ההבדל הוא לא ברעיון, אלא בזהות הדובר. כשברק מציע, זו אחריות לאומית. כשזה טראמפ, זו חבלה בדמוקרטיה. כשברק מדבר, מניחים אוטומטית שהוא פועל מתוך דאגה כנה למדינה, וכשזה טראמפ מניחים על אוטומט שהוא פועל ממניעים אינטרסנטיים. אולי נתניהו לחץ עליו? ואולי זו בכלל התמורה לפשרות מדיניות של נתניהו שטרם פורסמו וייתכן שנתבשר עליהן בזמן ביקורו בשבוע הבא בוושינגטון? אגב, אחרי שאכזב את מתנגדי נתניהו, תיקן ברק את מיצובו אצלם כשהבהיר לנשיא המדינה שאין לתת חנינה בלי פרישה מהחיים הפוליטיים. ופתאום מחיאות כפיים בשמאל וקיתונות של זעם מימין.
גם טראמפ זכה לרוח גבית רגעית משמאל, כשנראה היה שהוא מציע את סיום המשפט בתמורה להסכמת נתניהו לעסקה כוללת לשחרור החטופים. בימין היה מי שפירש את דבריו כלחץ אמריקאי לנסיגה מעזה וסיום המלחמה, והתגובות בהתאם. הפרסומים האחרונים על הסדר אזורי קרוב, הכולל את סיום המלחמה בעזה ועסקה מלאה לשחרור החטופים, הפכו את דילמת קיום המשפט למורכבת עוד יותר. האם נכון לנהל משפט בעיצומו של תהליך מדיני היסטורי?
אז מה אנחנו שופטים, את הרעיון או את האדם שהציע אותו? הרי ברור שברק אינו פועל כדי למלט את נתניהו מאימת הדין, אלא מתוך דאגה לחברה ישראלית שסועה וקרועה. הוא לא מבקש לטייח, אלא לשקול את מחירו של המשפט. אבל גם אם הנשיאים ברק וטראמפ שונים לחלוטין באישיותם, בסגנונם, במטען שהם מביאים ובמניעיהם, הם מציעים דבר דומה: הפסקת המשפט.
סתאאם, נראה לכם? אילו אלו היו הכותרות, ברור לכם מה היה קורה. החשודים לא היו משתחררים למעצר בית ביישוב נעים, ולא היו זוכים ליחס סלחני או חיבוק חם של גורמים קיצוניים. מחבלים פלסטינים היו מועברים ישירות לידי השב"כ, נחקרים במשך שעות ארוכות, נעצרים במתקן ביטחוני, וכתבי אישום היו מוגשים תוך ימים, ובצדק. אבל כשזה קורה מצד יהודים, הסיפור פתאום מתרכך לו. זו כבר לא "אלימות קשה ומופרעת כלפי לוחמינו", אלא "עימות עם מי שלקחו את החוק לידיים". לפתע הם "נערי גבעות", או "צעירים עם להט אידיאולוגי בעיניים". המושגים נמרחים וההגדרות מתערפלות.
הגיע הזמן לומר את האמת, בלי להתחמק ובלי להסתתר מאחורי תיאורים עדינים, זהירים ורומנטיים. מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא מחבל. לא משנה אם הוא פלסטיני, יהודי, נוצרי או בודהיסטי. לא חשוב אם הוא עטוף בכאפייה, חובש כיפה, משתמש ברובה או זורק אבן. מי שמכה לוחם, משליך אבן על קצין צה"ל, שורף מתקן ביטחוני או "רק" מרסס גז פלפל על חייל – הוא אויב, לא אח. אלה פורעים שפוגעים בחיילים, וחשוב לא פחות – פוגעים פגיעה אנושה ומכתימים את ציבור המתיישבים המדהים ביהודה ושומרון.
כמובן אין כאן השוואה בכוונות, בהיקפים או בתוכניות של ארגוני הטרור הפלסטיניים, שמטרתם לשחוט יהודים בכלל ומתיישבים ביהודה ושומרון בפרט. אבל זו לא יכולה להוות תחילתה של "הבנה" או לגיטימציה כלפי מי שפוגע בלוחמינו. ואם אנחנו לא מסוגלים לקרוא לילד בשמו, או מהססים להחיל את חוקי המדינה על תוקפים יהודים, אז המילים "שלטון החוק" הן לא יותר מסיסמה ריקה. אם לא נתעשת, נאכוף ונטפל בהם בחומרה, זה לא ייגמר "רק" בשריפת מתקן ביטחוני, זה ייגמר בחיי חיילים.
התרעות פיקוד העורף