"צעקתי אליו, מה אתה עושה, שבת וחג היום", מספרת אמו. "הוא לא ענה, אבל ראיתי על פניו משהו נורא. תוך דקות הוא כבר היה על מדים. ברגע שהוא התחיל לשרוך את הנעל, נעלתי את הדלת. עמדתי עם שתי הידיים מאחורי הגב ולא נתתי לו לצאת. אמרתי לו, אליסף, אתה לא הולך לקרב ומעמיד אותי בעוד מבחן, כי לא אצלח אותו. אני יודעת מה זאת מלחמה, יש כאלה שלא שבים ממנה".
"זו הייתה שבת קודש, אבל אליסף פתח את הרכב ולפני שנכנס לתוכו הסתובב אליי ונופף לי לשלום. ושוב נשברתי. אמרתי לעצמי, אולי זה השלום האחרון. זכרתי את מה שאמרו לי הורים שכולים, 'אם רק הייתי מנשקת עוד פעם, אם רק הייתי אומרת עוד מילה טובה לילד לפני שהלך ולא שב'. רצתי אל אליסף ושלפתי אותו מהאוטו. צעקתי לו, 'אני אוהבת אותך'. נישקתי לו את השיער, את האצבעות, את הצוואר, והילד לא מבין. אמא מטורפת לפניו".
עד היום הם שם, השניים הנוספים שלה. לוחמים במילואים. 400 ימים שהיא דואגת להם בלילות ומחזקת את נשותיהם בימים. "הגבורה הגדולה במלחמה הזאת היא של הנשים במשפחות המילואים", היא פוסקת, "אלו שקמות כל בוקר לבד, לוקחות את הילדים לגן ולבית הספר, מנהלות את הבית ומתמודדות עם הקשיים ועם הפחד".
"אני רואה את זה יום־יום מול העיניים במשפחה שלי. אליסף ואביחי השאירו כל אחד שלושה ילדים בבית, ואני רואה את הכלות המדהימות שלי מתמודדות איתם לבד, יוצאות לאסיפות הורים, לקניות, לעבודה, פתאום כל עול הבית נופל עליהן ואין עוד מישהו שיוכל לסייע. ואני כבר לא מדברת על החרדות שלהן".
"אור חדש נולד 4 שנים לאחר נפילת דודו אוריאל בלבנון. אלירז קרא לו על שם אוריאל. הוא היה בן שש כשאביו אלירז נפל, ומאותו יום התפללתי יום יום שאזכה לראות בחופתו... בכי ושמחה שזורים יחד, כאב עמוק על כך שבני אלירז לא זכה לעמוד ליד בנו לא בבר מצווה ולא באירוסין, ושמחה שהילד בן השש גדל, משרת היום בצה"ל ועומד להקים בית חדש בארץ ישראל".
"הדיון סביב חוק הגיוס יוצר אווירה קשה בארץ", אומרת פרץ בכאב. "משום מה נוצרה איזו תודעה שעצם האמירה שאתה תומך בגיוס חרדים הופכת אותך בהכרח לכזה שיוצא נגדם. ואני חייבת לומר שאני בעד גיוס אבל לא נגד החרדים. הם אחים שלי. הם אזרחים במדינת ישראל כמוני וכמוך. יותר מזה, כאישה דתית אני כל כך מכירה בערכה של תורה. שאף אחד לא יתבלבל, כשאני בוכה, אני הולכת לתורה, כשאני מדברת על ערכים, אני בתורה. ממנה אני יונקת את כוחות הנפש שלי. לומדי התורה אהובים וחשובים. מי שבעד הגיוס הוא לא נגד התורה".
"הוא היה בן תורה אמיתי עם הנשק והחוגר. העול לא יכול ליפול רק במקום אחד, וכמו שהצבא מתאים את עצמו לצרכים מגוונים, כך הוא חייב להתאים את עצמו לבני תורה. אני רק לא יודעת איך עושים את זה ואם הצבא מוכן לזה באמת. אני שומעת גם מתוך הצבא אמירה שהוא לא מספיק ערוך לעשרות אלפי חרדים".
