"את הכבוד הג'קסוני מוכרח לכבד גם שאר העולם", כתב וולטר ראסל מיד בספרו המשפיע "Special Providence". הכבוד הג'קסוני הוא עיקרון מימי הנשיא השביעי אנדרו ג'קסון, אחד מארבעה שהתוו דרך שאת הדיה אפשר למצוא עד היום במדיניות האמריקאית. ג'קסון הוא הנשיא שדונלד טראמפ מבקש להידמות לו יותר מלאחרים. הוא תלה את תמונתו בחדר הסגלגל. הוא ביקר את קברו בטנסי, עוד בכהונה הקודמת.
את ג'קסון צריך להבין כדי לפתור את הסתירה לכאורה בין הנטייה הבדלנית שמיוחסת לטראמפ לבין ההתערבות הבלתי פוסקת שלו בענייני שאר העולם. מה לבדלן ולרצון להשכין שלום בין סוריה לבין ישראל? מה לבדלן ולהסכם שלום, שנחתם בשבוע שעבר – וספק אם יחזיק מעמד – בין קונגו לרואנדה?
התשובה היא שטראמפ אינו בדיוק בדלן. טראמפ הוא נשיא במסורת הג'קסונית. הוא רוצה כבוד, הוא רוצה הערכה, הוא רוצה לקדם את האינטרס האמריקאי, אם צריך גם בכוח. המסורת הג'קסונית היא מסורת של אינדיבידואליזם, של תעוזה, של יוזמה כלכלית, של נכונות להתעקש ולהילחם. טראמפ מוסיף למסורת הזאת עוד תבלין אישיותי: הוא רוצה תשומת לב.
מיד, שספרו אפיין את המסורת הג'קסונית, הזכיר השבוע במאמר שכתב את התבלין הזה, כאשר ציטט את בתו של פרנקלין רוזוולט, שאמרה על אביה שהוא "רוצה להיות הגופה בכל הלוויה, הכלה בכל חתונה, התינוק בכל הטבלה". כלומר, רוצה להיות תמיד במרכז תשומת הלב. אליס רוזוולט לונגוורת', הבת שתיארה כך את אביה, ידעה לזהות בדלנים. בתה היחידה נולדה כאשר הייתה נשואה ליו"ר בית הנבחרים האמריקאי, אבל ניהלה רומן עם הסנאטור וויליאם בורה מאיידהו – הוא אבי הילדה פאולינה. בורה הוביל את מצעד הסנאטורים שבלם את יוזמת הנשיא וודרו ווילסון לצרף את ארה"ב ל"ליגת האומות" אחרי מלחמת העולם הראשונה.
בורה סלד מהרעיון של מוסדות תיווך, שיפוט וניהול בינלאומיים, כפי שהגה ווילסון. בזה טראמפ בלי ספק דומה לו, גם אם ביקורו בנאט"ו הוכיח שאינו מתכוון להזניח את הארגון החשוב הזה, כל עוד השותפים האירופים יסכימו לרקוד לצלילי המקצב החדש שבוקע מוושינגטון. זה מקצב יקר: המדינות החברות התחייבו להעלות את תקציבי הביטחון שלהן מ־2% מכלל התקציב ל־3.5% מכלל התקציב, בתוך עשר שנים. אולי הן מקוות שעד אז, ואחרי שטראמפ ייעלם, יוכלו לחזור בהן מההתחייבות. אולי הן מבינות שמול המדיניות התוקפנית של רוסיה באמת אין ברירה, ולמעשה מודות בליבן לטראמפ על כך שאילץ אותן לעשות את מה שהיו צריכות לעשות מזמן.
