"נערי גבעות" שוב התפרעו השבוע בבנימין. זה התחיל (אולי) בפירוק מאחז שלהם בהר בעל חצור, נמשך בניסיון להצית כלי רכב ומבנים בכפר ערבי סמוך, הסלים כשהשליכו אבנים ופגעו בכלי רכב צבאיים, ובאחת התקריות נורה נער בן 14. עד שלא התפרסמו צילומי הרנטגן שלו עם הקליע בכתפו - אמר דו"צ שלא היה ירי חי כלל. אחר כך תיקן. למחרת נערכה הפגנת מחאה מול החטיבה המרחבית, ובמהלכה הוצת "מתקן ביטחוני" בצומת מרכזי והושמד ציוד בשווי מיליונים.

הגינויים זרמו מכל רחבי הקשת הפוליטית, ובתקשורת היו מי שהעדיפו לקבוע כי "מתיישבים" פגעו בצה"ל - אף שהנער שנורה בכתפו הגיע מבית שאן וארבעה מתוך ששת העצורים באו מחיפה, תל אביב, טבריה וירושלים. מאות "מפקדים בכירים" מפורום המפקדים למען ביטחון ישראל כתבו בחריפות לשר הביטחון וטענו כי "הטרור היהודי מאיים לרסק את הישגי המערכה האחרונה".

התפרעויות בחטמ"ר בנימין (צילום :דובר צה"ל)

היות ש"המערכה האחרונה" הזכורה לי כוונה נגד תעשיית הגרעין והטילים הבליסטיים האיראניים, אני מתקשה למצוא את הקשר בין הפעילות הפושעת של כמה נערי גבעות והישגי המערכה באיראן. אבל היות שפורום המפקדים הבכירים מתנגד להתיישבות היהודית ביו"ש ותומך בהקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ – מובן ניסיונם ליצור קשר מופרך כזה. אסור שהמאבק בתופעות העברייניות מצד מקצת מ"נערי הגבעות" יהיה חלק מהוויכוח הפוליטי העקרוני בין תומכי המדינה הפלסטינית ומתנגדיה. זהו צורך של עם ישראל כולו.

חברון מאז ולתמיד

תופעת "נערי הגבעות" אינה חדשה. היא מוכרת לי כבר יותר מ־20 שנה. רבים מאוד מאותם "נערים" שהכרתי אז בגרו, התמסדו, הקימו משפחות. הם עורכי דין או חקלאים, חברי כנסת או בעלי עסקים. רבים מהם הקימו יישובים - ביהודה ובשומרון ובנגב ובגליל. בשנים האחרונות מאות מהם עובדים כמתנדבים בעשרות החוות החקלאיות שהוקמו על אדמות מדינה ביהודה ובשומרון, יוצרות רצף התיישבות יהודי, מחזיקות רבבות דונמים של אדמות מרעה ומונעות השתלטות ערבית מתוכננת וממומנת על אדמות הלאום.

רק מקצתם – עשרות בודדות, אולי מאה (על פי מקורות ביטחוניים), הם "הפורעים". הם אלו היוצאים לגבות "תג מחיר" לפגוע בכפרים ערביים לאחר פיגועי טרור ערבי או בחיילי צה"ל לאחר שכוחות הביטחון מפנים "מאחזים" שהקימו בשטח.

ודוק: רובם המכריע של אותם בני נוער פועלים בחוות מוסדרות, הזוכות לתמיכת המדינה. רק מיעוט קטן מהם מורדים בכל סמכות, בכל מלכות, ומתנגדים למדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. דומה שכאשר הם מקימים "מאחז", הם משתדלים שדווקא לא יהיה באדמת מדינה. זה חלק מהמרד שלהם.

מי הם?

הרבה נכתב עליהם. נערים, רבים מהם קטינים, שנפלטו מכל מסגרת חינוכית. ברחו מהבית. גם משפחתם אינה מהווה עבורם מסגרת תומכת. ואף שחלקם עוטים כיפות גדולות ומתקשטים בפאות ארוכות ומסולסלות – דומה שגם אין להם אלוהים. יש בארץ אלפי בני נוער במצב דומה, מכל חלקי האוכלוסייה. הם מגיעים ל"כיכר החתולות" בירושלים או לריכוזים דומים. רבים מהם מטופלים על ידי שירותי הרווחה. אם הסתבכו עם החוק – יגיעו לאחד מעשרות המוסדות ל"נוער בסיכון" בארץ, שם מנסים לחנך ולשקם אותם.

 רק ביהודה ושומרון יש לתופעה המוכרת הזו גם צביון "אידיאולוגי". בשם הרצון להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, הם מתנגדים לממסד הנוכחי של מדינת ישראל. וכך הם מוצאים עצמם פוגעים לא רק בערבים אלא גם במשטרה, בצבא, בכל מי שמייצג עבורם את המדינה. קשה לקרוא לנערים בני 15 "אנרכיסטים", כי הגדרה זו מחייבת כנראה העמקה אידיאולוגית שאין להם. אבל כך הם פועלים.

