הסוד הכמוס שנחשף בשוק הפשפשים: סיפורו של יומן ישן וקסום | מרסל מוסרי

סיפור כזה יפה לא קרה לי כבר הרבה זמן. הכל התחיל לפני שמונה שנים בערך, כשעוד הייתי שבויה בקסמה של העיר יפו, ואת רוב סיפוריי כתבתי בין סמטאותיה. באחד מימי השישי טיילתי לבדי בשוק הפשפשים. שני דברים עניינו אותי שם, ספרים ישנים מאוד ותקליטים.

הייתה זו כבר שעת סגירה ולא מצאתי כלום, החלטתי ללכת לאחת מהמסעדות הקטנות שם ולשתות איזו בירה לפני שאשוב אל דירת השותפים שבה גרתי. אחד הרוכלים, שכבר הכיר אותי, סימן לי לבוא ואמר “יאללה, לפני שאני מעמיס חזרה למשאית, כל מה שעל הרצפה ב־5 שקלים".

היה שם הר של ספרים, חלק מהכריכות נקרעו בגלל הלחץ, החום והבלגן. קצת הציק לי לראות את זה, בבית שבו גדלתי ספר היה דבר קדוש. אני עוד זוכרת איך החרימה לי אמי את “העץ הנדיב" כי עיינתי בו, השארתי אותו על הרצפה ויצאתי לשחק. “לא מציירים על ספר, ולא משאירים ספר על הרצפה, ברור לך?", נזפה בי כששבתי מזיעה מהמחניים שבחוץ. יומיים אחר כך החזירה לי אותו ונעצה בי מבט מאיים.

היו שם רומנים, קלאסיקות, מגזינים ישנים ועוד כל מיני. אין לי מושג איך הגעתי אליו, אבל בין כל אלו, מצאתי ספר זיכרונות אדום וקטן. נכתב עליו בזהב “זיכרונות" ותחת המילה, הודבקה מדבקה עם ציורי כלניות ותחתיה נכתב שם משפחה לא ברור.

לקחתי אותו ועוד איזה ספר שירת רחל ישן, שילמתי לרוכל והלכתי משם. על הבירה במסעדה ממול ויתרתי, לא יכולתי לראות איך המוכר מעמיס את הספרים שנשארו לפח הזבל הגדול במקום למשאיתו.

קראתי את הדברים שכתבו לה וראיתי את הציורים שציירו לה, היו אלו בעיקר גבעולים ירוקים ומשתרגים לאורך כל העמוד ועליהם פרחים צבעוניים. לא ידעתי איך הצבעים אז, לפני 60 שנה, נראו יפים ובוהקים פי כמה מהיום. והעברית, הו, איך אדבר בשבחה ואיך אספיד את אובדנה? הנה כמה ציטוטים שנכתבו בעפרונות ועטים של ילדי כיתה ג' בעין ורד או בתל מונד של אז.

העברתי דקות ארוכות בקריאת היומן הזה ולא טרחתי לחפש את מיכל, ידעתי שהמלאכה מרובה מדי והייתי אז רווקה נהנתנית, שאוהבת למצוא סיפורים יפים, אבל לא להתעמק בהם.

בשבת האחרונה אביה של גפן לקח אותה לבריכה. אחרי שבועות ארוכים שלא הייתה לי מנוחה, כולל מלחמה באמצע, מצאתי את עצמי שוכבת על הספה, שומעת מוזיקה, מתקררת מהמזגן ובוהה בתקרה. חיפשתי מה לעשות עם עצמי. לא הצלחתי לכתוב, יום קודם לכן כבר בישלתי והיה חם מדי מכדי לנסוע לאיזה יקב או לטיול בטבע.

באיזשהו שלב ניגשתי אל ארון הספרים שלי, זה העומד לקרוס מרוב הספרים שהעמסתי עליו, והתחלתי למיין. לתוך שלוש שקיות גדולות הכנסתי ספרים שקראתי כבר פעם, פעמיים ושלוש והחלטתי שביום ראשון אתרום אותם לאחת מחנויות “סיפור חוזר", כפי שאני עושה מדי פעם.

