אני מודה, גם אני נפלתי. לאחר 42 שנות מחאה והתנגדות, גם אותי תוכלו למצוא מדי פעם על ההליכון בחדר הכושר. חובה לציין שאינני נמצא בחדר כושר קונבנציונלי - אלא בחדר הכושר של הקאנטרי השכונתי, שהוא מקום שבו פחות תמצאו שרירנים צעירים חסונים אשר מאכלסים את חדרי הכושר התקניים, ויותר אנשים שעברו את גיל העמידה ועכשיו הם בגיל ההליכה האיטית על ההליכון באמצע היום בצהריים.
רובם כל כך ותיקים שהם יודעים מה זה פנסיה תקציבית וגם מאלו שיודעים להגיד לך שהם האחרונים בחברת החשמל-במערכת החינוך-בעירייה שזכו בפנסיה תקציבית. הגיל הממוצע בחדר הכושר של הקאנטרי בצהריים הוא לפחות 70.
כולם שם מדוושים על אופני הכושר וצועדים על ההליכונים בהילוך איטי, ולכולם יש מסכי טלוויזיה מול הפנים והם עם הפנים למסך שמשדר להם את הדברים המשונים שמשדרים בטלוויזיה בצהריים.
באחד הימים שהייתי שם התקלקלה הטלוויזיה לאחד הקשישים. הוא קרא לי.
״היי מדריך, יש בעיה עם הטלוויזיה אצלי״, הוא אמר לי.
אמרתי לו: ״אני לא מדריך, אני לא עובד פה״.
הוא שאל אותי: ״אז מה אתה עושה פה?״.
״עושה כושר״.
״אם אתה לא עובד פה, כדאי שתמצא לך עבודה״, הוא אמר.
״יש לי עבודה״.
״חביבי, מי שנמצא פה בשעה הזו, אין לו שום עבודה״.
״בטח שיש לי, אני פשוט עובד בעבודה עם שעות גמישות״.
״אין דבר כזה שעות גמישות״, הוא אמר בתקיפות, ״אין לך עבודה, זו לא בושה להודות בזה״.
אני יודע שזה נוגד את עקרון העיתונות הישראלית הדווקאית - לעיתים יתר על המידה - אבל לעיתים חייבים להגיד מילה טובה, אפילו שתיים, על דברים שיש לשבחם. מדינת ישראל לאורך השנים ועד היום עשתה ועושה עבודה יוצאת דופן בשימור זיכרון השואה ובהנצחת האירוע חסר התקדים הזה בהיסטוריה האנושית ובתולדות העם היהודי כמובן. התקציבים שמופנים למלאכת הזיכרון (בשונה מהתקציבים המופנים לניצולי שואה עצמם, שזה סיפור אחר) וההנצחה, שבאים לידי ביטוי ביום השואה, במסעות לפולין, ב"יד ושם" (ועוד מכונים ומוזיאונים) ובעובדה שלא ניתן לחיות פה בלי להכיר בזוועות שנעשו ובלי שיהיה לך מושג כללי על השואה והסכנות האורבות ממנה, הם הוכחה להצטיינות של המדינה בנושא לאורך השנים.
לכאורה זה פשוט, אך כשצוללים לנושא, יש אין־ספור דוגמאות לאירועים היסטוריים משמעותיים שבקלות נשכחו והתאדו מהזיכרון - וכך גם הלקחים מהם.
אם היו שואלים לדעתי, הייתי אומר שחשוב להדגיש ולהנגיש גם את התהליכים לעליית הפאשיזם והנאציזם החל מסוף שנות ה־20 ועד לתפיסת השלטון וכמו כן כמובן את המהלכים חסרי התקדים של היטלר שאינם נוגעים בהכרח ישירות לשואה אלא לדרך שבה היטלר פירק ורוקן את הדמוקרטיה באמצעים לא אלימים - אלא בתהליכים פוליטיים וניצול מצבים ואירועים במדינה - באופן הכי יעיל וערמומי לדעתי שאי פעם פירקו דמוקרטיה.
גם משפטי נירנברג משום מה לא מקבלים מספיק דגש, ובאופנים מסוימים התחושה היא שהסיפור של הנאציזם מסתיים בשחרור מחנות ההשמדה. למעשה הסיפור של הנאציזם מעולם לא באמת הסתיים. לעיתים הוא פורץ לכותרות דרך מופעי ביזאר של קניה ווסט או של להקת מטאל כלשהי, אך הוא נמצא גם הרבה מעבר לזה ומושרש היטב בכוחות פוליטיים חדשים שעולים כל הזמן בעולם - ובעיקר באירופה.
התרעות פיקוד העורף