בראייה מערכתית כוללת, אין ספק שמבצע עם כלביא – שבו הכריעה ישראל את מערך ההגנה האווירית של איראן – מסמל את קריסתו הסופית של הסטטוס קוו ההיסטורי ומאזן הכוחות השברירי שהתקיים עד כה במזרח התיכון. זה שינוי דרסטי ומרחיק לכת המקרין על יחסי אנקרה־ירושלים ומעורר כבר עתה חששות כבדים בטורקיה, שדוגלת בעקביות ב“מזה”ת נקי מגרעין” ומתנגדת לפיתוח יכולותיה הגרעיניות של איראן. כל זאת בעודה מעדיפה הסכם דיפלומטי, כולל בסוגיה האיראנית, במקביל להאצת תהליך התעצמותה הצבאית־ביטחונית.
שכן, בראייתו של הנשיא ארדואן, ישראל – הנחשבת לאיום הגדול ביותר – מסכנת את טורקיה מבחינה אסטרטגית, ביטחונית וכלכלית. זאת, בין השאר, נוכח החשש מפני התחדשות גל הטרור בהובלת ארגון PJAK (הנקשר ל־PKK הטורקי־כורדי) ועל רקע הגעת גל פליטים המוני מאיראן, שיצטרף לציבור גדול של מיליוני פליטים שמתגוררים בשטחה והמהווים כבר עתה נטל כבד עליה. לתפיסתו, התקיפות הישראליות במדינות האזור והתמקדותן בנטרול יכולותיה הצבאיות־גרעיניות של איראן תוך פגיעה חמורה בארסנל הטילים שלה, מחדדות את ממדי העימות בין אנקרה וירושלים. הן מערערות משמעותית את היציבות הגיאופוליטית האזורית, שמקרינה ישירות על טורקיה ומושכת תשומת לב עולמית.
בתוך כך, עמדתה האסטרטגית־לוחמנית של ישראל, שמבחינתו, אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות ההרתעה שלה, משקפת את מאמציה של ירושלים לכפות הגמוניה צבאית על האזור. כל זאת, תוך שימוש בבריתה עם ארה”ב כמכפיל כוח ותוך שהיא מנצלת את הדינמיקה המהירה שמתרחשת במזה”ת, ולו כדי לחסל את איראן ו”ציר ההתנגדות” ולבסס מנגד את כוחה ומעמדה הגיאופוליטי. אלה מהלכים משמעותיים ומרחיקי לכת שאותם דוחה אנקרה מכל וכל, בעודה מתריעה מפני השלכותיהם העצומות ומציגה עצמה כמתווכת פוטנציאלית בשיחות הגרעין בין וושינגטון וטהרן, שיחלו שוב בקרוב.
עוינת ככל שתהיה עמדת ארדואן כלפי בנימין נתניהו, טורקיה מתמרנת בין ביקורת ו”ריאל פוליטיק” וכן בין מחויבות לנאט”ו והימנעות מעימות חזיתי עם ישראל, ולו כדי לבסס את מעמדה ותדמיתה העוצמתית. בראייתו הפרגמטית של הנשיא הטורקי, היחלשות איראן - ועל אחת כמה וכמה התמוטטותו האפשרית של המשטר בטהרן - תיצור ואקום מסוכן שיקרין בעיקר על עיראק וסוריה. מדובר בוואקום פוליטי־ביטחוני שיוביל למאבקי כוח בין מיליציות מיליטנטיות שונות הפועלות באזור, שישבשו את הסדר האזורי ואף יובילו למלחמות “פרוקסי” והתערבות צבאות זרים. כל אלה, בתורם, עלולים ליצור אסקלציה מסוכנת, שתערער משמעותית את היציבות הביטחונית וכן את השפעתה הגוברת של טורקיה במזה”ת.
זאת ועוד, בראייה אסטרטגית־אנרגטית טורקית, חוסר יציבותה של איראן וקריסתה הפוטנציאלית מהווים איום ישיר על האינטרסים האסטרטגיים והכלכליים שלה, בעיקר בתחום האנרגיה. פרסומים עדכניים בעניין זה אף מראים כי לצד הפחתת תלותה של טורקיה ביבוא גז איראני בשנים האחרונות, שהגיע ל־5.4 BCM (מיליארד מטרים מעוקבים, המשקפים ירידה של 42% ב־2021־2023), שיבוש תשתיות האנרגיה האיראניות (איראן מספקת 16% מהגז של טורקיה) מכביד כבר עתה על הכלכלה הטורקית, שסובלת מפיחות במטבע ואינפלציה גבוהה של 35.4%.
