דווקא הוא, האפור לכאורה, הלא מנוסה פוליטית, זה שמטיחים בגנותו תמיד שהוא לא ממש רוצה לנצח, דווקא הוא לחץ השבוע על ההדק והזניק את המרוץ. ח"כ (לשעבר) גדי איזנקוט נפנף גוד ביי לשותפו, בני גנץ, ופרש מהמפלגה. טיימינג הוא הכל בחיים, כך אומרים. בפוליטיקה, למשפט הזה יש משמעות כפולה. וכך, למעשה, הושקה לה מערכת בחירות 2026. ומי עדיין זוכר את הפרק הקודם, שהסתיים לפני שבוע בדיוק - נצח נצחים במונחים ישראליים - כשראש הממשלה בנימין נתניהו, עטור בזרי הניצחון על איראן, העמיד את כולם על קו המרוץ.
אז עכשיו השניים, גנץ ואיזנקוט, עמלים דרך סובביהם לספר עד כמה הם חברים טובים (זה דווקא נכון). אבל חברות בצד, בתרגום לפוליטיקה - גנץ, שהרוויח בשעתו את הרמטכ"לות בזכות הסירוב של איזנקוט לקחת את התפקיד, עלול לאבד עכשיו את הסיכוי שהיה לו להיות ראש ממשלה בגלל אותו איזנקוט. מנהיג כחול לבן (גנץ החזיר השבוע את השם) טוען שאיזנקוט מעוניין לאחד את מחנה השמאל עם יאיר גולן, הקפלניסט, שמזהה תהליכים מטעם עצמו - אירוע שאצל גנץ, לטענתו, לא עובר.
ואיזנקוט? אל תיתנו לשקט להטעות. הוא מריץ סקרים, מריח את הציבור, ומבין טוב מאוד שלהיות מס' 2 של גנץ לא יסלול לו את הדרך למעמד ראש הממשלה. האיש שאוהב להגיע לתפקידים שלו אחרי בישול ארוך על פתילייה, סיים את תקופת החפיפה הפוליטית, ולמרות הנבואות (כולל של כותבת שורות אלו) שהוא לא יחזיק מעמד בגלל אישיותו המיוחדת, גם הוא שואף בסוף לשדרג את הדירה בהרצליה בבית בבלפור.
לאיזנקוט יתרונות ברורים על גנץ. הוא טרם אכזב כמנהיג מפלגה, והוא יגיע לבחירות הקרבות מאוד עם "הילת ההבטחה", ששווה מנדטים רבים רק פעם אחת. העובדה שהוא רמטכ"ל לשעבר תמיד עוברת טוב בציבור הישראלי, וגם הידיעה ששילם את המחיר הכי כבד – בנו, גל, ששכל במלחמה – ולמרות זאת בחר להמשיך - תגייס אליו (בצדק) את האמפתיה הציבורית. איזנקוט הוא הסיפור הישראלי. יש בו ענווה מרשימה, וככל שהוא מתבטא פחות כך הוא יותר מסקרן ושווה יותר מנדטים. למרות הקילומטראז' הקצר יחסית בפוליטיקה, הוא מבין זאת היטב.
בינתיים איזנקוט מתחמש באנשים טובים. ח"כ מתן כהנא הוא בהחלט אחד כזה. אין הרבה כמו כהנא, לוחם בסיירת מטכ"ל ומפקד טייסת קרב, ששמרו על המידות הטובות בתוך הג'ונגל הפוליטי הקשוח. כהנא הוא בכלל איש של בנט (השניים סחבו ביחד אלונקות בצוות גיורא ב"יחידה"), ולכן סיכוי טוב שנראה את איזנקוט ובנט רצים יחד, ואת כהנא מדלג מאחוריהם עם הפרחים שיגיעו לו, בצדק, על השידוך.
מעל כולם, בגוש רק לא ביבי, משקיף זקן השבט, איווט ליברמן. בשנה האחרונה עלה במחנה הזה רעיון הגון למדי: המפלגה שתסיים עם מספר המנדטים הגבוה ביותר, תציג את ראש הממשלה הנבחר. גנץ חשש להפסיד, וסירב. לפיד, כמו לפיד, בבועה שלו ויחליט בסוף. גולן לא שלל וליברמן חתך את ההצעה והודיע לכולם "תסתדרו מאחוריי".
\אז נכון שזה היה השבוע של איזנקוט, ונכון שבמערכת בחירות 2026 צפויה עוד דרך ארוכה, אבל ניתוח שלי: מאחורי הקלעים ליברמן מנהל את כל האירוע, ובבחירות הבאות הוא ימצב את עצמו ראש בראש מול נתניהו, האיש שפעם, מזמן, היה הבוס שלו. בינתיים ליברמן מאפשר לאיזנקוט, למורת רוחו של גנץ, לאחד את הגוש תחת כותרת של מכנה משותף. והסיפור הזה שמסתובב על כך שגנץ נכנס עוד שנייה לממשלת נתניהו? אוי הליכוד, נו בחיאת.
