בעוד שוב נקרע לנו הלב, כשחיילים ישראלים נופלים ברצועת עזה, בהגנה על חיינו מפני הטרור, ביבי נמצא בארצות הברית לסדרת פגישות מרשימה. ואני שואל את עצמי: מה חושבים הישראלים מהמחנה הרל"בי על ההישג הזה של נתניהו? האם הם עדיין חושבים?
יצא לי לשוחח על כך עם ידיד. הוא רופא שעלה מברית המועצות לפני כ־35 שנים, אבל עדיין זוכר את החיים שם. הוא ממתנגדי נתניהו וממשלתו. שאלתי אותו מה דעתו על מה שקורה כאן, והוא ענה לי בבדיחה: "ברוסיה, כששאלו אדם איך אתה מרגיש, הוא היה עונה 'כמו במטוס'. למה כמו במטוס? 'כי אדם אחד מטיס את המטוס, וכל השאר רוצים להקיא'".
ככל בדיחה משובחת, היא עמוקה יותר מסתם שעשוע. ההקאה היא רגש גופני, לא מסקנה הגיונית. אולי ברוסיה כולם רצו להקיא. בישראל לא. בישראל יש המביטים על המצב בהיגיון. השאלה ההגיונית צריכה להיות: האם הטייס מטיס את המטוס לכיוון הנכון והאם הוא ינחת בשלום? לא אולצנו להיות על המטוס, והטייס לא כפה את עצמו עלינו. מרצוננו החופשי ומתוך שיקול דעת בחרנו בו, ואנחנו רוצים לטוס כדי להגיע ליעד.
האם אני רופא לבעיות קיבה ומעיים, שאני מתעסק כאן בגורמים להקאה? לא. מה שמעניין אותי הפעם הוא שאנחנו, בחברה הישראלית, מתמודדים בלי הרף עם מחנה שפועל על בסיס חשיבה של רפלקסים, רגשות, ולא על פי חשיבה רציונלית. לכן לא משנה מה יהיו תוצאות הפגישה של נתניהו עם טראמפ בבית הלבן בוושינגטון, בכל מקרה הישראלים מהסוג הזה יפסלו, ינמיכו, יצחקו. ואם במקרה יהיה משהו שקשה מאוד להסתיר שהוא הישג, הם לא ישמחו על כך, אלא ידאגו בגלל העובדה שזה יעזור לנתניהו להשיג בוחרים. הם מודאגים מהישגים לישראל שניתן לייחס לנתניהו, כי הם חוששים שבוחרים ישראלים שאכן פועלים על פי ההיגיון עלולים להצביע עבור מי שהביא את ההישגים.
אותם מוכי רלב"ת לא יושפעו משום הישג של ביבי. אין חשש. כשהוא הביא את הסכמי אברהם, במקום לשמוח ולשבח הם התחילו לומר "מה זה משנה?", "מי צריך את זה?", "אין לנו מלחמה איתם", או "אופייני לדיקטטור, ביבי עשה שלום עם משטרים מדכאי זכויות אדם".
כשהוא הביא תרופה לקורונה לישראל, לפני כל העולם, אמרו "הוא שילם יותר מדי", או "זה בכלל הישג של ברל כצנלסון ושל א.ד. גורדון".
גם לפני שהיו בישראל מלחמות גדולות ומגיפות עולמיות, בתקופה של שקט ששרר כאן, ובעת "הבום" של הכלכלה הישראלית, כשהשקל התחזק בצורה שלא תיאמן, ומול שאר הטוב ופריחת זכויות האדם, מישהו ממחנה אנטי־ביבי אמר לי בתשובה לשאלתי מדוע הוא מתנגד לביבי אם כל כך טוב: "ההורים שלי לא באו לכאן כדי שיהיה טוב. אם הם היו רוצים שיהיה להם טוב, הם היו בוחרים להגר לאמריקה". הוא טען שמה שיותר חשוב הוא בניית חברת מופת (לפי מודל המופת שלו כמובן).
אני כותב זאת לא כדי להגן על ביבי. אני כותב זאת כדי להגן על ההיגיון. יש גם לי הרבה ביקורת על מהלכים של ממשלתו, וגם אני קטנוני ולא נעים לי לראות את ההתנהגות של יאיר נתניהו. אך אני גם יודע שצריך לנטרל את התחושות הגופניות שמשתלטות על החשיבה, ושאדם צריך לדרוש מעצמו לחשוב מהראש ולא מהבטן, ובמיוחד לקחת מיד תרופה חזקה נגד בחילה כשהטיעון הוא "אני מתעב/ת אותו". זה מעניין מאוד, אבל זה פשוט לא טיעון.
התרעות פיקוד העורף