אסור להתקלח עם ה"ואק", אז כיפוש רחצה אותי עם מגבות רטובות. הרגשתי כמו סיעודי, פעם ראשונה בחיי. גבר שאשתו צריכה לרחוץ אותו לא ישכח את האירוע הזה. כן פוזה, לא פוזה, אני נזקק לעזרה, וזה מצב שקשה להכיל, לפחות בשבילי.
אבל עכשיו, בלילה, אני חושב לעצמי אם האורתופדים בכלל יגיעו בבוקר. בשעות הערב נחתו כאן שני מסוקים עם פצועים מעזה. לוחמים פצועים זה קודם כל ולפני הכל ודוחה שיגרע של בית חולים. אני מניח שמנתחים אורתופדים נדרשו להיות נוכחים בטיפול בלוחמים. אז אם צריך, ההערכה הרפואית שלי תחכה. אין לי בעיה עם זה. ההפך הוא הנכון, הלוחמים הפצועים הם ילדים בני 20. חשוב יותר לתקן אותם.
לספסל שמרוחק ממני ברחבה, הגיע זוג, גבר ואישה. היא נשענה עליו בהליכה וכרכה את ידיה סביבו. הוא חיבק את כתפיה, והושיב אותה ברכות על הספסל, לפני שהתיישב בעצמו לצידה. היא המשיכה להישען עליו, הוא המשיך לחבק אותה בישיבה. צפיתי בהם מרחוק, והדלקתי לעצמי סיגריה. אולי הוא שמע את המצת, אולי ראה את הסיגריה דלוקה. הוא לחש לה משהו, שכמובן לא שמעתי, ופסע לעברי.
ברקע ראיתי צעירה במדים מגיעה לספסל של האישה. אמרתי לו שיש לו אורחת. הוא הביט ואמר: "הבן שלנו בחדר ניתוח. הוא יהיה בסדר גמור, כבר עדכנו אותנו. זו קצינה שמלווה אותנו. היא מקסימה, באמת. לא קל לנו, אנחנו קצת מבולבלים. אבל עוד מעט נראה את הבן. הוא חזק, הילד שלי, הוא ייצא מהטראומה הזו. אני מרגיש את זה. תגיד, יש כאן משהו פתוח בשעה הזו?".
הצבעתי לכיוון מכונות השתייה והחטיפים. "זה מה שיש כאן עכשיו. בתי הקפה והמסעדות ייפתחו רק בבוקר". הוא הודה לי בחום, איחל לי בריאות. אני כמובן איחלתי בריאות לבן שלו. לחצנו ידיים, והוא חזר לספסל של אשתו והקצינה.
חשבתי לעצמי על הורי הלוחמים בעזה, מה עובר להם בראש בכל פעם שהם שומעים "הותר לפרסום", על התקריות השבוע והתקריות שיהיו בשבועות ובחודשים הבאים. עוד שלושה חודשים נציין שנתיים למלחמה הזו. ועדיין יש חטופים, עדיין נשפך בעזה דם של לוחמים, ולא רואים את הסוף. אנחנו במצב של לוז־לוז־סיטואיישן. עזה נחרבה, אבל המחבלים עדיין מפגעים בלוחמים. העוילם־גוילם לא מאפשר לנצח, ולחמאס אין שום בעיה לאבד מאות מחבלים מדי יום, אבל ההתשה הזו פוגעת רק בנו, לא בטרור העזתי.
אמא לא יודעת
ביום חמישי שעבר נותחתי. לחדר הניתוח הגעתי מהחניון במינוס 4, שם בילינו את האירוע עם איראן. בסיום הניתוח וההתאוששות כבר העלו אותי לחדר בפנימית ט', שבהשוואה לחניון - זה הילטון בהונולולו.
חשבתי על הרגע המזוקק מכולם שאקח איתי מהאשפוז בחניון. מכולם בחרתי באלרגיה שלי לפניצילין ו/או אוגמנטין וכו'. כל חיי אני זוכר את עצמי כאלרגי לפניצילין, כי אמא שלי אמרה לי את זה בגיל מאוד מוקדם. בכל התיעוד הרפואי שלי, מילדות, מופיעה אלרגיה לסוג האנטיביוטיקה הזה. בכל אשפוז או בדיקה חודרנית מיד כורכים סביב פרק כף ידי ידון אדום, שמתריע על האלרגיה הזו.
אחרי יומיים־שלושה של אשפוז בחניון, הופיעו ליד מיטתי שני פרופסורים. "מר קופמן", הם שאלו, "כמה זמן אתה אלרגי לפניצילין?", עניתי שמאז שאני זוכר את עצמי.
"וואללה, אין לי מושג איך הפולנייה הזו החליטה. אני זוכר שהיה לה ספר עבה מאוד של כל המחלות, לפי האל"ף־בי"ת, והיא דקלמה לפחות 100 מחלות מהספר הזה. למשל, היא איימה עליי שאם אוכל פלאפל ברחוב, ולא את הפלאפל שהיא מכינה בבית, אני אחלה בימבה מחלות, שהקלה ביניהן תהיה צהבת. אם חטפתי אנגינה היא הייתה אומרת לי לבקש מהרופא תרופה בשם רוקסו. כן, רבותיי, זו הייתה אמא שלי".
הם המשיכו לחייך, ואחד מהם אמר לי: "כן, זו תסמונת האמא הפולנייה. שמע, בעירוי שאתה מקבל עכשיו יש גרם של פניצילין. אתה במעקב של הצוות. אם תסיים את השקית, ולא יהיו לך תופעות חריגות, אתה לא אלרגי לכלום, הבנת אותי? ואז כל העירויים שלך יהיו של פניצילין, 4.5 גרם בעירוי".
