בשבוע שעבר שודר ריאיון של נפתלי בנט לתוכנית "פגוש את העיתונות". זאת הפעם הראשונה שהוא מתראיין לתקשורת הישראלית זה תקופה ארוכה - התנהלות מוזרה מאוד מצד מי שמציג עצמו כמועמד לראשות הממשלה. במסגרת פינתי הקבועה "הסר בנט בפני עיוור", אביא טעימה קטנה משלל הדברים שראש הממשלה לשעבר סיפר בריאיון, ואפריך את השקרים.
בנט סיפר כי התוכנית לחיסול יחיא סינוואר נפלה "בגלל שעידית סילמן הפילה את הממשלה". אבל מה שהפיל את תוכנית החיסול זו לא סילמן אלא חוסר האומץ שלו לעמוד מול התנגדות מערכת הביטחון לחיסול. בספטמבר 2021 נפתח חפ"ק מיוחד כדי להתכונן לחיסול סינוואר, אבל הרמטכ"ל אביב כוכבי לא רצה להסתבך בסבב לחימה ברצועה וחזר לאגדות הידועות על כך ש"סינוואר מורתע".
לאחר פיגוע הגרזנים הנורא באלעד בחודש מאי 2022, אמר בנט לכוכבי להתכונן להוציא את המבצע לפועל, אך הרמטכ"ל השיב לו: "אם אתה רוצה שאני אקדם תוכנית לחיסול סינוואר, אתה צריך לשכנע אותי קודם שזה שווה את המלחמה שתיפתח בעקבות זאת, כי אני זה שאצטרך להסביר אחר כך לחיילים וגם להורים השכולים". במקום להדיח את כוכבי בו־במקום, או לכל הפחות להורות לו במפורש להוציא את המבצע לפועל, בנט התקפל והחיסול ירד מהפרק.
בנט תמיד היה מראשי התומכים במדיניות "הכלת חמאס", שעתה הוא מתכחש לה ומנסה לשכתב את תמיכתו בה. כאשר עימתו אותו בריאיון עם האישור שנתן לפועלים עזתים להיכנס לישראל ועם שאר ההטבות הכלכליות שהרעיף על הרצועה כראש הממשלה, טען בנט כי "המטרה הייתה להרדים (את חמאס – ח"ר) – עד לסיום הכנת המבצע לחיסול צמרת חמאס". הוא גם סיפר שכאשר הוא החל לכהן כראש הממשלה, נכנסו כל יום 5,000 פועלים לארץ.
האמת היא שבנט חידש את הכנסת הפועלים העזתים אחרי שממשלת נתניהו עצרה אותה, כפי שהוא עצמו כתב על כך: "לראשונה זה שנים אפשרתי להכניס פועלים עזתים לישראל... משך שנים ראש הממשלה הקודם חשש לעשות זאת, כנראה מפחד של ביקורת בימין, וגם בשל התנגדות של חלק מארגוני הביטחון. שיניתי זאת. הנחיתי את צה"ל והשב"כ להתחיל להכניס פועלים בצורה מבוקרת... כשהשקט נמשך, הגדלנו עד ל־14 אלף".
האמת המרה שבנט מנסה להסתיר עתה היא שלא הוא "הרדים" את חמאס, אלא שחמאס הצליח להרדים אותו כפי שהרדים את המערכת כולה. בנט נפל להונאה של חמאס עד כדי כך שבסוף כהונתו הוא כתב, בגאווה רבה, כי "לאחר שנה אני מוסר חזרה דרום שקט ופורח... חמאס מורתע" – וזאת כאשר המתקפה הרצחנית כבר הייתה מוכנה.
בנט גם לקח לעצמו את הקרדיט על ההצלחה הצבאית והמודיעינית באיראן, וטען שזה בזכות ההשקעה ביכולות שנעשתה בתקופתו כראש הממשלה. אבל האמת היא שהמוסד יצר תשתית מודיעינית נרחבת באיראן עוד מתקופתו של מאיר דגן, ושממשלות נתניהו השקיעו השקעות ניכרות ביכולות חיל האוויר.
חשוב מכל, אפילו שבוע לפני התקיפה הסביר בנט בריאיון כי האסטרטגיה שלו היא להפעיל קמפיין להחליש את איראן - לאו דווקא באמצעות שימוש "בכוח או בעוצמה קשה", אלא באמצעות "סנקציות" ו"העצמת האופוזיציה" שיביאו לקריסה של המשטר האיראני. זו אגב עמדתו המסורתית בנושא. עוד ב־2018 הוא הסביר שאת המערכה נגד איראן יש לכוון בראש ובראשונה לפעילות דיפלומטית, מודיעינית, סיכולית, טכנולוגית וכלכלית. כלומר, אם בנט היה עכשיו ראש הממשלה, ישראל בכלל לא הייתה יוצאת לתקיפה באיראן.
בנט כנראה בטוח שהפראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים. בבחירות הקודמות, הפראיירים היו מצביעי הימין שהלכו שולל אחר שקריו, ובבחירות הנוכחיות הוא מנסה להונות את מצביעי המרכז־שמאל.
