיו צריך היה להיות מחוסל. כשעפיפונים העלו אש בשדותינו ובמטעינו, היינו צריכים לגבות מחיר כבד מחמאס.
הרתעה היא עניין שמחייב תחזוקה וטיפוח. כי אין מקום לחלש ולמכיל במזרח התיכון. את זה למדנו מאוחר מדי ובמחיר כבד מדי. אבל העיקר שלמדנו.
4
ואפרופו "הקש בגג", אני יכול לעדכן אתכם ש"רוח צה"ל" נשבה במהלך המלחמה גם בשמי טהרן. בשני מקרים לפחות ביצע חיל האוויר פעולה של "הקש בגג" כדי להזהיר אזרחים חפים מפשע ששהו במבנים מעורבים שעמדו להיות מושמדים. והנה בשורה פחות טובה: חייהם של שני מדעני גרעין איראנים ניצלו לאחר שהתברר שחיסולם יגרום לנזק אגבי גבוה, כולל פגיעה באזרחים תמימים. ולא, זה לא קשור לפצ"רית ולא לבג"ץ, זה מוטמע עמוק בקרב מפקדים ולוחמים בצה"ל.
5
ככל שנתניהו יתקדם, אם יתקדם, בעסקת חטופים, בהפסקת המלחמה בעזה ולקראת הסכם עם סעודיה – כך תגבר מחאתם של מתנגדיו בימין ובחוגי הגרעין הטרוריסטי של נוער הגבעות. זאת למרות שנתניהו מכין להם מארז גדול של "אקמול פורטה" בדמות הצהרה על סיפוח שטחי C, שעליה בוודאי יכריזו טראמפ ונתניהו בביקורו הצפוי של נשיא ארה"ב בישראל בחודש ספטמבר הקרוב (לצד הצהרה ישראלית על מחויבות לעניין הפלסטיני, לקראת הסכם עם סעודיה).
כשבן גביר אחראי למשטרת ש"י, וכאשר סמוטריץ' הוא השר במשרד הביטחון ואחראי למנהל האזרחי, ואלו הם נציגיהם בממשלה, יש קושי פוליטי לראש הממשלה ולשר הביטחון לפעול נגד בסיס הבייס בתקיפוּת הנדרשת ולהחזיר את הצווים המנהליים לשימוש. הם מסתפקים בגינויים וב"ישיבות דחופות", ומותירים את העבודה למפקד הפיקוד ולמפקד האוגדה ולסמכויותיהם לצווי הרחקה והגליה.
אבל הצבא הכי טוב בעולם יודע להגן על המדינה ואזרחיה מפני אויבים ולא מפני בנים ואזרחים, לכן זו הולכת להיות כמעט "משימה בלתי אפשרית" שמאיימת על השקט והיציבות בשטחים, והיא כולה בידי צה"ל.
6
בימי המלחמה נדדתי בין ביתי ומשפחתי בקיבוץ לבין אולפן הטלוויזיה. ויתרנו על השהייה בממ"ד הביתי והעדפנו את המקלט הציבורי הסמוך בקיבוץ. מצאנו אותו שמור, נקי ומצויד בספות, טלוויזיה, מקרר, מים מינרליים ומזרנים. עניין של מודעות, אחריות ומסירות של צוות החירום הקיבוצי.
פגשתי שם אנשים שלא הכרתי, שנקלטו בקיבוץ בשנים האחרונות, והחלפתי מילים ומשפטים עם חברות וחברים שלא נפגשתי איתם שנים מאז שסגרו את חדר האוכל והפריטו את הקיבוץ. במובן הזה היה שווה. טוב שנגמר והלוואי שלא ניפגש עוד במקלט.
7
האיש הגיע למשרדי לפגישה עסקית והציג את עצמו, "קוראים לי אדם רחל אמנו". "סליחה?", תהיתי. "כן, אדם רחל אמנו", השיב. באותו הרגע לא עניין אותי שום דבר עסקי, אלא רק מקור השם, ואדם סיפר לי: "לפני כמה דורות, סבו של סבי בבגדד שבעיראק היה אוסף כספים מאנשי הקהילה היהודית לאחזקת קבר רחל אמנו. הבית של סבו של סבי נקרא בפי אנשי הקהילה 'בית רחל אמנו'. כשסבא וסבתא עלו לישראל, הם החליטו ששם משפחתם יעוברת וייקרא 'רחל אמנו', לזכר פעולות הצדקה של הוריהם וסביהם בעיראק. ואני, אדם, דור חמישי, נושא את השם הזה בגאון ובגאווה", סיפר. שלא אשתף אתכם?
שנהיה טובים וראויים, שבת שלום.