הפרידה של גדי איזנקוט ממפלגתו של בני גנץ פורשנה עד דק במסגרת בנאליות הפאנלים. אלה התרגלו לדמות את המערכת הפוליטית למשחק כדורגל בין שני "גושים", וכל תובנה נובעת מן התפיסה הבסיסית הזו. מיד נשלפו סקרי מנדטים שאמורים לקבוע כמה־כמה, בעוד העם, שעבר טלטלות מטורפות בשלוש השנים האחרונות, מותש וטרם הצליח לעכל את כל מה שעבר עליו.
אבל מאחורי הפיצול במחנה הממלכתי יש משהו עמוק בהרבה. עזבו רגע את הפוזיציה – זה מותר לפעמים, כשרוצים להגיע לתובנה אמיתית. גדי איזנקוט הוא אדם ראוי ביותר – שקול, חכם, צנוע ובעל ניסיון רב בניהול ביטחון המדינה. הוא גם שילם את המחיר האישי היקר ביותר למען המדינה הזו, המחיר שאין ישראלי שלא חרד מכך שאולי יצטרך לשלם. לכן כדאי להתעכב על מה שנאמר במסיבת העיתונאים שערך עם פרישתו, וממחיש שמשהו בפוליטיקה הישראלית לגמרי הרקיב, והשאלה היא לא כמה־כמה ולאיזה גוש, אלא מה בדעתנו לעשות עם זה.
נתחיל מכך שאיזנקוט החזיר את המנדט שלו לכנסת, ולא ניסה לסחור בו. מתי זה קרה בפעם האחרונה, בכנסת שבה בגידה בקולות שבאמצעותם נבחרת נחשבת לנורמה? שנית, לאיזנקוט הייתה שורה תחתונה חשובה ואסור שנפספס אותה. הוא פורש כי לא הצליח להשיג את המטרה שלו במסגרת המחנה הממלכתי, אף שהוא יודע שהרעיון שהביא אותו לשם היה נכון, ואחרי 7 באוקטובר הוא נכון פי כמה. איזנקוט שואף ליצור גוש לגמרי אחר – של המפלגות הציוניות, הלאומיות, הליברליות, הממלכתיות, עם מנהיגות מאחדת, ראויה לכל ההקרבה הבלתי נתפסת שהייתה פה.
איזנקוט הציג שלושה עקרונות קצרים שצריכים להוביל מנהיגות ראויה, ולא משנה מי יעמוד בראשה – מחויבות המדינה לאזרחים; מחויבות האזרחים למדינה; ומחויבות האזרחים לאזרחים. שלושת עמודי התווך האלה של הישראליות לא מתקיימים היום. המנגנון הפוליטי שהרקיב אינו מאפשר את קיומם.
המשמעות היא שכדי שהממשלה תעשה מהלך הכרחי כמו תקיפת הכור הגרעיני באיראן, צריך לוותר על גיוס חרדים, לשחוק עד דק את המילואימניקים, לשמן את המפלגות החרדיות בתקציבים כדי "לפצות" על דחייה בחוק שיסדיר את הפטור הקולקטיבי שלהן, וגם לשלם בחיי חטופים וחיילים במטרה להשאיר את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בקואליציה. זהו מחיר מופקע שאי אפשר לחיות איתו. הוא חוצה את הקו האדום של מרבית הישראלים, שקצו בהקרבת הערכים הבסיסיים של המדינה על המזבח הרקוב של הפוליטיקה.
הגבלת קדנציות
המנגנון הפוליטי הנוכחי רקוב מכמה סיבות. ראשית, יותר מדי בעלי תפקידים הצליחו למצוא דרכים יצירתיות להלחים את עצמם לכיסא, בעוד רעיון השירות הציבורי הוא החלפת בעלי הכוח כדי להזרים דם חדש ולא לאפשר ניצול לרעה של המעמד. הפתרון המתבקש, אם כן, הוא הגבלת קדנציות. לא רק של ראש הממשלה, אלא גם של שרים וראשי ועדות. ממש כמו שקיים בכל תפקיד בכיר אחר בשירות הציבורי.
שנית, צריך להיפטר מהקונספציה של "הגושים", ממש כמו שנפרדנו מהקונספציה של ההכלה. הרעיון בבסיס המערכת הפוליטית הישראלית הוא שתי מפלגות גדולות שסביבן מפלגות קטנות יותר, מה שמייצר אפשרויות רבות לחיבור ואינו כופה על המצביעים לבחור אחד מבין שני גושים. בקצות הגושים תמיד יש צורך להכיל יותר מדי קיצוניים וסחטנים, שאינם משרתים את המיינסטרים. לכן, כדי לשמר את הגוש, יש צורך בבריתות שהמחיר שלהן הולך ועולה.