כך או כך, נתניהו יפגוש בשבוע הבא בוושינגטון נשיא שלא רק שלא נסוג מבמת העולם – אלא מנכיח עצמו במרכזה יום־יום ושעה־שעה. זו לא בדלנות – זו כוחנות. ולא, זו אינה ביקורת מזועזעת: טראמפ מתנהל כרגע בזירה העולמית בהצלחה לא פחותה מזו של ארבעת קודמיו, ויש שיאמרו, הצלחה גדולה יותר. ג'ו ביידן, ברק אובמה, ג'ורג' בוש הבן וביל קלינטון, כל אחד והישגיו, כל אחד וכשליו, לא התבלטו כנשיאים שמדיניות החוץ שלהם הולידה הישגים כבירים. גם לטראמפ עוד אין הישגים כבירים, אבל הפוטנציאל עוד ישנו. ונראה שגם האמביציה.
ישראל מחכה למשהו
ישראל מחכה למשהו. אולי זה דבר גדול – בפעם הקודמת שחיכינו, קיבלנו מלחמה עם איראן. אולי זה דבר קטן – תרגיל שמטרתו העיקרית היא שימור הקואליציה או דחיית משפט נתניהו. אולי זה הישג – חזרתם של כל החטופים. אולי זו אכזבה – ההכרה בכך שחמאס הצליח לשרוד כגוף שלטוני ברצועת עזה. אולי זה חידוש – שלום עם סוריה חדשה ומסתורית, אולי זו מחלוקת – נורמליזציה עם סעודיה בתמורה להסכמה למהלך כלשהו בזירה הפלסטינית.
אולי זה יהיה כל מה שהוצע כאן, אולי אף אחד מאלה, אולי חלק, אולי רק אשליה. אבל אנחנו מחכים. אין לנו ברירה. לפני כמה ימים ראש הממשלה נתניהו ביקש לדחות את עדותו במשפטו. הוא עסוק מדי מכדי להתייצב. השופטים סירבו. הוא ביקש שוב. שוב סירבו. כמו מערכון ישן של הגשש החיוור, שבו הופיע דיאלוג שכמה קוראים ותיקים מן הסתם יזהו (חפשו ביוטיוב):
"האינסטלטור ישנו?".
"הוא עסוק".
"עשה לי טובה, זה משהו נורא דחוף".
"אתה הזמנת תור?".
"לא".
"הצחקת אותי".
נתניהו גרר לבית המשפט שני בכירים – ראש אמ"ן וראש המוסד. הם העידו. השופטים שינו את דעתם. לבוא לבית המשפט? הצחקתם אותו. נתניהו נפטר מהעדות, לעת עתה. הוא עסוק. כיצד השתכנעו השופטים לשחררו מן החובה להעיד? נוכל רק להניח ששמעו דבר מה רציני דיו, אחרת לא היו משנים את דעתם. אכן, ראש הממשלה עסוק. במה? עיינו ברשימת האפשרויות שהזכרנו: כדי לממש אותן, או אולי אפשרויות אחרות, שקשה להעלות בדמיון, שהרי הוא יוצא לביקור בוושינגטון.
בישיבת קבינט שנערכה השבוע מפקדי צה"ל אמרו לשרים משהו בנוסח: "אנחנו לא בטוחים מה עוד אתם רוצים שנעשה בעזה". הם לא הכריזו ש"המשימה הושלמה", כמו שג'ורג' בוש הבן עשה בעיצומה של המלחמה בעיראק. אבל הם כן אמרו שהמשימה הושלמה במובן מצומצם יותר: עשינו את מה שאמרתם לנו לעשות.
כבשנו את השטח שהתבקשנו לכבוש. הפעלנו, בהצלחה חלקית, את התוכנית להזנת עזה ללא מעורבות חמאס. אם אתם רוצים שנעשה יותר – אמרו לנו בדיוק מה אתם רוצים שנעשה, ואנחנו נבהיר לכם מה יהיה המחיר של הבקשה החדשה שלכם. זו – כך אמר אחד ממפקדי צה"ל לשרים – תהיה משימה עם תשואה הולכת ופוחתת על ההשקעה, במשאבים, בכוח אדם, בדם.
