משפט נתניהו תקוע כמו צה"ל בעזה. לאו דווקא משום ש"אין כלום כי לא היה כלום", אלא משום שרה"מ וצוות עורכי דינו פועלים נגד השופטים ונגד הפרקליטים המנהלים את התיק בשיטת מלחמת גרילה. השיטה לא שמורה לפוליטיקאים בכירים או אנשי שם בלבד. נאשם (בהליך פלילי) או נתבע (בהליך אזרחי) לרוב מעוניינים למשוך זמן, ועורכי דינם פועלים בהתאם.
לא חסרים באמתחתם תירוצים לסחבת. פעם בעל הדין חולה, פעם עורך דינו. עורכי הדין מתחלפים, וכל עו"ד חדש מבקש דחייה כדי ללמוד את התיק. אפשר לבקש לפסול עדים, להמציא סיבות לגילוי מסמכים נוספים חדשות לבקרים ועוד. אך אין להתעלם כמובן ממבחן בוזגלו - שיטת הגרילה במערכה שמנהל הנאשם או הנתבע מוצלחת ועוצמתית בהרבה כשבעל הדין הוא גם ראש הממשלה.
כמו צה"ל בעזה, מדינת ישראל במשפט ראש הממשלה (קל להתבלבל אבל מדינת ישראל היא לא נתניהו, התיקים מתנהלים תחת הכותרת "מדינת ישראל נגד נתניהו") מתאמצת לשחק על פי הכללים, כשהצד השני בז לכללים ומפר אותם. פורעים ומחבלים בעזה משתוללים, כשחיילי צה"ל מחלקים סיוע הומניטרי; טלי גוטליב ושכמותה משתוללים באולם המשפט.
מכונת הרעל הבינלאומית מפיצה שקרים ומייצרת פייקים בכמויות מסחריות במאמץ להפוך צודק לרשע ולהציג את התוקף כקורבן ואת הקורבן כתוקף. מכונת הרעל המקומית מפיצה אף היא שקרים ומייצרת פייקים במאמץ להציג את הנאשם בשחיתות כקורבן תמים וצח כשלג, ואת השופטים כולם, לא רק את שופטיו - כקושרי קשר זדוני נגד נבחר העם, כהתגלמות כל רע.
בשתי המערכות המאמץ מוכתר בהצלחה מוחשית. ובשורה התחתונה - צה"ל תקוע בבוץ העזתי במלחמת גרילה, מדינת ישראל על מוסדותיה תקועה במשפט נתניהו, והכרעה אין. ובשתי המערכות על כף המאזניים מונח גורל החטופים.
בין ליברמן לגפני
ביום רביעי חזר והציע יאיר לפיד לנתניהו רשת ביטחון כדי לאפשר עסקת שחרור חטופים חלקית לפי ההצעה הקטארית: "לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן גביר 13 אצבעות", צייץ, "אני מציע לך 23". חלפו עשרה ימים מאז סיומה המוזר, ללא הסכם על הפסקת אש, של המלחמה מול איראן, והמערכת הפוליטית חזרה ל־12 ליוני כמו לא הייתה מלחמה: מינוי דוד זיני, קידום החוק שיפטור את החרדים מגיוס, המשך הדשדוש בעזה.
בן גביר פועל לטרפד כל עסקה, סמוטריץ' מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, כלומר למתוח את החבל עד לשחרור כמה שפחות חטופים בלי לסכן את הקואליציה. וכשגדעון סער מציין בתגובתו, ובצדק, כי "קיים רוב בעם לשחרור חטופים", אין בכך חידוש: תמיכתו של רוב הציבור בשחרור החטופים נרשמת בקביעות מאז 7 באוקטובר. החידוש הוא שבקואליציה מעיזים להביע הסתייגות מהמשך המלחמה בעזה ותמיכה בעסקת החטופים הכוללת. מעטים בגלוי, כמו ח"כ משה גפני, השאר עדיין בעילום שם.