"יש לי נכדה שלא מכירה את אבא שלה, הוא נעלם לשנתיים. כשהוא חוזר, היא לא תמיד מוכנה לבוא אל הידיים שלו. את יודעת כמה זה כואב? אנחנו צריכים מנהיגות דתית וחרדית שתדבר בזכות השירות הצבאית. הרי מלחמת מצווה קיימת בתורה, וכבר היו הצעות להקים ישיבות לאורך הגבול בקריית שמונה. ביום ילמדו ובלילה ישמרו על הגבולות. יש פתרונות שמשלבים תורה והגנה. זה אפשרי".
"אני לא מאמינה במהפכות של זבנג וגמרנו. כבר היום התגייסו רבים מהחרדים לצה"ל. יש לי שכנים חרדים שתמיד הצהירו שהילדים שלהם לא יתגייסו לצבא. ובכל פעם שהבנים שלי חזרו לחופשות מהצבא, הייתי שולחת אותם לדבר עם השכנים והילדים שלהם".
"הם היו מספרים להם על העשייה, על הזכות להגן על העם ועל מדינת ישראל. לפני שנה הם התגייסו. כולם. אחד משרת ברבנות, השני משרת בחיל האוויר. תהליכי עומק לוקחים זמן, וכדי לעשות שינוי צריך להיזהר לא לשבור את הכלים".
"מנסה דרך הסיפור שלי לשכנע אותם שאפשר להיות בן תורה ואפשר להיות לוחם. אני תמיד אומרת, בואו תריחו את הציצית של בני אלירז. הוא מעולם לא הוריד את הציצית. יש בה ריח של גריז מהנשק. אני אומרת, בואו, תראו ציצית, תריחו אותה ותבינו שזה אפשרי".
"מצד שני אסור להכליל את כל המתנחלים באירוע הזה. הכלה שלי מתנחלת. היא גרה בעלי. הילדים שלה משרתים בצבא, והבנות עושות שירות לאומי. ידם לא במעל הזה. ידם של כלל המתנחלים לא במעל הזה. המתנחלים הם אנשים טובים, אנשי חסד שהקריבו את הנוחות והביטחון כדי לגור היכן שהם גרים".
"7 באוקטובר חידד כמה הם הגדר האנושית של מדינת ישראל. צריך להיזהר מלהכליל ולהכתים אוכלוסייה שלמה שבונה ומשרתת את המדינה, כי ככה מתחילה שנאה, ושם מתחיל הפילוג".
אם הבחירות לנשיאות היו ציבוריות ולא פוליטיות, מרים פרץ הייתה יכולה לסגור היום ארבע שנים כנשיאה אישה הראשונה בישראל. עוצמת הרוח, ההתגייסות לחיזוק יהודי התפוצות ופעילות אינטנסיבית בקרב חיילים, משפחות שכולות ובתי ספר הפכו אותה לסמל של ציונות ערכית ולדמות מעוררת השראה.
רבים רצו לראות אותה בתפקיד ציבורי משמעותי. ואכן, במאי 2021 הגישה פרץ את מועמדותה לבחירות לתפקיד נשיאת המדינה בתמיכת 11 חברי כנסת, אך ביום הבחירות קיבלה רק 26 מקולות חברי הכנסת והפסידה בהתמודדות ליצחק הרצוג, שזכה ל־87 קולות. "לחשוב עליי בהקשר לנשיאות זו התרגשות וגאווה גדולה", אמרה לי באותם ימים.
"אני הילדה שגדלה במרוקו בתנאי דלות להורים שאינם יודעים קרוא וכתוב, בבית שלא היה בו ספר אחד לקריאה. עליתי לארץ כילדה קטנה ב־64' היישר למעברת חצרים בבאר שבע. שש שנים הייתי שם עד ששברתי את תקרת הזכוכית ועשיתי לעצמי ולביתי. ואת הילדה הזאת מקשרים למוסד הנשיאות? זה לא רק מחמם את הלב, זה בעיקר אומר שאין דבר העומד בפני הרצון של גברים בכלל ונשים בפרט".
"בהתחלה צחקתי, אבל אחר כך חשבתי שיש פה משהו עמוק יותר. הם כנראה חיפשו מישהו שמסמל את הביחד, קבלת כל אדם, ראיית הטוב. זה מאוד ריגש אותי".