חלק מהשרים לא היו מרוצים. התסכול ניכר, ולא בלי סיבה. השרים רוצים לתת פקודה ושצה"ל יבצע. זו כמובן תפיסה ילדותית של משימת השרים ומשימת הצבא. השרים יכלו לתת לצה"ל פקודה: נא לכבוש את הירח. אחר כך יכלו להתרגז: הוצאנו הנחיה, והצבא לא מבצע.
ובמילים אחרות: כמו שיכולתו של הצבא עומדת לבחינה מתמדת – גם יכולתם של השרים להנחות עומדת לבחינה מתמדת. כדי להנחות את צה"ל צריך להבין את צה"ל, את מגבלותיו, את יכולותיו, את שיטותיו, את ערכיו. השרים חשבו שיחליפו רמטכ"ל ברמטכ"ל ויקבלו צה"ל אחר. הם טעו. איל זמיר היה בחירה טובה, שהשרים לא הבינו את משמעותה.
וצריך לומר: התסכול של השרים מובן. ישראל רצתה לסיים את המלחמה עם חמאס על ברכיו. חמאס עדיין לא על ברכיו. הוא עדיין שולט, במידה מסוימת, במה שנותר מרצועת עזה – באותם אזורים קטנים שבהם עוד מותר לאנשים לחיות. השרים המתוסכלים אומרים: אמרנו לכם מה אנחנו רוצים – את חמאס על הברכיים ואת החטופים בבית.
צה"ל מהסס, משיב: נכון, ואנחנו אומרים לכם שלא בטוח שאפשר להשיג את מה שאתם רוצים להשיג, ושאם ננסה להשיג את מה שאתם רוצים שנשיב, ישראל תידרש לשלם מחיר כבד בהרבה ממה שהחברה הישראלית מוכנה לשלם. כך או כך, אם אתם – השרים - מוכנים לשלם את המחיר הנדרש, אנא הוציאו הנחיות מפורטות בכתב. זו הדרך לוודא שצה"ל לא יהיה השעיר לעזאזל, אם וכאשר יתברר שהציבור מתמרמר על המחיר הגבוה.
נתניהו לא רוצה עימות עם צה"ל. ועוד פחות מזה הוא רוצה להוציא הנחיות מפורטות בכתב, שעלולות להפליל אותו במקרה של הסתבכות. הוא גם יודע שישראל לא יכולה סתם להרים ידיים ולהגיע להסכם ברצועה – הסכם שברור לכולם שהוא רחוק מאוד מהמטרה המוצהרת של ישראל: חיסול שלטון חמאס בעזה. איזו אלטרנטיבה יש לו? האלטרנטיבה היא הסחת דעת – הישג גדול דיו שיצדיק את האכזבה הכרוכה בוויתור על מימוש מלא של המשימה בעזה.
דמיינו שלום עם סוריה – בלי שישראל תצטרך לדבר על נסיגה מרמת הגולן. דמיינו שלום עם סעודיה – בלי שישראל תצטרך להסכים לתוכנית לשתי מדינות. דמיינו את החטופים חוזרים – וגם שלום עם סוריה – וגם נורמליזציה עם הסעודים – וגם התחייבות אמריקאית למנוע מאיראן גישה לפורדו (קשה להאמין שאפילו אחת מהאופציות האלה נמצאת על השולחן).
דמיינו פריצת דרך דרמטית מספיק, מבטיחה מספיק, שתמתיק את הגלולה המרה של ההכרה בכך שחמאס – גם אם הוא נחלש, גם אם הוא מבודד, גם אם הוא ללא משאבים – עדיין עומד על רגליו. מקרטע, מדדה, אבל עומד. ואין דרך לברוח מזה: זו באמת גלולה מרה. אפילו ישראלים שרצו כבר מזמן לסיים את המלחמה, אפילו מי שחזרו ואמרו שהחזרת החטופים חשובה להם יותר מהפלת חמאס – אפילו הם לא יהיו נינוחים כאשר עזה נותרת תחת השפעת חמאס. אפילו הם לא יכחישו שבשלב כלשהו, כשיהיה חלון נוסף של הזדמנות, או כשתהיה תוכנית סבירה, ישראל תידרש לחדש את המאמץ לעקור את חמאס מן השורש.
