אמא לא יודעת: האצבע שנכרתה והאלרגיה שלא הייתה לי | רון קופמן

לילה בין רביעי לחמישי באיכילוב. אין אף אדם ברחבה בין מגדלי האשפוז. סביב השעה 6:30 אמורה להגיע הלהקה של האורתופדיה לחדרי, כדי לבדוק את מצב כף הרגל. האורתופד שניתח אותי יסיר את החבישה מכף הרגל, כדי לבחון את מצב ההחלמה של הגדם של הזרת והאזור שנותח.
יממה אחרי הניתוח, ביום שישי שעבר, חובר לכף הרגל סוג של דייסון רפואי שקוראים לו "ואק". תפקידו של המכשיר לנקות את כל סביבת האזור המנותח, כדי לשאוב את שאריות הזיהום שתקף אותי.

חמישה ימים המכשיר היה בתוך כף הרגל, שנאטמה בהרבה שכבות של ניילון רפואי נצמד, כדי למנוע מרטיבות ומזהמים לחדור לאזור. על המבנה הזה יש גם חבישה אלסטית של פדי גאזה ותחבושות. כף הרגל דמתה לרגל של פיל, אולי אפילו גדולה יותר. חמישה ימים התניידתי בכיסא גלגלים עם המכשיר הזה, כאילו מדובר בלב מלאכותי.

אסור להתקלח עם ה"ואק", אז כיפוש רחצה אותי עם מגבות רטובות. הרגשתי כמו סיעודי, פעם ראשונה בחיי. גבר שאשתו צריכה לרחוץ אותו לא ישכח את האירוע הזה. כן פוזה, לא פוזה, אני נזקק לעזרה, וזה מצב שקשה להכיל, לפחות בשבילי.

אבל עכשיו, בלילה, אני חושב לעצמי אם האורתופדים בכלל יגיעו בבוקר. בשעות הערב נחתו כאן שני מסוקים עם פצועים מעזה. לוחמים פצועים זה קודם כל ולפני הכל ודוחה שיגרע של בית חולים. אני מניח שמנתחים אורתופדים נדרשו להיות נוכחים בטיפול בלוחמים. אז אם צריך, ההערכה הרפואית שלי תחכה. אין לי בעיה עם זה. ההפך הוא הנכון, הלוחמים הפצועים הם ילדים בני 20. חשוב יותר לתקן אותם.

לספסל שמרוחק ממני ברחבה, הגיע זוג, גבר ואישה. היא נשענה עליו בהליכה וכרכה את ידיה סביבו. הוא חיבק את כתפיה, והושיב אותה ברכות על הספסל, לפני שהתיישב בעצמו לצידה. היא המשיכה להישען עליו, הוא המשיך לחבק אותה בישיבה. צפיתי בהם מרחוק, והדלקתי לעצמי סיגריה. אולי הוא שמע את המצת, אולי ראה את הסיגריה דלוקה. הוא לחש לה משהו, שכמובן לא שמעתי, ופסע לעברי.

הוא הגיע ושאל: "סליחה, אפשר לקבל ממך סיגריה?".
השבתי בחיוב והגשתי לו את החפיסה עם המצת. הבטתי בו מקרוב, אמרתי לעצמי שהוא בערך בן 45 שנים. גבוה, בנוי חזק. הוא התקשה להוציא את הסיגריה מהחפיסה.

"תן לי, אני אעזור לך", אמרתי לו. הוא הודה לי, הצית את הסיגריה ומיד השתעל קצת. חייכתי אליו. "אתה לא מעשן, נכון?", שאלתי אותו.
"נכון, הפסקתי לפני עשר שנים", הוא ינק עשן ושחרר אותו באיטיות. "כבר שכחתי את הטעם. ראיתי אותך מעשן, פתאום נורא בא לי. רגע, זה אתה, נכון? אני לא טועה. לפי הקול זיהיתי, אבל לא הייתי בטוח".

השבתי בחיוב. הוא אמר שיש לו סחרחורת קלה. "שב רגע על הספסל, זרוק את הסיגריה, זרוק אותה, קודם כל שב". הצעתי לו את בקבוק המים שלי, כדי שישתה קצת ויירגע.
הוא שוב הודה לי ולגם קצת מים.

ברקע ראיתי צעירה במדים מגיעה לספסל של האישה. אמרתי לו שיש לו אורחת. הוא הביט ואמר: "הבן שלנו בחדר ניתוח. הוא יהיה בסדר גמור, כבר עדכנו אותנו. זו קצינה שמלווה אותנו. היא מקסימה, באמת. לא קל לנו, אנחנו קצת מבולבלים. אבל עוד מעט נראה את הבן. הוא חזק, הילד שלי, הוא ייצא מהטראומה הזו. אני מרגיש את זה. תגיד, יש כאן משהו פתוח בשעה הזו?".