"לא העם בוחר את הנשיא, חברי הכנסת בוחרים, והם פועלים מתוך אינטרסים. יש לנו נשיא מעולה, יצחק הרצוג עושה את עבודתו נאמנה, ואני, לא גבה ליבי ולא רמו עיניי ונשארתי אותה מרים הפשוטה מהמעברה שאוהבת את העם הזה ושרצתה להביא משהו שונה לנשיאות".
"אבל מי שקבעה את הבחירה היא השיטה הפוליטית. המפלגות מחויבות לראשי הסיעה. הרי נפגשתי עם חברי הכנסת והם אמרו לי, 'הייתי בוחר בך, אין בכלל שאלה'. חברים אהובים שלי מכנסת ישראל, שהביאו את הילדים שלהם לבית שלנו כשחגגו להם בר מצווה כדי שיכירו ערכים ואהבת ישראל, אפילו הם לא יכלו לבחור בי, כי יש משמעת מפלגתית".
"זה לא עניין של אישה אלא של שיטה. נעשו כל מיני דילים וניתנו כל מיני הבטחות, ולכן הרבה אנשים טובים וראויים לא יוכלו להיות במקום הזה כל זמן שהשיטה הפוליטית עובדת ופוליטיקאים נאמנים לאינטרס ולא לאידיאולוגיה. עד כדי כך שאפילו ארגוני הנשים לא בחרו בי. מרב מיכאלי, שמדברת כל הזמן על נשים, לא תמכה במועמדות שלי, וכך גם חברות כנסת שקידום נשים היה הדגל שלהן ולא בחרו בי".
"אמרתי שאני מודה לאלוקים שזכיתי בזמן קצר מאוד, פחות מחודש, בכמויות אדירות של גילויי תמיכה ואהבה. אומנם לא זכיתי בתפקיד, אבל הרווחתי אהבה של עם ושל אנשים שמאז ועד היום, בכל פעם שאני פוגשת אותם, הם אומרים לי, 'מבחינתנו את הנשיאה'".
"ולא היו גינוני טקס או כללים, רק דיברנו זה אל זה באהבה וכיבדנו את המקום שממנו באנו ואת מה שירשנו מבית ההורים בתפוצות'. אמרתי להרצוג, 'נדיבות הלב של הוריי ואהבתם לעם הזה הספיקה לי'. אמא שלי, בכל פעם שהייתה רואה חייל ברחוב, הייתה נעמדת ומרימה עיניה לשמיים ומתפללת. את מבינה למה אני לא יכולה לתפוס שיהודי מרים יד על חייל? כי אמא שלי הייתה מרימה עיניה לשמיים ומתפללת שאלוהים ישמור עליו ויחזיר אותו בשלום".
"ישנו באותו האוהל, אכלו מאותה הצלחת, ולא שאלו אחד את השני מה העמדות הפוליטיות שלו ובמי הוא מאמין. הייתה להם אהבה גדולה לארץ הזאת ומטרה אחת משותפת: לצאת ולנצח ולשוב הביתה בשלום. כדי שנהיה ראויים להם, אנחנו צריכים לקחת את הערכים שלהם וליישם על עצמנו. קראתי את הדברים שהלוחמים כתבו, אין שם שמאל וימין, יש עם אחד, ארץ אחת, אומה אחת שהם היו גאים להיות בניה".
"אמרתי השבוע לכיתת חיילים בהר הרצל, אם אתם חושבים שאתם יוצאים מהר המתים, אתם טועים. זה הר החיים, כי הוא מצווה אותנו לחיות לאור המורשת והרעות של הנופלים. תיקחו ערך ותיישמו אותו לאור הביחד שלהם, לאור העובדה שישבו יחד בטנק ימים ולילות באחדות שלמה ולא שאלו מי שמאל ומי ימין".
