הוא לא אמר זאת פעם אחת ולא פעמיים. שוב ושוב ולאורך שנים חזר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק על אותו המסר: סיום משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו יפעל לטובת החברה הישראלית. "זה יכול להוביל לרגיעה", אמר. והתגובות? בשמאל – הלם, שתיקה, מבוכה, גמגום. כמעט שלא נרשמו גינויים. אין זעקות בדבר "פגיעה בשלטון החוק", לא קריאות של "הרס הדמוקרטיה". כי אם נשיא העליון בדימוס, שאינו איש ימין ולא שייך ל"מחנה האחר", אמר ואפילו השתתף בתיווך פעיל לקידום סיום המשפט – מי יעז להיכנס בו באלף קמ"ש?
עכשיו קחו את אותו רעיון בדיוק – סיום משפט נתניהו משיקולי טובת המדינה, רק בניסוח הרבה יותר בוטה, מתריס ובעל ארומה של איום – וחתמו עליו בשם דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב. פתאום המחנה ששתק מול עמדת ברק, משתולל מזעם: "מה? אנחנו קנטון?", "התערבות זרה חסרת תקדים", "ניסיון אמריקאי להטות משפט בישראל", "פגיעה בריבונות". אבל מה בעצם ההבדל? הנשיא אהרן ברק והנשיא דונלד טראמפ מציעים את אותה התכלית: סיום משפט נתניהו באמצעים חוקיים, ממניעים של טובת הכלל. לא הנחתה על הפרקליטות, לא הפיכה משטרית, לא מחטף חוקתי. סיום משפט משיקולים שמעל המשפט.
ההבדל הוא לא ברעיון, אלא בזהות הדובר. כשברק מציע, זו אחריות לאומית. כשזה טראמפ, זו חבלה בדמוקרטיה. כשברק מדבר, מניחים אוטומטית שהוא פועל מתוך דאגה כנה למדינה, וכשזה טראמפ מניחים על אוטומט שהוא פועל ממניעים אינטרסנטיים. אולי נתניהו לחץ עליו? ואולי זו בכלל התמורה לפשרות מדיניות של נתניהו שטרם פורסמו וייתכן שנתבשר עליהן בזמן ביקורו בשבוע הבא בוושינגטון? אגב, אחרי שאכזב את מתנגדי נתניהו, תיקן ברק את מיצובו אצלם כשהבהיר לנשיא המדינה שאין לתת חנינה בלי פרישה מהחיים הפוליטיים. ופתאום מחיאות כפיים בשמאל וקיתונות של זעם מימין.
גם טראמפ זכה לרוח גבית רגעית משמאל, כשנראה היה שהוא מציע את סיום המשפט בתמורה להסכמת נתניהו לעסקה כוללת לשחרור החטופים. בימין היה מי שפירש את דבריו כלחץ אמריקאי לנסיגה מעזה וסיום המלחמה, והתגובות בהתאם. הפרסומים האחרונים על הסדר אזורי קרוב, הכולל את סיום המלחמה בעזה ועסקה מלאה לשחרור החטופים, הפכו את דילמת קיום המשפט למורכבת עוד יותר. האם נכון לנהל משפט בעיצומו של תהליך מדיני היסטורי?
אז מה אנחנו שופטים, את הרעיון או את האדם שהציע אותו? הרי ברור שברק אינו פועל כדי למלט את נתניהו מאימת הדין, אלא מתוך דאגה לחברה ישראלית שסועה וקרועה. הוא לא מבקש לטייח, אלא לשקול את מחירו של המשפט. אבל גם אם הנשיאים ברק וטראמפ שונים לחלוטין באישיותם, בסגנונם, במטען שהם מביאים ובמניעיהם, הם מציעים דבר דומה: הפסקת המשפט.
זו ההבנה של שניהם, שהמשך המשפט והדרך שבה הוא מתנהל עלולים להזיק לדמוקרטיה הישראלית אף יותר מהפסקתו. אם זו עמדה לגיטימית, היא חייבת להיות כזו בלי קשר לזהות החותם עליה. ואם זו עמדה בלתי סבירה ומסוכנת, צריך לומר זאת גם כשאהרן ברק מקדם אותה.