לא רק בציבור, גם במערכת הפוליטית על גווניה נרשמת הסכמה חוצת קווים לסיום המערכה בעזה בתמורה להחזרת כל החטופים. לא מדובר במחלוקת בין שמאל לימין, שכן גם אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו שהיא מפלגת ימין לכל דבר ועניין, קורא לסיים את המלחמה בעזה ולהחזיר את כל החטופים. וגם לא מדובר בניגודים בין הקואליציה לאופוזיציה, שכן יו"ר סיעת דגל התורה ויו"ר ועדת הכספים גפני נוקט בגלוי עמדה זהה לזו של ליברמן.
תהום פעורה בין השניים כמעט בכל נקודה שהיא, המרחק בין ליברמן לגפני הוא כמרחק בין בן גביר ליאיר גולן. ובכל זאת, בסוגיית החטופים שניהם שותפים לעמדה דומה כפי שבן גביר וגולן היו שותפים בתמיכתם במערכה מול איראן. ובדומה לתמיכה במתקפה על איראן - התמיכה בסיום המלחמה בעזה תואמת את עמדת הרמטכ"ל אייל זמיר.
השאלה אם כן, למה להתעקש על מצג שווא של המשך המלחמה? למה לערוך סלקציה בין החטופים שבנס הצליחו לשרוד עד היום, בשעה שמצבם של שניים מהם, לפי הדיווחים, החמיר לאחרונה? למה להמשיך לסכן חיילים? למה להתעקש על עסקה חלקית נוספת המכונה "ההצעה הקאטרית"?
באפריל 2024, כשנתניהו נכנע ללחץ של סמוטריץ' ובן גביר ונסוג מההצעה שהוא עצמו ניסח, היו לו סיבות לחשוש. הפעם אין לסמוטריץ' כדורים במחסנית, מפלגתו זה חודשיים או יותר אינה מצליחה לצלוח את אחוז החסימה, והוא לא יסתכן בהפלת הממשלה. הנשיא דונלד טראמפ הביע עמדה ברורה ותקיפה בנושא. ובהיעדר איום חד־משמעי לפירוק הקואליציה, מה מונע מראש הממשלה לתת את הסכמתו לסיום מלחמת הגרילה בעזה תמורת שחרורם של כל החטופים?
דחייה ועוד דחייה
תעיינו בהצעה המכונה "קטארית". ההצעה המקורית כללה שחרור של עשרה חטופים, זוכרים? חמאס כדרכו הערים קשיים, וב־22 ביוני דווח כי ישראל "התגמשה" והגישה הצעה מחודשת. על מה התגמשה הממשלה? על היקף הסיוע ה"הומניטרי"? על מספר המחבלים שאמורים להשתחרר? ואולי הציעה למי מראשי חמאס עזה שטרם חוסלו, מעבר בטוח למצרים או לקטאר?
לא ולא. הממשלה הציעה להשאיר שני חטופים נוספים בשבי חמאס ל־60 יום. זאת ההצעה הקטארית שנמסרה לחמאס השבוע. שניים יותר, שניים פחות, מה אכפת לו לרון דרמר? כשהוא נדרש להתגמש, הוא משלם במטבע עובר לסוחר, כך וכך אזרחי ישראל שנחטפו מבתיהם בכהונת ממשלתו. כמו היו עבדים ולא אזרחים.
הנשיא טראמפ ללא ספק אימפולסיבי, עקשן, פוליטיקאי מזדקן שאינו דוחה סיפוקים. אך הוא שמר על היכולת לזהות מניעים אמיתיים כשמדברים על עסקים. וגם על עסקאות. העסקה שהניח על השולחן ביום חמישי בשבוע שעבר היא פשוטה, ברורה וצינית: הלו, אתם שם בישראל. רוצים את החטופים שלכם בחזרה? רוצים את החיילים שלכם בבית, לכל הפחות לא בחורבות עזה? יאללה, קדימה, תמצאו דרך לסיים את משפט נתניהו. כל צד יקבל את מבוקשו. חמאס, את סיום המלחמה, גם אם לא אנשיו אלא מדינות ערביות ינהלו את עזה. נתניהו, את סיום משפטו. גם השושבין יבוא על סיפוקו, ישלים את הסכמי אברהם ויחתור בזכותם לפרס נובל לשלום.
