"לא תהיה מלחמה בלי מצרים, ולא יהיה שלום בלי סוריה", כך אבחן מדינאי־העל האמריקאי הנרי קיסינג'ר את המזרח התיכון בשנות ה־70 של המאה הקודמת. מאז זכה קיסינג'ר לראות בחייו הארוכים את האקסיומה שלו מופרכת: שורה של הסכמי שלום שנחתמו בלי סוריה ולא מעט מלחמות שהתנהלו כשמצרים צופה בהן מן הצד.
עכשיו, כשהעשן מעל פורדו התפזר, אפשר לראות את הלוחות הטקטוניים של האזור זזים, ונוצרה לישראל הזדמנות נדירה לעצב מחדש את מקומה כאן. נכנסנו למלחמת 7 באוקטובר כשהמזרח התיכון נחלק בין שני צירים: הציר השיעי בהובלת איראן והציר הסוני המתון בהובלת סעודיה. נפילת בשאר אל־אסד בסוריה סימנה את הקמתו של ציר שלישי חדש: ציר האחים המוסלמים בהובלת קטאר וטורקיה ובהשתתפות סוריה החדשה וחמאס.
הציר השיעי הוכה קשות: חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה חדלו לתפקד כצבא, חיזבאללה ספג פגיעה קשה בכוחו הצבאי ומעמדו בלבנון נשחק, סוריה עברה לידיים סוניות, ועכשיו נחשפה גם איראן בחולשתה. לראיה: השלוחים שנותרו לה הפגינו חוסר רצון מובהק להצטרף למלחמה בישראל. במהלך 12 ימי המלחמה שיגרו החות'ים בתימן שני טילים לעבר ישראל, המיליציות בעיראק יצאו ידי חובתן בשיגור מעט כטב"מים (אף שמסוגלות לשגר יותר), וחיזבאללה נדם כליל.
יש לישראל הזדמנות נדירה להעביר את האזור לנקודת שיווי משקל חדשה. הנשיא טראמפ, בחושיו החדים, מזהה כבר את ההזדמנות למגה־עסקה ורואה בקצה שלה את פרס הנובל המנצנץ בהיכל עיריית אוסלו. נדמה שגם רה"מ נתניהו מבין שלא יוכל לעמוד עכשיו בדרכו של טראמפ אל הגביע הקדוש, ויידרש להתעלות מעל השיקולים הקטנוניים של תחזוקת מלאכי החבלה בקואליציה שלו.
צירופה של סעודיה להסכמי אברהם ונורמליזציה עם המדינה הערבית החשובה ביותר - יוכלו למצב מחדש את ישראל כמדינה מובילה באזור. זה יפתח לנו אופקים כלכליים נרחבים ועולם של אפשרויות מול הפלסטינים באיו"ש ויצירת מציאות חדשה בעזה. זה לגמרי בהישג יד ויכול להתגשם בתוך שבועות.
הסעודים, שבמשך שנים חינכו לשנאת ישראל, עקרו ביום אחד את ההסתה מתוכניות הלימוד שלהם, ואין מומחים כמותם למימוש תהליך דה־רדיקליזציה שנדרש כל כך בעזה. המשאבים האדירים שלהם יוכלו לתמוך גם בהגירה של תושבי עזה וגם בשיקום אלה שיבחרו להישאר.
עתיד טוב יותר
אבל הסיכוי להסכם מול סוריה הוא דרמטי אפילו יותר מבחינת הבטחת עתידה של ישראל באזור. כן, מנהיג סוריה הוא בעל עבר מפוקפק, ואנשיו נותרו ג'יהאדיסטים גם בהווה, אבל נדמה שא־שרע קורא נכון את כמיהתם של העדות והשבטים המרכיבים את סוריה ההרוסה לסיים עשורים של שפיכות דמים ולהבטיח עתיד טוב יותר לילדיהם. עתידו של א־שרע גם הוא מפוקפק: בכל רגע נתון יכול מישהו מאנשיו להתנקש בחייו. הוא מודע לזה, ועדיין בוחר להמשיך בתהליך הטרנספורמציה שלו מטרוריסט למדינאי נועז.