אבל לפחות כרגע נדמה שרוב הישראלים – ולפחות חלק מחברי ממשלתם – מוכנים לבלוע את הגלולה המרירה. בתנאי, כמובן, שתוגש יחד עם ממתיק חזק.
לממתיק – לזה אנחנו מחכים.
אופוזיציה או שינוי?
האם הפרישה של גדי איזנקוט מהמחנה הממלכתי היא אירוע פוליטי בעל משמעות? השבוע, נדמה לי שאצל אריה גולן, שמעתי את השר זאב אלקין, שחזר לזרועות הקואליציה, אחרי שישב לזמן מה בפריפריה של המחנה הממלכתי, ממחזר את המשפט המוכר: "אנחנו לא מתערבים בדרך שבה האופוזיציה מחלקת את הקולות שלה". במשפט הזה יש כמובן יותר מקורט של זלזול. איזנקוט פה, איזנקוט שם, זה לא משנה. מה שיש ב"שמאל" יש בשמאל – איזנקוט יכול להעביר קולות בתוך המחנה האופוזיציוני, אבל לא למשוך קולות מהמחנה הקואליציוני.
האם זה נכון? התשובה הקלה היא "כן". איזנקוט מאיים בפרישתו בעיקר על שניים: הוא ייקח קולות מבני גנץ, שגם בוחריו שלו נוטים להעדיף את איזנקוט על פניו, כפי שכבר תיעדנו כאן. הוא ייקח קולות מיאיר גולן, שחלק מבוחריו בחרו בו משום שלא זיהו אלטרנטיבה סבירה במחנה השינוי, ואיזנקוט יהיה בעיניהם אלטרנטיבה סבירה. ולמה לא יש עתיד של יאיר לפיד? כי המהלך הסביר, שכבר זה זמן מה אני מעריך שיקרה, הוא חבירה של איזנקוט ללפיד. הוא יהיה הראש, ולפיד יהיה המשנה שלו. ראש ביטחוני – כי זה מה שצריך עכשיו. משנה אזרחי – כי גם זה חשוב מאוד.
לפיד כבר הוכיח בעבר שיש לו יכולת לרדת חצי מדרגה לטובת מה שחשוב בעיניו. ואם לומר את האמת: לא בטוח שיש לו ברירה אחרת. אם איזנקוט ירוץ לצד לפיד, ולא איתו, גם הוא ייקח ממנו כמה מנדטים.
וללפיד לא נותרו הרבה מנדטים לחלק ליריבים בתוך הגוש. המפלגה שלו נשחקת במהירות. אז זאת התשובה הקלה, ואחריה אפשר לנסות תשובה קצת יותר מורכבת. נכון מה שאלקין אמר: איזנקוט יכול לשנות את חלוקת הקולות בתוך הגוש. אבל בעקיפין, חלוקה כזאת יכולה לקבוע גם את סך גודלו של הגוש. למה? כי מפלגה דומיננטית של איזנקוט ולפיד במרכז הגוש תדחוף את גנץ עוד קצת ימינה, מה שידחוף את בנט עוד קצת ימינה, מה שלפחות תיאורטית יכול לאפשר לגוש להתרחב. אם בנט היה נאלץ להתמרכז, הוא היה מאבד מיכולתו לגרד קולות מהימין. אם בנט יהיה חופשי להימין, הוא יוכל לנסות להציע אלטרנטיבה למאוכזבים של הליכוד, הציונות הדתית, הבוחרים לשעבר של גדעון סער ועוד כמה קבוצות קטנות.