אז נכון. העזתים הביאו את המלחמה על עצמם, ואין מלחמה צודקת ממלחמת חרבות ברזל. אך גם אין חדש תחת השמש. מדינה מודרנית, מתועשת, על אף יתרונה הצבאי והטכנולוגי, לא מסוגלת לנצח במלחמת גרילה. ע"ע האמריקאים בווייטנאם ובעיראק והסובייטים באפגניסטן. לישראל אין פתרון פלא. בכל מקרה, עזה באה על עונשה, אין חולק על כך.
אז נכון. ריח חריף של שחיתות וחוסר צדק עולה מהעסקה שהניח על השולחן טראמפ, אך במשפט, כמו במלחמה, אין חדש תחת השמש. גם מערכות במדינות דמוקרטיות נכשלות במבחן בוזגלו. אזרח שמסתבך בחובות נחשב לפושט רגל. לטייקון שהסתבך שמורה האופציה של "תספורת". פוליטיקאי בכיר שלרשותו משפטני צמרת, מוגן הרבה יותר מפקיד זוטר שסרח. אי אפשר לנהל משפט נגד ראש ממשלה מכהן. יש לו כל הכלים לבלום את ההליך. דחייה ועוד דחייה וחוזר חלילה. ובכל מקרה, במשפט ההיסטוריה - פרשת המתנות וכל קומבינה אחרת הן כאין וכאפס לעומת המחדל של 7 באוקטובר.
בעולם העתיק, בימי הביניים וגם בעת החדשה, בני ערובה נמנו מאז ומתמיד עם האליטה. נסיכים, בני אצולה, מפקדי צבא בכירים. השליטים לא נהגו לייחס חשיבות כלשהי לאזרחים מן השורה. בעולם המערבי המודרני השתנו הכללים. מדינות אירופה וארה"ב מייחסות חשיבות עליונה לאזרחים מן השורה ופועלות לחלצם. בתודעה העולמית ישראל נרשמה עד לאחרונה כמדינה שמקדשת את חיי אזרחיה ותמיד אבל תמיד נחלצת לעזרתם. בשנתיים האחרונות המיתוס נשבר.
בניגוד לטענות המתנגדים לעסקה, לכל עסקה - חמאס או כל ארגון טרור אחר לא יגיעו למסקנה כי מעתה משתלם לחטוף אזרחים ישראלים. אל לנו לזלזל באויב שלומד אותנו לעומק. ראשי ארגוני הטרור יגיעו למסקנה כי הממשלות בישראל לא מייחסות חשיבות לבוזגלו אם נחטף. לו הייתה למי מהחטופים זיקה למשפחות השלטון, הממשלה הייתה חותמת על העסקה כבר בשבועות הראשונים של המלחמה.
במלחמות בימי הביניים נפלו בשבי גם צמיתים. לרוב איש לא דאג לגורלם, אך אם כבר דאגו להחזירם, כל רוזן או דוכס גילו עניין אך ורק בצמיתים ובווסאלים משלו. אז נתניהו מחשיב את החטופים לצמיתים/ וסאלים של האופוזיציה או של יצחק עמית.
חייבים להכיר במציאות. נכשלנו כמדינה במבחן בוזגלו לא רק בפן המשפטי, אלא בסוגיית חיים ומוות. על כן אין מנוס, חייבים לסגור עסקה לשחרור החטופים לא רק עם חמאס, גם עם ראש הממשלה. כן, לסיים את המלחמה בעזה. כן, לסיים את משפט נתניהו.