במזל טוב
הערב, כשאנחנו נדליק נרות של שישי, בארה"ב ידליקו את השמיים זיקוקים. 4 ביולי, יום ההולדת של האחות הגדולה שלנו באמריקה, השנה, יותר מתמיד, הוא גם קצת יום ההולדת שלנו. אז רציתי השבוע לאתגר את עצמי ואתכם, ולדלג בטור בהפגנתיות על הנשיא טראמפ. ממש הזעתי ממאמץ. אבל זה חזק ממני, בטח ביום חגו.
הפעם, עוד עסקת חטופים על הפרק. מו"מ מתיש שאינו נגמר, עם ארגון טרור אכזרי ושטני. הפעם, בניגוד לתחילת הדרך, טראמפ לצידנו. האיש שלימד את האיראנים שעדיף לעשות איתו עסקים מאשר לקבל בראש פצצות של 2B, ינסה ללמד שיעור דומה את מפלצות חמאס. מעניין לראות אם הם למדו את הלקח מבעלי הבית שלהם, האיראנים. כי בניגוד אלינו, המתקפלים הידועים, כשטראמפ אומר "לא תהיה הצעה טובה יותר – היא רק תחמיר", כדאי לך להבין שהוא לא משחק.
ב"ניו יורק טיימס" דיווחו על הליכים מתקדמים לשחרור עשרה חטופים חיים, 18 חטופים חללים, חמש פעימות עם אפס טקסים. אלה הבשורות הטובות. אבל להסכמים יש גם שורות קטנות, ושם מדווחים על 60 ימים של הפסקת אש, שבמהלכם יוכל האויב להתחמש, למלכד את הסמטאות שעוד נותרו בעזה, ולהתחפר מחדש במנהרות, ועל שחרור של אסירים פלסטינים - מחבלים שישובו לרצוח ולחטוף שוב; ומנגד ישנה דממה רועמת ומעיקה בנוגע לעתיד שאר החטופים החיים והחללים.
ייתכן שמבחינת טראמפ זה הכי טוב שאפשר להשיג כרגע. לנו לא נותר אלא להגיד תודה שהוא איתנו ותומך בנו. המלחמה הזאת הרביצה בנו (שוב) שיעור אדיר על משמעותן של בריתות עם מדינות ומנהיגי עולם. אפשר להגיד על טראמפ הרבה, מה שבטוח - הוא לא איש של קצוות לא סגורים. הלוואי שנראה פה את החטופים במהרה, אמן שתימצא הדרך להשיב את כולם – החיים לשיקום והמתים לקבורה, ומי ייתן שהמחיר שעוד נשלם פה על עסקה כזו לא ימיט עלינו אסון כבד עוד יותר בעתיד.
מה מתחולל בראשו של טראמפ? כמה רחוק עוד ילך עם החברות בינינו? החיים מורכבים מרגעים של מומנטום. צריך לנצלם, כי אין לדעת אם ומתי הם יחזרו. לטראמפ יש מנטליות קופצנית של איש עסקים שזקוק לריגושים, ואחרי שיסיים את עסקת ישראל והמזרח התיכון יעבור לעסקה הבאה. רק שלא יאבד בנו עניין. צפו לקיץ חם במיוחד של קבלת החלטות מצד הדוד באמריקה. אה, ומזל טוב ליום ההולדת. מה מאחלים למי שיש לו כבר הכל?
חיים של אמא
רוצה להודות בחולשה. נכון, היא מסוג החולשות שמציינים בסעיף הרלוונטי כשמנסים להתקבל למקום עבודה (לצד "פרפקציוניזם מוגזם", כמובן), אבל שהדי במרומים, שאצלי היא אמיתית: אני לא באמת מסוגלת לצאת לחופש. בכל פעם שאני נתקלת בימים האלה ששריינתי ביומן, אני מדלגת בקלילות מעליהם, מספרת לעצמי שבטח יקרה משהו במדינה שלנו (ובדרך כלל צודקת), ושאיאלץ לבטל.
בתוכי, מודה, אני לפעמים מייחלת לזה. אני מפחדת לא לעבוד, חוששת לשחרר שליטה. בקיצור, וורקוהוליק. אז ביי ביי לחופשה המשפחתית ביוון, במקום זאת התגבשנו לנו בממ"ד במלחמת איראן, והאטרקציה היחידה הייתה לאמוד נזקים בבית של אמא שחטף טיל, ומשם לרוץ לשידורים.
אבל היום, חברים יקרים, הנני מתחייבת - אני בחופש. למלאכית הקטנה יש מופע גלגיליות נוצץ, שתוכנן, כמובן – איך לא, לשישי אחר הצהריים (שישי?! אחה"צ?) בדיוק על מועד השידור של התוכנית שלי. והנה שיעור בלעבוד על לשחרר: בשישי הזה אצפה באהובתי הקטנה בבגד נוצץ מחליקה לה בגאווה על המשטח, ומגשימה את הרגע שעליו עבדה כל השנה.
תותי שלי, אהובתי הקטנה, סליחה שלא הגעתי ליום הראשון שלך בכיתה א' כי הייתה לי עבודה. מקווה שאת לא זוכרת. אני לעצמי לא אשכח. נרגשת לראותך הערב על המשטח. העבודה תחכה הפעם. אמא אוהבת אותך.