לא בטוח שבנט רואה במהלך של איזנקוט ברכה גדולה מבחינתו. לבנט יש רצון לעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר, או לפחות הגדולה ביותר בגוש השינוי. הוא כבר נהיה ראש ממשלה עם 6 מנדטים. זה היה מעשה בעייתי, ציבורית ופוליטית. הפעם הוא רוצה להיות ראש ממשלה עם 30 מנדטים, או 25. הכי קל לו לגרוף את המנדטים האלה כאשר הוא מפתה את בוחרי המרכז־שמאל. הם המאגר שזמין לו, בין השאר, בגלל היעדר אלטרנטיבה – המחנה הממלכתי של גנץ, יש עתיד של לפיד, ישראל ביתנו של ליברמן, ובטח הדמוקרטים של גולן – כל אלה לא נראות כמו מפלגות שלטון. לבנט יש סיכוי להחזיק במפלגה שנראית כמו מפלגת שלטון.
למעשה, התהווה כאן מצב משונה: מה שטוב לבנט לא בהכרח טוב לגוש, מה שטוב לגוש לא בהכרח טוב לבנט. ככל שמדובר בגוש – התפקיד של בנט הוא לכרסם בקואליציה, להביא קולות מהימין, גם אם זה אומר שתהיה לו מפלגה יותר קטנה. ככל שמדובר בבנט – הרצון שלו הוא להוביל מפלגה גדולה, שתיתן תוקף לטענה שלו שהוא המנהיג שצריך לעמוד בראשות הממשלה, גם אם את הקולות הוא מביא מהמאגר שקל להביא ממנו קולות.
זה השינוי שאיזנקוט מביא. בהנחה שיקים מפלגה, ואז יחבר אותה ליש עתיד, לבנט עשויה (עלולה?) להיוולד תחרות על תואר המפלגה הדומיננטית בגוש. חלק מהקולות שבנט בנה עליהם, כדי לגדול, יעברו למפלגת האיחוד החדש. הוא יצטרך לקושש קולות באזורים שאיזנקוט לא מגיע אליהם, קרי, בימין־מרכז. שם תהיה לו תחרות בדמותו של גנץ, אבל זו לא תחרות קשה.
גנץ כבר לא נראה לאף אחד כמו ראש ממשלה. אולי בכלל יחבור לבנט. זה לא יהיה לו קל לעשות, אבל יכול להיות שזה יהיה המעשה הנכון פוליטית. מתן כהנא הוא ממילא חצי־תאום של בנט (לטוב וגם לרע). חילי טרופר לא יתקשה להתמקם במפלגה מאוחדת מהסוג הזה. גם אלון שוסטר או מיכאל ביטון לא נראים כמי שחבירה כזאת תטלטל אותם אידיאולוגית.
הנה, מחנה מחודש: ענף ימין – בנט וגנץ, ענף מרכז – איזנקוט ולפיד, ענף שמאל – הדמוקרטים של גולן. וישנו גם ליברמן. יכול להיות שטוב שיחזיק את מפלגתו כמפלגה נפרדת. יש לה יכולת משונה לקבץ אליה את כל מי שהמפלגות האחרות בגוש לא נראות להם, מכל מיני סיבות. לענפים האלה יחברו הארגונים והאישים שמחפשים את דרכם למערכת הפוליטית, אם על בסיס בולטות פרסונלית שנולדה בתקופת הרפורמה המשפטית, או באירועי 7 באוקטובר (יורם כהן, דדי שמחי, נעם תיבון), ואם כהתארגנות להצלת ישראל (אחים לנשק, הרבעון הרביעי).
אלקין צודק: אם כל זה יהיה רק חלוקה מחדש של הקולות במחנה שנותר באופוזיציה, חשיבות המהלך של איזנקוט מוגבלת. אבל המטרה של איזנקוט אינה חלוקה מחדש של קולות מצביעי האופוזיציה, אלא הרחבה של מניפת האפשרויות של כל מי שרוצים שינוי. וגם בקרב מצביעי הקואליציה יש מי שרוצים שינוי.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בסקרי המכון למדיניות העם היהודי, בסקרי גאלופ, בשידורי רשת ב', בעיתון ה"וול סטריט ג'ורנל", בספר "Special Providence" של וולטר ראסל מיד, בספר "The Age of Jackson" מאת ארתור שלזינגר, בספר "No Ordinary Times" מאת דוריס קרנס גודווין.