הצבעתי לכיוון מכונות השתייה והחטיפים. "זה מה שיש כאן עכשיו. בתי הקפה והמסעדות ייפתחו רק בבוקר". הוא הודה לי בחום, איחל לי בריאות. אני כמובן איחלתי בריאות לבן שלו. לחצנו ידיים, והוא חזר לספסל של אשתו והקצינה.

חשבתי לעצמי על הורי הלוחמים בעזה, מה עובר להם בראש בכל פעם שהם שומעים "הותר לפרסום", על התקריות השבוע והתקריות שיהיו בשבועות ובחודשים הבאים. עוד שלושה חודשים נציין שנתיים למלחמה הזו. ועדיין יש חטופים, עדיין נשפך בעזה דם של לוחמים, ולא רואים את הסוף. אנחנו במצב של לוז־לוז־סיטואיישן. עזה נחרבה, אבל המחבלים עדיין מפגעים בלוחמים. העוילם־גוילם לא מאפשר לנצח, ולחמאס אין שום בעיה לאבד מאות מחבלים מדי יום, אבל ההתשה הזו פוגעת רק בנו, לא בטרור העזתי.

אמא לא יודעת

ביום חמישי שעבר נותחתי. לחדר הניתוח הגעתי מהחניון במינוס 4, שם בילינו את האירוע עם איראן. בסיום הניתוח וההתאוששות כבר העלו אותי לחדר בפנימית ט', שבהשוואה לחניון - זה הילטון בהונולולו.

חשבתי על הרגע המזוקק מכולם שאקח איתי מהאשפוז בחניון. מכולם בחרתי באלרגיה שלי לפניצילין ו/או אוגמנטין וכו'. כל חיי אני זוכר את עצמי כאלרגי לפניצילין, כי אמא שלי אמרה לי את זה בגיל מאוד מוקדם. בכל התיעוד הרפואי שלי, מילדות, מופיעה אלרגיה לסוג האנטיביוטיקה הזה. בכל אשפוז או בדיקה חודרנית מיד כורכים סביב פרק כף ידי ידון אדום, שמתריע על האלרגיה הזו.

אחרי יומיים־שלושה של אשפוז בחניון, הופיעו ליד מיטתי שני פרופסורים. "מר קופמן", הם שאלו, "כמה זמן אתה אלרגי לפניצילין?", עניתי שמאז שאני זוכר את עצמי.

"נסה להיות יותר ספציפי", הם ביקשו.
"מגיל צעיר מאוד, אמא הזכירה לי כל הזמן שאני אלרגי לפניצילין ושיש לי לשון גיאוגרפית, וביקשה שלא אשכח. היא אמרה לי שאם ייתנו לי פניצילין, יתנפחו לי השקדיות, ואני עלול להיחנק וחס וחלילה למות. זה הסיפור", הודעתי לרופאים, שנראו מאוד משועשעים מהסיפור.
"ואיך אמא שלך הגיעה להחלטה שאתה אלרגי?", הם הקשו.

"וואללה, אין לי מושג איך הפולנייה הזו החליטה. אני זוכר שהיה לה ספר עבה מאוד של כל המחלות, לפי האל"ף־בי"ת, והיא דקלמה לפחות 100 מחלות מהספר הזה. למשל, היא איימה עליי שאם אוכל פלאפל ברחוב, ולא את הפלאפל שהיא מכינה בבית, אני אחלה בימבה מחלות, שהקלה ביניהן תהיה צהבת. אם חטפתי אנגינה היא הייתה אומרת לי לבקש מהרופא תרופה בשם רוקסו. כן, רבותיי, זו הייתה אמא שלי".

הם המשיכו לחייך, ואחד מהם אמר לי: "כן, זו תסמונת האמא הפולנייה. שמע, בעירוי שאתה מקבל עכשיו יש גרם של פניצילין. אתה במעקב של הצוות. אם תסיים את השקית, ולא יהיו לך תופעות חריגות, אתה לא אלרגי לכלום, הבנת אותי? ואז כל העירויים שלך יהיו של פניצילין, 4.5 גרם בעירוי".

חייכתי מתוך מבוכה ושאלתי בשקט על סוגיית הלשון הגיאוגרפית. הפרופסור השני שאל: "אתה אוכל חריף וחמוץ?".
השבתי בחיוב והוספתי שאני מאוד אוהב. "אז אין לך רגישות כזו. הכל בסדר".
הידון האדום עדיין כרוך סביב פרק כף ידי, עם כל הפרטים שלי. בשני הניתוחים שעברתי כאן שאלו הרופאים המרדימים למה אני אלרגי. מלמלתי שאיני אלרגי לכלום. "סתם, נגמרו להם בטריאז' הסרטים הלבנים, אז שמו לי אדום. לא משנה לי, באמת".