מה הם רוצים?

"הממסד" שהם נלחמים בו אינו רק המדינה, מוסדותיה וגופיה. גם בני דמותם העובדים בחוות "מוסדרות" הם מבחינתם יעד לתקיפות ועימותים, מפני שהללו "התברגנו" והם "משתפים פעולה" עם המדינה. ודאי שהנהגת היישובים ביו"ש היא בעיניהם חלק מהממסד השנוא, וכך גם רבים מהרבנים ואנשי הרוח המובילים בציבור הדתי־לאומי. אין הם שומעים להם או בקולם.

בתקופת כהונתי בכנסת השתייכתי לסיעת האיחוד הלאומי, באגף הימני של המפה הפוליטית. יום אחד פעל צה"ל לפינוי מספר בתים ביצהר. יצאתי לשם עם כמה מחבריי והגענו בדיוק כאשר קבוצת "נערי גבעות" עסקה בטלטול נמרץ של ג'יפ צבאי שניצב בשביל צר שמדרון תלול מצידו האחד וצלע ההר מצידו האחר.

היו חיילים או שוטרי מג"ב בג'יפ, ואנחנו חשנו לעצור את המתפרעים לפני שיתרחש אסון. שם חטפתי בפעם הראשונה אבנים מיהודים. גם הקוטב הלאומי הימני של המפה הפוליטית היה בעיניהם חלק מהממסד של מדינת ישראל. ניסיתי לברר אם יש רב או מנהיג מבוגר שהם מקשיבים לו – והבנתי: הם כבר יודעים את כל האמת ואינם נזקקים לשום הדרכה.

אמא שלי ע"ה הייתה עובדת סוציאלית. שנים רבות עסקה בטיפול בנוער. גם בנוער עבריין. וכאשר אחד מתעלולי הילדות שלי "עבר את הגבול" הייתה מאיימת שהיא "תסדר אותי במוסד". האיום פעל כנראה. וכאשר נשמעת לאחרונה התביעה להרבות במעצרים מנהליים נגד הפורעים מקרב "נערי הגבעות", אני חושש שמעצר מנהלי של ילד בן 14 לא יחזיר אותו למוטב. גם כדור בכתף לא. תיקון לא ייצא מזה.

ואם המסגרות הללו לנוער עבריין, "נוער בסיכון", טובות בכל חלקי הארץ והן חלופת המאסר היחידה לעבריינים קטינים המסכנים את עצמם ואת החברה – אולי הגיעה העת להקים מוסד כזה גם לאלו מנערי הגבעות העוסקים בפעילות פושעת?

כל שנאמר לא בא כמובן להחליף את הפעילות הנדרשת מצד המשטרה (משטרה כמובן, אין זה תפקידו של צה"ל לטפל בהם) והשב"כ. אני יודע שהם עוסקים בכך. מהכרת דפוסי הפעולה של הגופים הללו אני בטוח כי בכל חבורה כזו יש גם כמה שחרף גילם הצעיר עובדים עבור הגופים הללו. אני מתפלל שהשב"כ למד את הלקח וכבר אינו מפעיל "סוכנים משטים", פרובוקטורים, באותן כנופיות, כאלו היוזמים פעולות אלימות־פליליות על מנת למשוך אליהם את נערי השוליים, כדי לספק מידע מוקדם על פעולותיהם. כבר היו לנו יותר מדי "שמפניות".

המשטרה והשב"כ צריכים לאסוף מידע, לחקור. גם צווים מנהליים הם כלי אפשרי במקרים קיצוניים, כדי לא להגיע לנקודה שבה חייל צה"ל יורה "באוויר" ופוגע בנער. ואם הם נעצרים ויש ראיות נגדם, והם נידונים לתקופות מאסר, או שהם קטינים שאינם בני כליאה בבתי סוהר "רגילים", או שבהיעדר ראיות קבילות במשפט הפעילו נגדם צו מעצר מנהלי – הם צריכים להגיע למוסד לנערים עבריינים.

כדי שמוסד חינוכי כזה יהיה לא רק עונש והגנה על החברה מפניהם – אלא שיהיו לו גם אפיקי שיקום וסיכויי הצלחה לתיקון – אפשר להקים אותו על הר טרשים קירח ביו"ש, בנגב או בגליל. עם כל המעטפת החינוכית והטיפולית, ובמסגרת משמעת נוקשה וקשוחה – אפשר להטיל עליהם להקים יישוב במקום.

רפול, הרמטכ"ל המנוח רפאל איתן, ידע לזהות את הפוטנציאל הנפלא בצעירים שנפלטו מכל מסגרת, שצברו תיקים פליליים, שהצבא לא רצה בהם - ובחוות השומר הקים את המסגרת שנקראה לימים "נערי רפול". רבים מהם זכו לתיקון. בשיטה דומה יש להתמודד גם עם העבריינים מתוך "נערי הגבעות".
[email protected]