מויאל כתב ספר, “צעד אחרון קדימה” (הוצאת “אות ועוד”), לזכר אחיו. היה לו צורך פנימי עמוק לבטא עדות אישית לאהבה, לגעגוע, להחמצה. “הרצח של אחי הקטן, בן הזקונים שלנו, זעזע את המשפחה”, הוא מספר. “איבדנו אח מדהים, מיוחד, מלא באהבת הארץ, בנתינה ובאהבת הזולת. אדם שבשנים האחרונות אימץ יותר ממאה חיילים בודדים ועזר לעוד מאות נערים שהתמודדו עם קשיים להתגייס לצבא”.
מויאל מספר שאחיו אורי ספג את הערכים האלה מאביהם ומהאחים, ומימש אותם הלכה למעשה: “הוא היה ‘אנרג’ייזר’ – נסע יום אחד לאילת, למחרת לקריית שמונה, והכל כדי לעזור לכל מי שצריך. בשבעה הגיעו, מכל הארץ, אלפי אנשים לביתו בדימונה כדי לספר כמה הוא השפיע עליהם וכמה הסיפור שלו נגע בהם. גיליתי צדדים נוספים באחי מסיפורים שלא הכרתי של אנשים שהוא עזר להם, והחלטתי שחובה לתעד את זה למען הדורות הבאים".
"אחרי השבעה יצאתי למסע של עשרה חודשים שבמהלכו ראיינתי אנשים רבים שהכירו את אחי, ויצרתי את הספר שמביא את סיפורו המלא. אם כולנו נפעל לאורו של אורי, המדינה תהיה יפה יותר. כל ההכנסות מרכישת הספר, שבימים אלה אני מתרגם לאנגלית כדי להפיץ בחו”ל, ילכו לעמותת ‘משכני עמרם’ שפועלת להנצחתו”, הוא מספר. הספר עוקב אחר מסלול חייו של אורי מויאל מילדותו ונעוריו, דרך הקריירה הצבאית והמשפחה שהקים, ועד מפגן הגבורה שלו בזירת הפיגוע והירצחו שם.
פרסים ואות הנשיא
אורי מויאל התגייס ב־1991 ושירת כנשק וכלוחם בחיל רגלים. “כיוון שהוא היה חייל מצטיין, הוא כתב נוהל מיוחד, מיוזמתו, לשיפור העבודה בנשקייה בבסיס והגיש אותו למפקד החיל המופתע. מאז יושם הנוהל בכל החיל”, מספר מויאל. “אורי לא סיפר על הנהלים האלה, אבל מפקדיו כבר ידעו שהוא נועד לגדולות ולקראת שחרורו הוצע לו לשמש בשירות קבע כבוחן נשק של חטיבת הנח”ל. אורי היה בוחן ומדריך את הלוחמים בירי בנשק, ולחם בעצמו איתם”. בתפקידו האחרון שימש כמנהל עבודה במחלקת טכנולוגיה ואחזקה בבא”ח נח”ל בערד.
ב־7 באוקטובר, אורי מיהר להגיע לשטח כדי להילחם במחבלים. “אורי קפץ קודם לוודא שהכל בסדר אצל אמא שלנו, ומיד הצטרף לכוחות שלחמו ביישובי העוטף. בהמשך הוא לחם בעזה כחמישה חודשים ברציפות”, אחיו מתאר. “לאורך ימי המלחמה אורי היה פונה אליי כל יום ואומר לי שללוחמים האלה חסר אוכל, ללוחמים ההם חסרים גטקעס ועוד דברים מהסוג הזה".
"אז החלטנו להקים חמ”ל פרטי משלנו ולדאוג לצרכיו של גדוד נח”ל, כולל אוכל לשבת. זה היה חשוב לאורי מאוד. כל היום, לצד הלחימה, הוא התעסק בזה, עד יומו האחרון. הרבה מהאנשים שהוא הכיר, פיקד עליהם ולימד אותם, נפלו במלחמה, וכל מקרה כזה היה כמו מכה בליבו. הוא הרגיש מחויב להם”, סיפר בגאווה.
ב־13 במרץ 2024, כמדי יום, שוחחו האחים מויאל בטלפון. “זה היה ביום רביעי, בשעה 9 וחצי בבוקר”, משחזר מויאל. "אורי ביקש ממני לארגן מאווררים ליחידה שנמצאת בקרוואן חם בשטח. עניתי שאני לא יודע אם אספיק כי אני טס למחרת לפריז, להשתתף בברית מילה של בן משפחה. אמרתי לו: 'אייצג את המשפחה, הלוואי שהיית בא איתי’. אורי ענה: ‘הלוואי. יש לי הרבה עבודה פה, אני בקושי יוצא מחר לחופשה קצרצרה וחוזר. כשהמלחמה תסתיים, נטוס יחד. הגיע הזמן שנהיה בחו”ל’. סיימנו את השיחה וטסתי לצרפת”.
נכד לאחר הרצח
אחיו ממשיך לתאר, "אבל אורי, שאיבד דם רב, הבין ברגעיו האחרונים שחיי אדם אחרים עומדים להילקח. הוא אסף כוחות ממקום שאנחנו לא יודעים מהו, הצליח לעמוד על רגליו, דרך את נשקו, הביט למחבל בעיניו וירה בו. אחרי זה הוא יצא מבית הקפה והתמוטט. הוא פונה לבית החולים סורוקה במצב אנוש ושם הכריזו על מותו. בכך שאורי נטרל את המחבל הוא הציל חיי רבים, אבל שילם בחייו”.
"יצרתי קשר עם שר הביטחון דאז, יואב גלנט, והעוזר שלו אמר לי שהמצב לא טוב ושמומלץ שכל המשפחה תבוא לבית החולים. בדרך לא דרך הצלחתי למצוא טיסה לארץ, אבל נחתִּי אחרי שההלוויה של אורי כבר נערכה. כל ההמתנה לטיסה והטיסה עצמה היו גיהינום. לא הצלחתי לתפקד. כשהגעתי הביתה ביקשתי מהאחים שלי לא לספר לאמא שלנו, שלוקה בדמנציה, שאורי נרצח. עד היום היא לא יודעת. מוטב כך”.
בסיום השיחה מבקש מויאל לחדד את המסר: “המורשת של אורי, שעמד בגבורה מול המחבל הזה וחיסל אותו למרות שהוא נפצע אנושות, מוכיחה את הגבורה הישראלית. גם אם באים אלינו מאחור, גם אם פוצעים אותנו – אנחנו נוכל לכל האויבים שלנו, בדיוק כמו שאורי היה יכול. אורי ולוחמים כמותו הם הגיבורים האמיתיים של ארץ ישראל”.
התרעות פיקוד העורף