זו צביעות לשתוק כשהצד שלך מציע, ולהתנפל כשאותה הצעה מגיעה מהצד השני. זו לא עמדה ערכית או מוסרית, ולא בדיוק מפגן דמוקרטי מרהיב. זו פוליטיקה של מחנות, וחבל שנשקע כמעט כרגיל בביצה שבה נאמנות למחנה היא חזות הכל.
כשמדובר בעתיד המדינה, עתיד מערכת המשפט ואמון הציבור בה, אסור לבחון את זהות המציע, אלא את התוכן – ועל הדרך את עצמנו. לא "צעירים אידיאולוגים".
דמיינו לרגע שכותרות השבוע היו נראות כך:
• "חשד ש־40 פלסטינים תקפו חיילים, שישה נעצרו וטענו: 'איימו עלינו בנשק'".
• "פלסטינים תקפו חיילים בבנימין, נחקר ניסיון הצתת תחנת משטרה".
• "פרעות בבנימין: פלסטינים תקפו חיילים ושוטרים, מתקן ביטחוני הוצת".
• "פלסטינים תקפו כוחות בשטחים, ריססו גז פלפל והשחיתו כלי רכב צבאיים".
• "אובדן שליטה: כך נראה ההרס שגרמו פלסטינים במתקן ביטחוני רגיש בבנימין".
• "עימותים בבנימין: פלסטינים רעולי פנים תקפו לוחמי מילואים, שישה נעצרו".
סתאאם, נראה לכם? אילו אלו היו הכותרות, ברור לכם מה היה קורה. החשודים לא היו משתחררים למעצר בית ביישוב נעים, ולא היו זוכים ליחס סלחני או חיבוק חם של גורמים קיצוניים. מחבלים פלסטינים היו מועברים ישירות לידי השב"כ, נחקרים במשך שעות ארוכות, נעצרים במתקן ביטחוני, וכתבי אישום היו מוגשים תוך ימים, ובצדק. אבל כשזה קורה מצד יהודים, הסיפור פתאום מתרכך לו. זו כבר לא "אלימות קשה ומופרעת כלפי לוחמינו", אלא "עימות עם מי שלקחו את החוק לידיים". לפתע הם "נערי גבעות", או "צעירים עם להט אידיאולוגי בעיניים". המושגים נמרחים וההגדרות מתערפלות.
הגיע הזמן לומר את האמת, בלי להתחמק ובלי להסתתר מאחורי תיאורים עדינים, זהירים ורומנטיים. מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא מחבל. לא משנה אם הוא פלסטיני, יהודי, נוצרי או בודהיסטי. לא חשוב אם הוא עטוף בכאפייה, חובש כיפה, משתמש ברובה או זורק אבן. מי שמכה לוחם, משליך אבן על קצין צה"ל, שורף מתקן ביטחוני או "רק" מרסס גז פלפל על חייל – הוא אויב, לא אח. אלה פורעים שפוגעים בחיילים, וחשוב לא פחות – פוגעים פגיעה אנושה ומכתימים את ציבור המתיישבים המדהים ביהודה ושומרון.
כמובן אין כאן השוואה בכוונות, בהיקפים או בתוכניות של ארגוני הטרור הפלסטיניים, שמטרתם לשחוט יהודים בכלל ומתיישבים ביהודה ושומרון בפרט. אבל זו לא יכולה להוות תחילתה של "הבנה" או לגיטימציה כלפי מי שפוגע בלוחמינו. ואם אנחנו לא מסוגלים לקרוא לילד בשמו, או מהססים להחיל את חוקי המדינה על תוקפים יהודים, אז המילים "שלטון החוק" הן לא יותר מסיסמה ריקה. אם לא נתעשת, נאכוף ונטפל בהם בחומרה, זה לא ייגמר "רק" בשריפת מתקן ביטחוני, זה ייגמר בחיי חיילים.