אינסטנט קרמה | רון מיברג

באוקטובר ימלאו ללנון 85, ובדצמבר 45 שנה מאז שנרצח; הריסון גם הוא איננו יותר מ־20 שנה. השניים שנותרו נוהגים במכבש יחצנות שהוא גם מכונה שמדפיסה כסף.

במצוות האלמנה נשרפה גווייתו של לנון בבית לוויות בהארטסדייל, אבל חבריו הקשישים מנסים להקיז מהאפר שלו דם. ספק אם היה משהו יותר הופך קיבה ונצלני יותר ממראה מקרטני שר דואט עם לנון המת שהוקרן על מסך מאחוריו מההופעה האחרונה על הגג; קוראים לזה נקרופיליה.

בשנים הראשונות אחרי מותו לא עמדת אף פעם לבדך מול בניין הדקוטה. תמיד ניצבו לידך אוהבי לנון שהזדמנו למקום. ראשיהם מוטים מעלה ועיניהם סורקות אחרי חלונותיה של דירה מס' 72.

תמיד ניצב לידך ידען מקומי מטעם עצמו שניהל דיון ארכיטקטוני; האם אפשר לראות את חלונות הדירה מהרחוב; כאן גר לנון בעיר שאהב ושכדי ליהנות מהזכות להתגורר בה השחית ארבע שנים תמימות מחייו, מיליוני דולרים ומאבק משפטי נגד רשויות ההגירה האמריקאיות שסרו למרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון וניסו להקיא מתוכן את הביטל הדעתן.

לנון נרצח דקה בערך לפני שוויתר העולם על שפיותו באופן סופי ומוחלט, ובעובדה זו לבדה יש משום מזור למת ולמחויבותו האנושית והפוליטית. תאוות השלום של לנון הייתה מולדת ולא עניין נרכש, והוא דגל בה מהיום שבו עמד על דעתו.

הוא ניסה להשפיע על העולם, לשנות אותו ולעשותו מקום טוב יותר לחיות בו, במאבק עם מערכת פוליטית שאת נכלוליותה ורשעותה זיהה ובז לה ולעומדים בראשה. שפתו הייתה אוניברסלית, ושיריו התנגנו בכל מקום שבו היו זקוקים אזרחי העולם לחוסם עורקים מוזיקלי.

לכן היה זה כה הגיוני, לא מפתיע ומובן מאליו כאשר נגרר פסנתר ישן לרחוב פריזאי ובעליו הקיש את האקורדים המוכרים של "אימג'ן" בניסיון חסר תוחלת לעצור את העולם. העולם, בהיעדר הוכחה אמפירית, הפך מכוער ומרושע יותר בלעדיו. גרוע מזאת: איש לא תפס את מקומו.

שיריו של לנון הפכו דברים רעים לנסבלים ודברים טובים לנהדרים. אפשר לטעון שחלום השלום הנאיבי שלו לא עלה יפה ואמונתו בעולם חדש, עם ערבות הדדית ומחויב לטובתו ולרווחתו של הפרט, מתגלגל ברחובות מגואל בדם. לעיתים יש יתרון בלא לחיות הרבה כדי לא לראות במו עיניך כמה טעית, אלא אם אתם מאמינים שהמתים יושבים על ספסלי ענן לבנים וצמריים ומתבוננים במתרחש לרגליהם ומצקצקים בלשונם מצער.

השבוע מלאו לו 85 (!) ובריאיון נרחב שהופיע ב"ניו יורק טיימס", הוא לא אמר הרבה יותר מחופן ויצים ורינגואיזמים שגורים שתמיד משעשעים אך לא מרתקים. הוא מסתובב בדרכים עם ה"All Star Band" שלו, שכל חבריה משוררים בשבחיו. הקשר בינו ובין פול התהדק, והשניים נראים ביציעים או מעלים איש את חברו לבמה. הוא גידל את שערו וצבע אותו בשחור זפת, והוא עדיין מבזיק את אצבעותיו ב־V צ'רצ'יליאני.

כשהוא לא מציג מצילומיו הוא מנגן, וכשהוא לא מנגן הוא מפטפט, ולעיתים הוא שותק ויושב לצד המסלול בתצוגת אופנה של בתו סטלה. מתישהו יהיה עליו להחליט מתי לעצור את המנתח הפלסטי שמנסה לעצב ממנו עובר ואת הספר האחראי על הגוונים. לא יודע מה איתכם, אבל אני משוכנע שלנון, וכמובן גם הריסון, לא היו מנסים להישאר צעירים בכל מחיר. איבדנו את הביטלס הרציניים ונשארנו עם הפושטקים.