"כולם נושאים באחריות, וכולם צריכים לפעול כדי שזה ייפסק. כל מי שמדבר גבוהה־גבוהה על עם ישראל ואחדות ישראל, שייקח אחריות על המילים שהוא אומר. שלא ישלוף, שייזהר. שיחשוב פעמיים. כי גם כשהוא מתנצל זה כבר מאוחר. בפרקי אבות כתוב, חכם אינו ממהר להשיב. גם אם מישהו פגע בך, שנייה לפני שאתה מתחיל לדבר על אבי אביו, אמא שלו ובת אחותו, תתאפק. תגיע לדרגה הנעלה של הנעלבים ואינם עולבים".
"והוא סידר רכב צבאי ונהג וחיילת, ובכל יום היינו מקבלים רשימה של משפחות ונסענו לנחם ולחזק אותן, לפחות עשר משפחות מדי יום. אחת לשבועיים הייתי מגיעה לפגישה עם השר גלנט כדי שישמע ממני משהו שיאיר את עיניו בעקבות המפגשים עם המשפחות. הוא היה שואל, איך אפשר לעזור להן, ואני אמרתי, צריך לשים לב לסבים ולסבתות".
"זו מלחמה שבה ההורים של ההורים צעירים, זה לא המלחמות הישנות שבהם הסבים והסבתות אבדו בשואה. אנחנו שוכחים את הסבים והסבתות במערכה הזאת, מלווים את ההורים, את הנשים, את הילדים, את בנות ובני הזוג, אבל כמה מאיתנו הולכים לסבא ולסבתא? צריך לתת להם מקום ונחמה. בפעם אחרת אמרתי לו, שמעתי מההורים השכולים את המילה 'תודה', ונדהמתי".
"שאלתי אותם, על מה אתם מודים, והם אמרו, שלפחות יש לנו קבר. כשאני מגיעה ביום הזיכרון אל הקברים של הבנים שלי, ויש לי מקום להשתטח ולהוציא את הכאב העצום מליבי, אני חושבת על ההורים שאין להם קבר. איזה חורבן הם עוברים. אמרתי לגלנט ואני אומרת גם היום, לא יכול להיות שלום בלי שנחזיר את החטופים כולם".
"היינו המשפחה הדתית היחידה שם", היא מחייכת בגעגועים. "מסביב נודיסטים, עירומים, כל היום רוצים רק שמש, ואנחנו רוצים להקים בית כנסת. אלעזר בעלי הצליח למצוא מקלט נהדר, הביא ספר תורה, ורק בעיה אחת קטנה נותרה - לא היה מניין. אז הוא לקח את אוריאל ואלירז, שהיו אז בני 5 ו־6, העמיד אותם בכביש הראשי של שארם, בחום 40 מעלות, ואמר להם את המשפט הבא: 'כל גבר שעולה בכביש, תגידו לו אתה העשירי למניין'".
שתביני, יהודי, גם לא דתי, אם אתה אומר לו שהמניין תלוי בו כי יש תשעה והוא העשירי למניין, הוא יבוא. והם באו. כולם. בבגדי ים, בתחתונים. אחד מהם היה נתן זהבי. קניתי חולצות וכיפות ומכנסיים קצרים וזה היה בית כנסת מיוחד שנחגגו בו בר מצוות וחתונות באהבה ובנעימות ובלי שום שיפוטיות".
"נטעתי בילדים שלי תקווה, וזה מה שאנחנו צריכים היום. זכיתי לחנך דור של תלמידים על ברכי וערכי השלום, חלק מהם טייסים בכירים במדינת ישראל, ותמיד אמרתי שלשלום יש מחיר, מי כמוני יודעת. אנחנו צריכים את השלום הזה בינינו ועם שכנינו".
"ובכל זאת תמשיכי, כי יש בשביל מה להמשיך. אני אומרת להורים שכולים, לקום בבוקר זו בחירה, אבל בסוף מצליחים. זה לא יקרה מיד, עוד נקום וניפול ונמעד ונלמד ללכת, כל אחד בקצב שלו. ועוד אני אומרת להם שגם היכולת להודות על מה שיש מעניקה כוחות. להודות על משפחה תומכת, על ילדים נוספים במשפחה שאפשר לחבק, על היכולת להגיד מילים טובות. ההודיה הזאת בתוך השבר מחזקת, כי היא מלמדת להעביר את משקל הכובד ממה שאין אל מה שנשאר".
התרעות פיקוד העורף