המשטר הסורי החדש אינו שולט באופן אפקטיבי על כל שטח המדינה. א־שרע מפגין פרגמטיות מרשימה, אולם עדיין יצטרך לגשר בין האידיאולוגיה האסלאמית־רדיקלית לבין יכולתו לבצע את הנדרש. מעורבותם של שחקנים חיצוניים (טורקיה, ישראל) מהווה אתגר של ממש. וכמובן, לסוריה דרוש תהליך שיקום עצום.
גורמים אלה, לצד המפה האזורית החדשה שנמצאת עדיין בתהליך של עיצוב מחדש, העלו את האפשרות לקידום הסכם בין סוריה וישראל. כיצד, אם כן, ניתן לקדם הסכם כזה, כשמחד גיסא אל לנו לפספס את ההזדמנות שנוצרה, ומאידך גיסא חשוב לא לקפוץ גבוה ורחוק מדי? בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה, בישראל עלתה שאלה אם להעדיף את המשך שלטונו של אסד (“השטן המוכר”), או את החלופות האופוזיציוניות.
ישראל בחרה להימנע מתמיכה פעילה בהפלת המשטר. החלטה זו הובילה להעדפה של “סוריה חלשה”, נעדרת הנהגה אפקטיבית. מתחייב שישראל תבהיר אם תפיסה זו עומדת בעינה. סוגיה נוספת נוגעת לדמותו של א־שרע. הספקות בעניינו מובנים, אבל מחייבים החלטה: האם לתת לו ליהנות מהספק ומהתמיכה הרחבה שהוא זוכה לה בזירה הבינלאומית, ולפעול כדי לחזק את שלטונו באופן שישרת את האינטרסים הישראליים?
בין הסעיפים: התחייבות הדדית לשוב להסכם ההפרדה מ־1974, כולל לוח זמנים והערבויות הנחוצות שיאפשרו את נסיגת ישראל לקו הגבול המחייב; הסכמה על כינון מנגנון משולש, ישראלי־סורי־אמריקאי, שתכליתו הגעה להסכמות בדבר “כיבוד הריבונות של שתי המדינות”; הצהרה משותפת בדבר שאיפתן של שתי המדינות להפסקת מצב המלחמה ולאימוץ נתיב מוסכם ליחסי שלום; מחויבות אמריקאית כלפי סוריה ולבנון להסדרת סימון הגבול היבשתי ביניהן, באופן שיאפשר את פתרון מחלוקת הגבול הישראלי־לבנוני; הסכמה על עידוד השיח הלא פורמלי בין הציבור בישראל ובסוריה; וקידום צעדים בוני אמון במישור ההומניטרי או הכלכלי.
התרעות פיקוד העורף