כך הפכה ישראל לשק חבטות גלובלי: הנמסיס הפוליטי שמנווט את העולם

בתחילת הקריירה שלי כתקציבאי צעיר במשרד פרסום, השתתפתי באחת מישיבות הצוות הראשונות. אני זוכר היטב את התחושה – ישיבה רועשת, כולם מדברים, ואני? שותק כמו דג. קולגה שהתחיל איתי יחד בתפקיד הפציץ בהערות, בניתוחים, בתגובות – ואני רק הקשבתי, מנסה להבין אם משהו אצלי לא בסדר. קינאתי קצת ביכולת שלו להיות כל כך נוכח.

שיתפתי את המנהלת שלי בתחושות, והיא אמרה משהו שלא אשכח: "שמת לב שכל מה שהוא אומר זה 'מה לא ולמה לא, למה זה לא יעבוד ולמה זה לא יצליח'? אנחנו מחפשים אנשים שחושבים מה כן".

המשפט הזה הדהד בי. מאז התחלתי יותר לראות סביבי את העולם בשני צבעים – אנשי ה"מה כן" מול אנשי ה"מה לא". מאז אני מזהה את זה בכל שיחה, בכל דיון, בכל פרויקט. ויש קשר ישיר לגישה הזו ולאופן שבו אנשים מגדירים את עצמם.

נראה שהזהות שלנו – האישית, הפוליטית, הלאומית – לא נבנית סביב מה שאנחנו כן, אלא סביב מה שאנחנו לא. זה כמובן מאוד בולט בפוליטיקה. תרבות ה"רק לא ביבי" אינה רק עמדה פוליטית, היא זהות. והבעיה? זהות שנבנית על נמסיס (יריב מושבע) והתנגדות, ולא על חזון. כשאני שואל "מה כן?", התשובה לרוב מעורפלת. הכל יסתדר "אחרי שביבי ילך". וזהו. מה יסתדר בדיוק? זה כבר פחות חשוב. "העיקר שילך".

אתגר קשוח

גם בצד השני של המחנה הפוליטי לא חסרים תיוגים של דמויות נמסיס כדי להסיט את תשומת הלב מהמהות לכיוון אנטגוניזם כלפי הישות או הדמות השטנית שנבנתה, שהיא סימן לכל מה שלא: בית המשפט העליון, אהרן ברק, רונן בר, הקפלניסטים. לא חסר. ה"לא" או הנמסיס נהיה התחליף לחוסר דרך או אידיאולוגיה.

אבל זה לא רק בפוליטיקה, אלא גם בספורט. אני אוהד מכבי תל אביב, אבל לא פחות מזה – אני אנטי הפועל תל אביב. היריבות הזו, הנמסיס שלי, היא חלק מהגדרה עצמית ספורטיבית. ויש כאלה שכל שירת העידוד שלהם היא קללה ליריב, לא אהבה לקבוצה שלהם.

גם בחוגי השמאל הפרוגרסיבי בעולם צומח נמסיס חדש – הציוני, הישראלי המתעמר בפלסטיני החלש. במקום שינוי עמוק, השקעה בשוויון הזדמנויות, התמודדות עם שאלות חברתיות קשות – קל יותר לייצר אויב משותף ולשנוא אותו. "ישראל מבצעת רצח עם", או "ישראל היא מדינת אפרטהייד".

זה הטרנד החדש־ישן, שבמסגרתו ישראל הפכה לשק חבטות גלובלי. כך בחרה גרטה טונברי לזנוח את מאבקה כפעילת אקלים, ולהשקיע את מאמציה בנמסיס הישראלי הטרנדי. לא מן הנמנע שעוד תגיע למסקנה שישראל היא האחראית העיקרית להתחממות הגלובלית. מה שנקרא 2 במחיר 1.

אז כן, נמסיס יוצר חיבור רגשי חזק. הוא מאפשר לנו להרגיש צודקים, מגובשים, מלאי משמעות. אבל הוא גם עוקף דיון אמיתי. הוא מונע מאיתנו שינוי אמיתי. והכי חשוב – הוא עוצר אותנו מלהגדיר את עצמנו דרך מהות חיובית של מה אנחנו כן רוצים לעשות ולהיות.

רוצה לקוות שכולנו נהיה אמיצים יותר להחליף את השאלה "נגד מי/מה אני?" בשאלה "בעד מה אני?". מדובר באתגר קשה, שדורש חשיבה חיובית, אחריות, בנייה. אבל זה הרבה יותר אמיתי. הרבה יותר בריא.

וכמו שאמרה לי פעם אותה מנהלת חכמה – "תבחר אם אתה איש של תירוצים או של פתרונות. האם אתה האיש של 'מה לא' – או האיש של 'מה כן'".