החשדנות מולו מובנת, ולכן היא דורשת גם תעוזה ישראלית. ערב ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים, הארכי־אויב שהקיז את דמם של אלפי ישראלים, חשדו בצמרת צה"ל כי מדובר בתרגיל הונאה. גם אלה שהאמינו בכנות מניעיו של סאדאת תהו מה יקרה אם יתנקשו בו. ובכן, מניעיו התבררו ככנים, וגם ההתנקשות בו לא עצרה את השלום, שעומד שריר ויציב כבר 46 שנה. יש תהליכים שהם חזקים מהמנהיגים שמובילים אותם.
סוריה, על מורכבותה העדתית, שבמשך יותר מחצי מאה הייתה מדינה ערבית חילונית, שואפת לחזור למקומה הטבעי, בחיק המדינות הסוניות המתונות. השיעים זרים לה והאיראנים שנואים בה, אחרי שהקיזו את דמם של מאות אלפי סורים. היא כבר השתחררה מהמעורבות האיראנית ובשלה להשתחרר גם מהלפיתה הרוסית. היא מסמנת הזדמנות לישראל לבצר את מקומה באזור ולממש את חזונו של קיסינג'ר.
אחרי יותר מעשור של מלחמה, סוריה משוועת לשיקום דחוף, ולכן ניתן לחזק כל הסכם שלום, או אי־מלחמה איתה, בפרויקטים שיתמרצו את היציבות: פרויקטים של תשתית יבשתית בתחומי התחבורה, האנרגיה והתקשורת, שיחזירו את חבל השאם (הלבנט) להיות גשר יבשתי המחבר את אסיה והמזרח התיכון לאירופה.
כסף מפרצי יוכל להתחיל לשקם את חורבות סוריה, כסף אירופי יוכל להקים בה מוסדות חינוך ומחקר שישרתו את כלל האזור, והפרויקט האדיר הזה יכול להפוך את סוריה רבתי (סוריה, לבנון, ירדן וישראל) מאדמה חרוכה למנוע של שגשוג אזורי כחלק מהסדר העולמי החדש המתהווה לנגד עינינו.
אני יודע שאחרי שנתיים של שפיכות דמים, זה נשמע כמו חזון נאיבי. סוריה נמצאת עדיין תחת משטר מדכא, האזור כולו במצב שברירי, אבל העמים באזור, ובתוכם אנחנו, מותשים משנים של שפיכות דמים ומשוועים לביטחון.
מצרים כמודל
כאשר הזמין ראש הממשלה המנוח מנחם בגין את נשיא מצרים לנאום בכנסת ב־1977, היו הרבה ספקנים שלא האמינו כי ניתן לגשר על האיבה שבינינו למדינה הערבית הגדולה ביותר. בגין זיהה את ההזדמנות ההיסטורית וקיבל את ההחלטה השנייה בחשיבותה בתולדות ישראל המודרנית (אחרי הכרזת המדינה): הסכם השלום שחתם עליו עם מצרים שינה את פניה של המדינה, הטיס את כלכלתה וביצר את מעמדה באזור.
בגין ידע שההיסטוריה שייכת למנהיגים שמעיזים לחלום, לפרוץ דרך וגם לפעול. ברגע האמת הוא פנה כנגד האידיאולוגיה שלו וכנגד ה"בייס" - ועשה את המהלך ההיסטורי הנכון. גם נתניהו, בנו של ההיסטוריון, מעריץ את המנהיגים פורצי הדרך, אבל עד היום לא יזם שום חזון ולא העז לשחות נגד הזרם, אלא הקפיד תמיד לשחות עם הזרם החזק ביותר שהופעל עליו באותו רגע.
עכשיו, אחרי שהטייסים הקפלניסטים הביאו לו את איראן על כנפי הכסף, זה הרגע שלו להוכיח שהוא אכן מדינאי ולא רק פוליטיקאי קטנוני: להזמין את א־שרע לביקור בירושלים ולהירשם בהיסטוריה כמנהיג פורץ דרך, כזה שיידע להפוך את האסון לחזון של תקווה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]