כדי שהסידור העקום הזה ימשיך להתקיים בלי שהציבור יתקומם, תפיסת הגושים דורשת הכפשה מטורפת של ה"גוש" היריב, תוך הכשרה של כל שרץ בתוך הגוש שלך. רק כך ניתן למכור לציבור את הסידור הזה – לומר שהיריב הוא מפלצתי והרבה יותר גרוע ממך. זו בדיוק הדרך שבה מגיעים לאובדן ערכים, ולציבור שבסוף משרת את נבחריו במקום שזה יהיה הפוך. במיוחד במדינה כה קטנה ומאוימת, לא הגיוני שכל הפוליטיקה תתבסס על פרקטיקה של שנאה והכפשה.
ההכפשה הופכת לגמרי בלתי נסבלת כשהיא מגיעה לבכירי מערכות הביטחון, בין שמדובר ברונן בר ובין שמדובר בדוד זיני. המערכת הפוליטית תלויה במערכות ביטחון חזקות – איך הגענו למצב שבו מי שנותנים את מיטב שנותיהם לביטחון המדינה, והם הגיבורים האמיתיים שמייצגים באופן הכי נאמן את ערכינו, נטחנים ככה למען הפוליטיקה?
אלה השאלות שכולנו צריכים לשאול את עצמנו עם פרישתם של איזנקוט ומתן כהנא מהמחנה הממלכתי, כדי לנסות ליצור מנגנון פוליטי ראוי. לא כמה־כמה.
הכישורים של גולן
אפרופו הכפשות מיותרות, אולי פספסתם את הופעתה של השרה מאי גולן בתוכניתו של פירס מורגן השבוע. גולן רחוקה מלהיות כוס התה שלי, ומהיכרות עם הפרסונה התקשורתית שלה חששתי לצפות בה מול מראיין שידוע בפרובוקטיביות שלו, אבל אני חייבת להודות שהופתעתי לטובה. אפילו מאוד לטובה.
נכון שגולן לא ידעה לענות על שאלות בסיסיות, כמו כמה מחבלים הרגנו בעזה (התשובה היא בין 20 ל־25 אלף, וההערכה היא שכמחצית מההרוגים בעזה הם מחבלים, זה חשוב). עם זאת – גולן מתבטאת היטב באנגלית, היא מדברת בביטחון, מצליחה להעביר את הסנטימנט הישראלי, ובעיקר לא מתלהמת. היא דיברה באיפוק ובנימוס במשך כ־25 דקות, מה שלא הזכיר בכלל את שלל ההופעות המשתלחות שלה בעברית. בשורה התחתונה? אומנם היו לה פשלות פה ושם, אבל היא כן עזרה להסברה הישראלית.
המשמעות היא שגולן יודעת לדבר ברהיטות ולפרוס טיעונים בצורה מנומסת, בלי להתפרץ ולהתלהם, אבל בישראל היא כנראה מרגישה שזה לא משתלם. אני מנחשת שכדי לשרוד במפלגה ולקלוע לטעמם של חברי המרכז, שהם אלה שיקבעו את מקומה בפריימריז, גולן כנראה חשה שהיא חייבת לירוק שנאה. מכאן נובע ההבדל בין התנהלותה בתקשורת המקומית לבין מה שעשתה למען ההסברה.
זו סתם עוד דוגמה מזדמנת לדרך שבה הפוליטיקה המקומית הרקיבה. גולן היא לא חסרת כישורים – פשוט לא משתלם לה פוליטית להשתמש בהם. מישהו יודע מה היא עושה במשרד לשוויון חברתי? מה היו היעדים שלה, ואם היא השיגה אותם? מישהו יודע מה התשובה לשאלות האלה אצל אחד מ־38 השרים וסגניהם, על לשכותיהם וראיונותיהם והפעילות הנמרצת שלהם באמצעי התקשורת כדי להיבחר מחדש, בלי שזה יהיה תלוי בהישגיהם?
התשובה די ברורה, והיא לגמרי קשורה למסיבת העיתונאים של איזנקוט. אלה הדברים שצריכים להעסיק אותנו לגבי עתידה של ישראל, לא כמה־כמה.