פתאום נגלה לעיניי שוב יומן הזיכרונות הזה. התלהבתי, כבר שכחתי שיש לי אותו. התיישבתי על הרצפה ופתחתי אותו (הוא לא נגע ברצפה, נשבעת). הפעם, שנים לא מעטות אחרי, שוב נסחפתי אחר העברית, והדבר ריגש אותי פי כמה, אני אמא בעצמי, מבוגרת קצת יותר, וגם האנשים שכתבו אותו, לפי החישוב המהיר שעשיתי, אמורים להיות בני 75 ומעלה.

החלטתי שאני חייבת למצוא את מיכל הזו ויהי מה. הנחתי את הספר בצד, והבוקר, שלוש שעות לפני כתיבת הטור הזה, התחלתי את מסע החקירות שלי. לרוב האנשים שכתבו לה בספר הזה אין פייסבוק או רשתות חברתיות.

רוב הכותבות הן נשים, כך שבטח שמות המשפחה שלהן שונו לאחר החתונה. ורוב המספרים שמצאתי באינטרנט היו מספרי טלפון קוויים ולא זמינים. שם אחד זיהיתי, הייתה זו הציירת יהודית לוין, את המספר שלה השגתי בקלות, שוחחנו בטלפון והיא אישרה שזו אכן היא.

טלפנתי אל מזכירות המושב שבו היא גרה, ענתה לי אישה נחמדה שניאותה לעזור לי וכך עברתי איתה שם אחר שם, והצלחתי לדלות שלושה מספרי סלולרי עדכניים של חברי כיתתה של מיכל, שאת שם משפחתה לא ידעתי. שלושתם ענו לי בשמחה רבה, צחקו וכשהחמאתי לאחד מהם, עובדיה, על הפרחים שצייר לה, ענה לי סקפטי: “את בטוחה שזה אני? אני לא יודע לצייר".

שלחתי לו את צילום הדף, הוא הסתכל והוסיף “כן, כנראה שידעתי לצייר". אחר כך הפנה אותי לבחור בשם דני, מניחה שהוא היה המצחיק של הכיתה, ודני כבר ידע הכל. בתוך דקות אחדות טלפנתי למיכל, היא ענתה לי נרגשת: “חכי, אני חייבת לשבת, הרגע סיפרו לי שמצאת את ספר הזיכרונות שלי".

המתנתי עוד כמה שניות, כי היא ביקשה להקליט את השיחה וסיפרתי לה את כל מה שעברתי עד אליה. היא התרגשה ואמרה שזה הסיפור המתוק ביותר שקרה לה בחיים. “אבל מיכל", הייתי חייבת לשאול, “מי זורק ספר זיכרונות? זה אוצר".

היא שתקה, כחכחה בגרונה וענתה: “לא אני זרקתי, כשנפטרה אמי, הגיע הנה בחור לאסוף את כל הרהיטים, לא אכביר במילים, אבל גם מה שלא רהיט הוא אסף, ואם לא הייתי חדה מספיק, סביר שהיה מרוקן את חשבון הבנק של אמי, גם את זה הוא ניסה לקחת".

אחר כך המשיכה וסיפרה שהיו לה עוד ספרי זיכרונות, ולפני שש שנים טלפנה אליה חברה ואמרה: “מיכל! בואי לשוק הפשפשים, הדברים שלך פה". והיא באמת נסעה, ואספה את דבריה בלי מילים. מיותר לציין שאף אחד לא ביקש שקל אחד ממנה. אבל את ספר הזיכרונות הזה, אספתי אני, שנתיים לפניה.

אני קצת מקנאה בתמימות הילדים של אז, בכך שכריות אצבעותיהם הקטנות הכירו את העט והעיפרון, שהעברית היפה של אז הייתה בסיסית ושגורה בפיהם ושזיכרונותיהם לא ייעלמו ויתנדפו בכל עדכון גרסה טלפוני.