אז אמא, אם את קוראת שם למעלה, יש לי הודעה בשבילך. כל חיי אמרת לי: "רוני, אמא תמיד יודעת הכל". ואני תמיד עניתי לך: "אמא, נדמה לך שאת יודעת. אבל במציאות, את לא יודעת כמה את באמת לא יודעת. אני צדקתי אמא, כרגיל".
לא סטוץ, רומן
חמש וחצי בבוקר. דקירה לבדיקת סוכר באצבע העירה אותי. אי אפשר לחזור לשינה עמוקה, כי בשש מחברים אותי לעירוי של אנטיביוטיקה. גם אז איני חוזר לישון, כי מגיעה הלהקה של האורתופדיה. יש רוק־סטאר, שהוא גם התותח שניתח אותי ומנהל את הטיפול האורתופדי שלי. הוא מעלה את כף הרגל לגובה פניו, מביט בכף הרגל, לתוך הגדם, בוחן את האירוע. מדבר במושגים מקצועיים לעמיתים ולמתמחים. הוא מרוצה מהעבודה.
"ד"ר, איך מתקדמים מכאן?", אני שואל בכל בוקר, תוך הפניית המבט שלי למכשיר ה"ואק" שחונה לי במיטה. אני מתפלל בלב שלא יאמר שמחברים אותי שוב למכשיר. זה סיוט, זה גם סיוט כואב.
"סבלנות, קופמן. אנחנו צריכים סבלנות. עשינו עבודה טובה, אבל עכשיו סבלנות. מערכת היחסים שלנו יציבה. זה לא סטוץ, זה רומן. יש עליות ויש ירידות. הכי חשוב במערכת יחסים זו סבלנות. אני מנסה עכשיו חומר חדש. קטיה תגיע יותר מאוחר, היא תארגן לך את החבישה עם החומר החדש".
המבט שלו מסביר מה הוא חושב עליי, הוא לא צריך לפרט. כשהוא כבר פוסע החוצה עם הלהקה, אני עוד שואל: "מה עם קטיה, מתי היא תגיע?".
הוא עונה שהיא תגיע. בא לי לצרוח מ־ת־יייייייי? אבל אני דומם. זה מצב חדש בשבילי, להיות תלוי באחרים, גם אם מדובר ברופאים, בצוות האחים והאחיות. כל חיי אני מתנהל במרחב כרצוני. למעט העבודה, אני עושה מה שבא לי בראש. עכשיו אני לא, אני עושה את מה שבא בראש שלהם, לפי הפרוטוקול שלהם.
לי אין תיאבון. אני מתקשה לאכול כאן, אבל פיתחתי שיטה עצמית לגמילה מפחמימות. יש כאן מזנון במגדל האשפוז. בכל בוקר אני רוכש שם אספרסו כפול, בקבוק מים, בורקס גבינה או תפו"א ועוגת שיש עטופה בניילון.
ביום טוב, הבורקס בן ארבעה ימים. לפי טעמו, קשה עד בלתי אפשרי להבחין אם המילוי הוא גבינה או תפו"א. יש לו צבע של אצת מים. שוב, זה רק אם הוא בן ארבעה ימים. כי לפעמים הוא זקן יותר. אני נותן ביס קטנטן וזורק אותו לפח. כדי להרגיע את הבחילה, אני מנסה את עוגת השיש. יש לה טעם של פלסטיק גולמי, לפני הצביעה. אז גם היא בפח. נשארנו עם אספרסו ומים. אין כמו מים. כך אני נגמל. את האוכל של בית החולים אני לא יכול לראות, בטח שלא להריח. אז עד שכיפוש באה, אני שובת רעב.
אתמול לא אפשרתי לה להגיע, כי חטפה וירוס מהביקורים התכופים כאן. אז הסתפקתי בכריך סלמון וגבינה. זה הספיק לי לכל היום. אני מזכיר לעצמי שאני לא במלון פאר, אני בבית חולים, אז נא להתנהג בהתאם.
קצת לחץ
התחלתי טיפול בתא לחץ. הטיפול מותנה בבדיקה שכף הרגל סופחת חמצן. שפת הדיבור של הצוות היא רוסית. לכן לפגישה עם מנהל היחידה לרפואה היפרבארית הצטיידתי ביגאל, שמבין את השפה. "אם ידברו עליי הרופאים, תגיד לי אחר כך מה הם אמרו", אמרתי.
הוא לא הבין למה זה חשוב לי מה אומרים. "אתה בדיוק כמו מערכת הביטחון ב־7 באוקטובר. הם גם העריכו שהם יודעים הכל, אבל לא ידעו כלום", השבתי, "אני לא אוהב הפתעות, אני אוהב לדעת לפני".
היינו בפגישה, הסבירו לי שצריך לעבור את הבחינה שתימשך שעה בתוך תא לחץ. הסברתי לדוקטור, שיש לי ניסיון של 160 טיפולים עם גיאצ'ו הצדיק, בשלושה סטים על פני שנתיים, כהורה מלווה בתוך התא, אבל נושם כמו הילד.
התחלתי את הבדיקה, ונזכרתי באבא שלי לפני הטסט לרכב. "רוני, אני זה לא משרד הרישוי. אין אצלי צ'אנס נוסף. יש טסט אחד, זה ברור לך? נכשלת, אז השני יהיה בעוד שנה. יאללה, שיהיה בהצלחה. אל תאכזב אותי". עכשיו אני גם חייב להצליח. הרופא הציב את כף הרגל במנח מסוים, כדי שהמכשירים ישדרו את כל הנתונים. "אסור לך להזיז את כף הרגל".
התרעות פיקוד העורף