גנץ, לך
פרישתו של גדי איזנקוט מהמחנה הממלכתי היא עדות נוספת לכישלון של האופוזיציה הנוכחית. למרות המגה־מחדל של ממשלת נתניהו ב־7 באוקטובר, האופוזיציה לא הצליחה להפיל אותה, ואפילו לא הצליחה להביא להקדמת בחירות. למעשה, במקום שהאופוזיציה תפרק את הקואליציה, הקואליציה פירקה את האופוזיציה.
הכישלון הקולוסאלי של האופוזיציה הוא הסיבה העיקרית לכך שרבים ממצביעי מחנה המרכז והשמאל כבר מעדיפים להכתיר משיח שקר כמו בנט במקום להצביע שוב למנהיגי האופוזיציה הכושלים. האחראים המרכזיים לכישלון הפוליטי הקולוסאלי הם יאיר לפיד ובני גנץ, אבל האחרון הוא האשם העיקרי בהתפרקות האופוזיציה. גנץ לא ניצל את המומנטום הפוליטי הגדול שהיה לו אחרי 7 באוקטובר כדי לכפות את הקדמת הבחירות - ואחרי שעזב את הקואליציה, הוא לא פעל לאחד את שורות האופוזיציה. התנהלותו אף הביאה את גדעון סער להצטרף לקואליציה, מה שהבטיח את הישרדותה, ועכשיו אפילו המפלגה שלו מתפרקת.
הניסיון הפתטי של גנץ לחזור לשם "כחול לבן" והצהרתו המנותקת כי "אין יותר מחנות" לא יטשטשו את הכישלון הפוליטי המהדהד שלו. גנץ, שתובע בצדק מנתניהו שייקח אחריות על כישלונותיו, צריך לתבוע זאת גם מעצמו, ולפרוש מהחיים הפוליטיים לאלתר.
הטעות של האקטיביסט
הדיון בבג"ץ בעניין מינוי ראש השב"כ לימד מדוע נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית משתמש בשליטתו בקביעת הרכב השופטים כדי להפוך את בית המשפט העליון לכלי למימוש מאוויים פוליטיים ומשטריים.
עמית הוא האקטיביסט הקיצוני ביותר שיש כיום בבית המשפט העליון, אבל בכל הרכב מורחב הוא והאקטיביסטים הקיצוניים האחרים נמצאים במיעוט מול האקטיביסטים המתונים. לכן, כמעט בכל עתירה שהיא בעלת חשיבות ציבורית רבה, עמית נוהג לקבוע הרכב סניוריטי מצומצם של שלושה שופטים, שבו לשופטת דפנה ברק־ארז ולו - שני האקטיביסטים הקיצוניים ביותר בבית המשפט העליון - יש רוב אוטומטי.
בכך, עמית שובר לא רק את המסורת שעל פיה נשיא בית המשפט העליון ממעט להתערב בקביעת הרכבים, אלא גם את הכלל המקובל שבתיקים בעלי חשיבות ציבורית רבה, בית המשפט העליון דן בהרכב רחב. עמית שב ומעביר נושאים שברומו של עולם להרכב סניוריטי מצומצם של שלושה שופטים בלבד כדי להשיג את ההכרעות המשפטיות שאינו מסוגל להשיג בהרכב של תשעה, שבעה או אפילו חמישה שופטים.
בדרך זו הוא "יצר" שורה של פסקי דין אקטיביסטיים קיצוניים שאפילו אסתר חיות, דורית ביניש ואהרן ברק לא היו מעיזים לפסוק.
כך היה למשל בפסק הדין השערורייתי בעניין נציב המדינה ובפסק הדין בעניין ראש השב"כ, שעמית התעקש עליו אפילו כשהעתירה הפכה לתיאורטית לאחר שהממשלה נסוגה מהחלטתה להדיח את רונן בר בעקבות התפטרותו.
בעתירה הנוכחית עמית "טעה" כשהחליט לא להעביר את העתירה להרכב "הקבוע" שלו עם ברק־ארז ונעם סולברג, אלא להרכב עם אלכס שטיין וגילה כנפי־שטייניץ. הוא כנראה חשב שבמסגרת ההקצנה האקטיביסטית של שטיין, כפי שניתן לראות למשל בפסקי הדין בענייני הנבצרות והסבירות, לא יתקשה להשיג החלטה בדעת רוב, אם לא החלטה פה אחד. אולם במהלך הדיון, שטיין וכנפי־שטייניץ שבו והביעו התנגדות לקביעות הנחרצות של עמית.
חשוב לציין כי בהרכב הנוכחי אין אפילו שופט שמרן אחד. כך למשל, אף אחד מהשופטים המכהנים כיום בבית המשפט העליון אינו חולק על תפיסת "הכל שפיט" או על זכות העמידה הכמעט בלתי מוגבלת שמאפשרת לכל אחד לעתור לבג"ץ נגד כל החלטת ממשלה ונגד כל חוק של הכנסת. אלו עמדות שבבית המשפט הישן היו במיעוט של שופט אחד בלבד – אהרן ברק.