מאז נכנס לבית הלבן לכהונה השנייה, טראמפ רושם לעצמו שורה של מהלכים תקיפים: מול סין, מול איראן ועוד. כעת הוא שולח את כל הכובד המדיני של וושינגטון לעיצוב תוצאה בשטח המזרח-תיכוני. הפסקת אש, שחרור חטופים, פתיחת הסדרה לטווח ארוך – ואם אפשר גם אמירה על סוריה וקריצה לסעודיה.
לישראל, הדומיננטיות האמריקנית בזירה היא, כרגיל, חרב פיפיות. מצד אחד – אין תחליף לתמיכה, ללחץ על המתווכים ולערבויות הביטחוניות של הבית הלבן. מצד שני – טראמפ פועל לפי האינטרסים שלו, לאו דווקא אלה גם 100% של ירושלים.
מבחינתו, הפסקת אש עם חמאס, בתנאים שהוא רואה כמציאותיים, היא לא ויתור אלא הישג. וזה אומר: הפסקת לחימה ל־60 יום, הזרמת סיוע הישר לידי חמאס, שחרור מחבלים תמורת חטופים, תיאום עם קהיר, דוחא, ריאד ואנקרה – וכל זה כשישראל משתפת פעולה באופן מלא, בלי הפתעות.
ההיגיון פשוט: אם נתניהו רוצה תמיכה בסוגיות אחרות – איראן, הסכמי סחר, מועצת הביטחון, הסכמי אברהם – הוא צריך להתיישר, או לפחות לא להכשיל.
אם הגענו לשלב סיכומי ביניים, אז נציין כי החידוש שהביא איתו דונלד טראמפ הוא גם בטון. טראמפ מדבר אחרת מהנשיאים הקודמים. אין רטוריקה של תהליך, אין דיפלומטיה זריזה. יש דרישה ברורה: תביאו תוצאה. תביאו חטופים. תביאו רגיעה.
במזרח התיכון, המסר הזה עובר. חמאס, אחרי חודשי לחימה, מאות תקיפות, ועימות ישיר בין ישראל לאיראן – מאותת על נכונות להתגמש. המצרים והקטרים מזהים חלון הזדמנויות. אפילו הסעודים חוזרים לדבר על "היציבות האזורית". כולם מבינים – עם טראמפ אין הרבה זמן לבזבז.
ובישראל החשש ברור: שהפסקת האש תיתפס כהכנעה. שאחרי השלב הזמני יופעל לחץ כבד ואולטימטיבי להגיע להסדר קבע - גם ללא השגת יעדי המלחמה, כפי שנקבעו לפני שנה ותשעה חודשים.
שהחטופים יחזרו – אבל חמאס יישאר. גם היום נתניהו מתעקש להעביר מסר תקיף, גם פנימה, לחברי הקואליציה החוששים, וכן החוצה, כולל לבית הלבן: בלי התחייבות לפירוז, כל ההישגים של המלחמה יתאדו.
התרעות פיקוד העורף