אז אמא, אם את קוראת שם למעלה, יש לי הודעה בשבילך. כל חיי אמרת לי: "רוני, אמא תמיד יודעת הכל". ואני תמיד עניתי לך: "אמא, נדמה לך שאת יודעת. אבל במציאות, את לא יודעת כמה את באמת לא יודעת. אני צדקתי אמא, כרגיל".

לא סטוץ, רומן

חמש וחצי בבוקר. דקירה לבדיקת סוכר באצבע העירה אותי. אי אפשר לחזור לשינה עמוקה, כי בשש מחברים אותי לעירוי של אנטיביוטיקה. גם אז איני חוזר לישון, כי מגיעה הלהקה של האורתופדיה. יש רוק־סטאר, שהוא גם התותח שניתח אותי ומנהל את הטיפול האורתופדי שלי. הוא מעלה את כף הרגל לגובה פניו, מביט בכף הרגל, לתוך הגדם, בוחן את האירוע. מדבר במושגים מקצועיים לעמיתים ולמתמחים. הוא מרוצה מהעבודה.

"ד"ר, איך מתקדמים מכאן?", אני שואל בכל בוקר, תוך הפניית המבט שלי למכשיר ה"ואק" שחונה לי במיטה. אני מתפלל בלב שלא יאמר שמחברים אותי שוב למכשיר. זה סיוט, זה גם סיוט כואב.

"סבלנות, קופמן. אנחנו צריכים סבלנות. עשינו עבודה טובה, אבל עכשיו סבלנות. מערכת היחסים שלנו יציבה. זה לא סטוץ, זה רומן. יש עליות ויש ירידות. הכי חשוב במערכת יחסים זו סבלנות. אני מנסה עכשיו חומר חדש. קטיה תגיע יותר מאוחר, היא תארגן לך את החבישה עם החומר החדש".

אני נוהג בו בכבוד שגם מגיע לו. אני תלוי בו, הוא מנהל את חיי בימים אלה. הוא כבר עם הפנים לדלת, ופתאום הוא מזהה חפיסת סיגריות על הארונית.
"מה דיברתי איתך על עישון?", הוא גוער בי. "אני על זה, ד"ר. חתכתי בכמויות, אני מאוד משתדל".

המבט שלו מסביר מה הוא חושב עליי, הוא לא צריך לפרט. כשהוא כבר פוסע החוצה עם הלהקה, אני עוד שואל: "מה עם קטיה, מתי היא תגיע?".

הוא עונה שהיא תגיע. בא לי לצרוח מ־ת־יייייייי? אבל אני דומם. זה מצב חדש בשבילי, להיות תלוי באחרים, גם אם מדובר ברופאים, בצוות האחים והאחיות. כל חיי אני מתנהל במרחב כרצוני. למעט העבודה, אני עושה מה שבא לי בראש. עכשיו אני לא, אני עושה את מה שבא בראש שלהם, לפי הפרוטוקול שלהם.

נזכרתי בצדיק שלי שהיה אצלי אתמול עם המשפחה של כיפוש. "אבא, יש לך קצת כסף בשבילי? אני רעב", הוא אמר.
חייכתי לעיניו הכחולות שריצדו במבע של הקומבינטור. "אמא נתנה לך כסף לאוכל. איפה הכסף?".
הוא חייך חיוך מקסים. "נכון, אבא, היא נתנה לי, אבל הסתובבתי בקניון, בא לי לקנות משהו, אז השתמשתי בכסף".
האחיות של כיפוש, ריקי ומרים, שמעו אותו ומיד פתחו את הארנקים. "בוא, גיא, קח כסף, בוא".

סימנתי עם היד לא!
שאלתי אותו מה הוא רוצה לאכול. "מקדונלד'ס, אבא. נאגטס וצ'יפס".
נתתי לו את כרטיס האשראי שלי. "תקשיב לי טוב, תתרכז בי: אתה לא קונה קולה, הבנת אותי?".
הוא השיב בחיוב והוסיף: "אני נודר, אבא. לא אקנה קולה. רק פיוז טי".

התפוצצתי מצחוק מהמילה "נודר", ושאלתי אותו מאיפה הוא הביא אותה. "מה זה מאיפה, אבא? ככה מדברים היום. אם אתה מתכוון באמת, אתה אומר: נודר באמ'שלי. אני אומר רק 'נודר'".
"תקשיב לי, אתה קונה רק אוכל, בלי שטויות, ברור?".
"כן, אבא. נודר". הוא זינק בדרכו לקניון.