כל אלה מקרינים על יציבותה הכלכלית וביטחונה האנרגטי ועלולים לפגוע בשאיפותיה להפוך בהמשך למרכז אנרגיה אזורי. זאת, בין השאר, נוכח חיפוש אחר מקורות אנרגיה חלופיים, לרבות התחלת ייצור גז טורקי בדרום הים השחור ותוכניותיה לייצא אותו לבולגריה, רומניה ומולדובה, וכן על רקע הגדלת היקף יבוא הגז מרוסיה ומאזרבייג’ן ב־2023 - ב־45% וב־21.6%, בהתאמה.
עם זאת ולצד התגברות חשיבותו של הגז האזרבייג’ני לטורקיה והידוק שיתופי הפעולה בין המדינות, בין היתר, במסגרת מסדרון הגז שעובר ביניהן, ניכר כי על אף ואולי בשל העימות הישראלי־איראני – השתיים צפויות להרחיב את קשרי האנרגיה והסחר הבילטרלי ביניהן. כל זאת, במקביל להעמקת השפעתה של אזרבייג’ן במשק האנרגיה הישראלי וכינון שיתוף פעולה פוטנציאלי של חברת האנרגיה הממשלתית שלה (SOCAR) עם סוריה, במסגרת שיקום ופיתוח התשתיות בצפון־מזרח המדינה.
בנוסף, טורקיה – שמנסה לבסס שליטתה בצפון סוריה תוך עימותים עם ישראל וסגירת המרחב האווירי שלה בפני נציגיה הבכירים – מנהלת במקביל מגעים עם איראן בנוגע לחלוקת אזורי השפעה בסוריה והקמת מנגנון תיאום צבאי ביניהן. כל זאת, בד בבד עם מינוף המלחמה לצרכיה האסטרטגיים ארוכי הטווח. אלה כוללים, בין השאר, הן את גינויה החריף של ישראל בפורומים בינלאומיים תוך הובלת קמפיין אנטי־ישראלי הקורא להחרפת בידודה בזירה הבינלאומית (דוגמת הצטרפותה לתביעתה של דרום אפריקה נגדה בבית הדין הבינלאומי) והן, מנגד, את מהלכיה של ממשלת אנקרה לחיזוק מעמדו של המשטר בטורקיה וביסוס תדמיתו בעולם המוסלמי.
בתוך כך, התבוננות מקרוב מראה כי על רקע מיקומה האסטרטגי של טורקיה והיותה ציר דומיננטי בפוליטיקה המזרח־תיכונית, הנשיא ארדואן, שאינו בוחל באמצעים, בוחר “לרקוד על כל החתונות”. בעודו ממצב עצמו ככוח אחראי ומתווך מול ארה”ב והמערב, וכן כמנהיג דעתן ועוצמתי בעיני דעת הקהל המוסלמית, הוא מתמרן בין סעודיה, קטאר ואיראן, תוך הצגתה של טורקיה כגשר בין סונים לשיעים, כמו גם בין אסלאם ומערב. זאת בנוסף ולצד חידוש קשריה של אנקרה עם ריאד ואבו דאבי, שנועדו לקדם בעיקר שיתופי פעולה כלכליים בתחומי האנרגיה, התיירות והפיננסים.
פרסומים עדכניים חושפים את מאמציו לגבש ציר סוני אזורי חדש, אנטי־ישראלי מובהק, בהובלת טורקיה, שיכלול את קטאר, איראן, סוריה, ירדן וגורמים פלסטיניים, ויהווה משקל נגד ל”הסכמי אברהם” ולבריתות של ישראל עם מצרים, יוון וקפריסין. בראייה גיאופוליטית רחבה, אין ספק אפוא שמדובר בשילוב בין פרגמטיזם ואופורטוניזם, כמו גם בין נחישות ותעוזה/חוצפה, שככל הנראה אינה יודעת גבולות. זאת, בעיקר על רקע האיזון השברירי בין יריבים ותיקים ומובהקים דוגמת איראן וישראל.
התרעות פיקוד העורף