הקלטותיהם הראשונות של הביטלס בגלגולים מוקדמים, הרכבים לא סופיים וטרם שנגעה בהם שכינה מוזיקלית, היו גרסאות כיסוי ל"Heartbreak Hotel" של אלביס, שקולו הטריף את לנון עם הגיטרה הצרודה שליוותה אותו. "Blue Suede Shoes" ו"Hound Dog" מאותה שנה, הותירו בו רושם בל יימחה שסימניו ניכרים עד (Just Like) "Starting Over".

את הקרדיט לקביעת מועד נחיתתם באמריקה נטל ללא היסוס וולטר קרונקייט בסרט התיעודי המאלף "ארצות הברית נגד ג'ון לנון", שעניינו הלוחמה בשטח בנוי של ניקסון ותלייניו באמצעות ה־FBI ושלטונות ההגירה בניסיונם לגרש את לנון מאמריקה. המגיש המיתולוגי של "חדשות הערב של CBS" סיפר כי במערכת שכבה שבועות רבים כתבה קצרה על הפנומן של הביטלס בבריטניה, עד שנמצאה לה משבצת שידור.

הביטלס היו חוויה לבנה. חוויה שנרשמה כהזדמנות חד־פעמית של הרוב הלבן והשולט להגיע לפורקן אורגזמי כמו זה שנחווה בכנסיות שחורות בדרום או בהופעות ב"אפולו". לנון היה הביטל היחיד בעל תודעה פוליטית ומעמדית, והוא ביקש ליצור קשר עם ההנהגה השחורה. מעיתונאי אמריקאי שנלווה לביטלס במטוס הקטן שהטיס אותם באמריקה, שמע לנון על המצעד של מרטין לותר קינג לסלמה ועל מותו של הסטודנט ג'יימס מרדית.

לנון היה מרותק. הוא שינן את הפרטים. התעמק ביסודות ההפרדה הגזעית בדרום. במצבם של השחורים ובמחיר הכבד של מלחמת השולל האימפריאליסטית של אמריקה בווייטנאם. המפגש הפוליטי הרעיש את השקפת עולמו המעמדית מבית של הנער מליברפול, ובתודעתו נבטו השורשים הראשונים למשיכתו לאמריקה שהפכה לאובססיה שהשתלטה על חייו.

לנון היה כשיר יותר ממקרטני לסוג רטרוספקטיבי של התבוננות וכתיבה. הפרספקטיבה שלו ככותב שירים התרחבה, והוא ניסה לשבור את המטריצה שהגדירה את שותפותו היצירתית עם מקרטני.

את שירו האוטוביוגרפי הראשון שלא היה על אהבה ולאחוז ידיים אחרי לילה של יום מפרך, "I’m a Loser", כתב לנון אחרי פגישתו הראשונה עם בוב דילן. זה היה ניסיונו הראשון של לנון בדיוקן עצמי שבו היה בשל להציג את עצמו כלוזר, תוך כדי התבוננות מעמיקה ביחסיו ובהשפעת פרסומו על חייו. "זה היה דילן שהראה לי אפשרויות אחרות", אמר, "לאו דווקא באמצעות שיחה איתו אלא תוך כדי האזנה לשיריו".

אחרי הקלטת "אימג'ן" באחוזת טיטנהרסט פארק באסקוט, היה היעד הגיאוגרפי ומחוז הנפש של לנון - אמריקה. אחרי שהויות ארוכות במלונות יוקרתיים בניו יורק, התיישבו לנון ואונו בדירה ברחוב Bank 105 בווסט וילג' ב־1973.

משם עברו לדקוטה. אחד הבניינים היוקרתיים בניו יורק שנוהל על ידי קואופרטיב קפדני שהשיב ריקם מועמדים לרכישת דירות, כניקסון המודח ואחרים ושדייריו היו בין המי ומי הבולטים בניו יורק. "הייתי אמור להיוולד בניו יורק אבל לא נולדתי כאן", אמר לנון, "אני מצטער שאינני אמריקאי ושלא נולדתי בגריניץ' וילג'". עד שנתחב צו גירוש מתחת לדלת דירתם בדקוטה.