לי אין תיאבון. אני מתקשה לאכול כאן, אבל פיתחתי שיטה עצמית לגמילה מפחמימות. יש כאן מזנון במגדל האשפוז. בכל בוקר אני רוכש שם אספרסו כפול, בקבוק מים, בורקס גבינה או תפו"א ועוגת שיש עטופה בניילון.

ביום טוב, הבורקס בן ארבעה ימים. לפי טעמו, קשה עד בלתי אפשרי להבחין אם המילוי הוא גבינה או תפו"א. יש לו צבע של אצת מים. שוב, זה רק אם הוא בן ארבעה ימים. כי לפעמים הוא זקן יותר. אני נותן ביס קטנטן וזורק אותו לפח. כדי להרגיע את הבחילה, אני מנסה את עוגת השיש. יש לה טעם של פלסטיק גולמי, לפני הצביעה. אז גם היא בפח. נשארנו עם אספרסו ומים. אין כמו מים. כך אני נגמל. את האוכל של בית החולים אני לא יכול לראות, בטח שלא להריח. אז עד שכיפוש באה, אני שובת רעב.

אתמול לא אפשרתי לה להגיע, כי חטפה וירוס מהביקורים התכופים כאן. אז הסתפקתי בכריך סלמון וגבינה. זה הספיק לי לכל היום. אני מזכיר לעצמי שאני לא במלון פאר, אני בבית חולים, אז נא להתנהג בהתאם.

קצת לחץ

התחלתי טיפול בתא לחץ. הטיפול מותנה בבדיקה שכף הרגל סופחת חמצן. שפת הדיבור של הצוות היא רוסית. לכן לפגישה עם מנהל היחידה לרפואה היפרבארית הצטיידתי ביגאל, שמבין את השפה. "אם ידברו עליי הרופאים, תגיד לי אחר כך מה הם אמרו", אמרתי.

הוא לא הבין למה זה חשוב לי מה אומרים. "אתה בדיוק כמו מערכת הביטחון ב־7 באוקטובר. הם גם העריכו שהם יודעים הכל, אבל לא ידעו כלום", השבתי, "אני לא אוהב הפתעות, אני אוהב לדעת לפני".

היינו בפגישה, הסבירו לי שצריך לעבור את הבחינה שתימשך שעה בתוך תא לחץ. הסברתי לדוקטור, שיש לי ניסיון של 160 טיפולים עם גיאצ'ו הצדיק, בשלושה סטים על פני שנתיים, כהורה מלווה בתוך התא, אבל נושם כמו הילד.

זה היה ניסיון כושל. בבוקר כבר הגעתי לבחינה מלווה גם בירון, שעבר טיפולים ומכיר את כל הצוות. הסברתי לשניהם שאסור לי להיכשל. "בחיים שלי לא התכוננתי למבחן. מה שידעתי, אז באמת ידעתי, את השאר חרטטתי, אבל בביטחון. הפעם זה מול מדענים ומכשור, איך אחרטט בדיוק?".
הם הרגיעו אותי שיהיה בסדר.

התחלתי את הבדיקה, ונזכרתי באבא שלי לפני הטסט לרכב. "רוני, אני זה לא משרד הרישוי. אין אצלי צ'אנס נוסף. יש טסט אחד, זה ברור לך? נכשלת, אז השני יהיה בעוד שנה. יאללה, שיהיה בהצלחה. אל תאכזב אותי". עכשיו אני גם חייב להצליח. הרופא הציב את כף הרגל במנח מסוים, כדי שהמכשירים ישדרו את כל הנתונים. "אסור לך להזיז את כף הרגל".

לא הזזתי אותה במילימטר, במשך שעה!
בסיום, לפני שיצאתי הודיע לי האח עוד בתוך התא: "עברת". הייתי מאושר, כאילו אישרו לי דוקטורט.

ומה עכשיו?

זהו, קינדערלך של שאבעס קוידש. אני מתחיל כאן סופ"ש רביעי. כבר הודעתי לסביבתי הקרובה, משפחתי וחבריי, שאני יורד לחמש סיגריות ביום. כולם כמובן קיבלו התקף ריפלוקס מהצחוק, עם הרבה דמעות. ירון הגדיל לעשות ורכש לי קייס אומנותי ממתכת ל־12 סיגריות.
"תקשיב, זו הכמות היומית. אל תנסה אותי", הוא אמר.
כן, אני באמת נוקט צעדים. השאלה היא אם הצעדים ינקטו אותי.

נ.ב.
אני עדיין ממתין לד"ר קטיה. אומנם חלפו 12 שעות, אבל אני אופטימי. בטוח שהיא תגיע.
 [email protected]