מאותו רגע, התפתח ברשתות החברתיות מחול שדים מטורף - שכדרכן של הרשתות צבר תאוצה באופן אקספוננציאלי - שבסופו בעל בית הקפה הוקע כאילו היה אחד ממשנאי ישראל הגדולים ביותר. שמו ותמונתו התנוססו לראווה באין־ספור פוסטים נזעמים של אנשים שביקשו לכלותו. ונדמה היה שהפילוג הפנימי בעם סוף־סוף התאחה. ולו לרגע. כולם היו מאוחדים בדבר אחד: הרצון לקרוע לאיש את הצורה.
עכשיו, גם אם נניח שכל מה שגלבוע כתבה היה נכון במדויק, מה בעצם קרה פה? זכותו המלאה של עסק להחליט מי ישתמש בשירותים שלו. העובדה שמדובר במשוחררת שבי הייתה אמורה להפעיל אצל בעל המקום רגישות, שככל הנראה הוא לא ניחן בה (אנדרסטייטמנט). משהו שבהחלט ראוי להעיר לגביו, אבל לבטח לא מצדיק לינץ' ציבורי. הלינץ' הזה נולד גם בגלל ההקשר - גלבוע זוכה לאהדה ציבורית מובנת ומוצדקת. אבל בעיקר, בגלל ההתמכרות שלנו ללינצ'ים. היום זה בעל בית הקפה, ומחר כבר נמצא מישהו אחר שנוכל לפרוק עליו את זעמנו הקדוש. אותו זעם שגם מאפשר לנו לנפנף בעליונותנו המוסרית, וגם תורם למטרה ההכרחית של פריקת אגרסיות.
סיפור דומה אחר, שנותר ברמה המקומית, התרחש במודיעין במהלך המלחמה מול איראן, כשבשעת אזעקה מספר אנשים ביקשו להיכנס למרחב מוגן פרטי. המרחב יועד מראש רק לעובדים שהגיעו לשם כדי להכין אוכל, ובעלי המקום טען שבקרבת מקום שוכן מקלט ציבורי. אבל נדרשו כמה ימים טובים עד שהמתקפה הציבורית עליו ברשתות שככה.
הסיפורים האלה לא אמורים להפתיע אף אדם המפרסם או קורא פוסטים ברשתות החברתיות. התחושה הכללית היא של חבורה ענקית ווירטואלית של אנשים דלוקים, הנעים בזעם מתפרץ במרחבי הרשת ורק מחפשים על מי להתפוצץ, ממי להיעלב וממה להיות מזועזע.
בחוויה האישית שלי, היות שאני מתעקש להישאר איש של מרכז בעידן של קצוות, אני סופג את הכעס משני הכיוונים. ותנו לי להגיד לכם משהו. אין שום הבדל במרקם של הקצף שיוצא לאנשים מהפה, בין שהם שמאלנים ובין שימניים. וגם לא בכמות סימני הקריאה. “בגלל אנשים תמימים כמוך אנחנו צועדים לדיקטטורה!!!!", הוא בדיוק כמו “בגלל אוהבי ערבים כמוך קרה 7 באוקטובר!!!!". וזה רק הולך ומחריף. בזמנים האלה נדמה שאני אעליב, אאכזב ואדהים (לרעה) אנשים על בסיס יומי, גם אם אכתוב ברכת יומולדת תמימה. ותמיד, תמיד יהיה מישהו שיכתוב בתגובות: “יש 50 חטופים בעזה. למה את זה אתה לא מזכיר?". מה שמחזיר אותי, בתוספת חיוך, לאותו בעלים של בית הקפה מנווה צדק, שטען כדי להצדיק את התנהגותו: “אני הולך להפגין בעד החטופים".
האטרף הקולקטיבי הזה קשור, כמובן, באירועים הדרמטיים שחווינו ואנחנו עדיין חווים בשנים האחרונות. אבל הוא נובע, בראש ובראשונה, מהפלטפורמה שנקראת הרשתות החברתיות. ואין לי שום בעיה להצטייר כבומר מתבגר ונרגן, ולכתוב את הדברים האלה באופן מפורש. הטכנולוגיה הכי מתקדמת החזירה אותנו להתנהגות הכי פרימיטיבית: ציד מכשפות.
1. הרשת מוצפת בסרטונים מתוך מופעי האיחוד של אואזיס שיצאו לדרך, ואני מוצף קנאה. רבבות אנשים חוגגים באושר שנראה כל כך מנותק מהחיים שלנו כאן. ובאותה נשימה אני חושב: מנותק גם מהדברים שהולכים ומתרגשים על אותם חוגגים ממש (בהכללה). ובייחוד, על אלה שחוגגים עם דגלי פלסטין בזמן שהמדינה שלהם משתנה ללא הכר.
התרעות פיקוד העורף