ב־1971 נחתם התיקון ה־26 לחוקה האמריקאית. לפיו היו כעת אמריקאים בגילים 18־21 זכאים להצביע לראשונה בתולדות אמריקה. 11 מיליון מצביעים חדשים. כולם צעירים, רובם צאן מרעיתו של לנון.

זה לא היה לנון שאיים על ניקסון, אלא החברה שבה הסתובב והדברים שאמר. לנון התנגד עתה למלחמה בווייטנאם, שאיימה להטביע את נשיאותו של ניקסון. מי היה האיש שנבחר על ידי ניקסון לרכז את תיק לנון? ג'י גורדון לידי, רב־השרברבים, רמב"ח הפריצה לווטרגייט ואחד האנשים המתועבים באמריקה.

לא רק אויביו של לנון היו מגוחכים. גם אוהדיו, כמו המהפכנית השחורה אנג'לה דיוויס ורון קוביק ("נולד ב־4 ביולי"), נשמעו נאיביים ועילגים בניסיון כמו־רציני לנתח את מילות "אימג'ן" בניסיון להוכיח את עומק הגותו הפוליטית של לנון. "שווה בנפשך שאין גן עדן? דמיין אם אתה יכול?".

המאבק בשלטונות ההגירה התנהל ארבע שנים. עו"ד ליאון וויילד, שהגן על לנון, הגיש עתירה אחרי עתירה ולנון חי מהקפאת הליכים אחת לשנייה. בבסיס הקייס הרעוע של הממשל עמדה הרשעה מופרכת מלונדון על החזקת סמים שנשתלו על ידי שוטר שרדף את הביטלס כמפעל חיים. וויילד טען כי זכויותיו של לנון באמריקה מוגנות על ידי התיקון הראשון לחוקה. ב־27 ביולי 1976 פסק השופט אירווינג קופמן בעד לנון, העניק לו גרין קארד וסלל את דרכו לאזרחות.

כל כך הרבה קרה מאז מותו של הביטל שוחר השלום המצפוני; לא ברור כיצד היה מגיב על האירועים שהתרחשו אחרי מותו. מילא מדונה, מייק טייסון והנסיכה דיאנה. היה לו מענה לשון חריף והוא היה אומר משהו בריטי משעשע. בעניין מרגרט תאצ'ר, האינטרנט, נפילת חומת ברלין, קולומביין, 11/9, מוצרי אפל וטוויטר, היה יכול להיות לו עניין עקרוני.

אם להסתמך על האלבום האחרון שלו שהקליט אחרי ששבר שתיקה, היה לו עדיין מה לומר. היו שם כמה שירים יפים ביותר שלו, קבורים תחת שכבות הפקה רבות מדי. הם היוו אינדיקציה ליכולתו לשוב ולכתוב שירים גדולים לטובת הנצח.

יצירה אוונגרדית משנות ה־60. המשיכה האינסטינקטיבית שלו הייתה לרוק'נרול עירום ופרימיטיבי כמו אלבום הסולו הראשון שלו. לא מן הנמנע שלשם היה חוזר, כפוף לשינויים בהרגלי הצריחה.

אף שהיה הביטל שרצה את אמריקה יותר מחבריו, היה לו געגוע בריא לאנגליה. ניו יורק הייתה עבורו מקום טוב לחיות בו, אבל הוא היה מצולק מהמעקב הצמוד של ה־FBI ומיקומו הגבוה ברשימת האויבים של ניקסון. הנטיות הפוליטיות שלו נעשו מתונות יותר. הוא חשד בעולים אליו לרגל שהם מבקשים לנצל את הפרסום שלו למטרות פחות מנעלות.

על פי הביוגרף שלו פיליפ נורמן, יום ההולדת ה־40 והאחרון שלו, מצא אותו נוסטלגי לאנגליה, מתגעגע למוסדות בריטיים ולערכים שלהם כה בז בעבר. היה דיבור על מסע הביתה על סיפון "המלכה אליזבת 2" שתעגון בליברפול.

תחושת הבטן היא שלנון, פחות מחבריו החיים, לא היה בנוי נפשית לקיום הרכושני, הבהמי ומלא הפשרות היצירתיות שהתגבש ושינה את העולם אחרי מותו. הוא היה מהזן הישיר, המתריס ונאמן לאמת שלו. לא היו לו תכונות המחמד של מקרטני, והוא לא אהב שיגרדו אותו מאחורי האוזניים. יכול להיות שהיה חווה סבל ארוך וכואב.